הכרת הטוב בכיבוד אב ואם | הרב אמנון יצחק שליט"א
תאריך פרסום: 08.01.2018, שעה: 09:13
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום לעילוי נשמת שרה בת תמר, מנוחתה עדן.
משפחת בזלי תזכה לעלייה רוחנית
ועלייה לארץ ישראל בזריזות ובקלות, אמן.
ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצאת עמי בני ישראל ממצרים.
לאחר שכבר קיבל משה רבנו על עצמו ללכת לפרעה,
הרי בוודאי עליו
ללכת מיד ללא שום שהוי.
הוא בוודאי רצה גם למהר,
להוציאם ממצרים, מצד אהבת ישראל.
וכל רגע ורגע של גלות גורם למשה רבנו צער לאין שיעור.
אבל עם כל זאת עדיין לא הלך.
נעתיק את לשון המדרש רבה, מה שטען משה לפני הקדוש ברוך הוא.
וזה לשונו.
שמות רבה, פרשה ד'.
ובשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא,
ועתה לך ואשלחך אל פרעה,
אמר לו ריבון העולם,
איני יכול מפני שקיבלני יתרו ופתח אליי ביתו ואני עמו כבן.
ומי שהוא פותח פתחו לחברו, נפשו חייב לו.
ולא עוד,
אלא שכל הפותח פתח לחברו
חייב בכבודו יותר מאביו ואימו.
אתה מוצא בעת שנלקח אליהו מאלישע וזכה ליטול פי שיניים מרוחו,
היה לו ללכת אצל אביו ואימו לאחיותם,
כמו שאחיה בן אכסניה שלו.
וכן אליהו
היה לו להחיות אבותיו
כמו בן הצרפתית.
אלא שמסר נפשו על אכסניה שלו.
לכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא
קיבלני יתרו
ונהג בי כבוד
איני הולך אלא ברשותו.
לקח כתיב, וילך משה וישוב אין יתר חוטנו.
זאת אומרת הוא מעכב את גאולת ישראל
עם כל הצער שהם עוברים
כדי לקבל רשות מיתרו ללכת ולהיפרד ממנו כראוי בחייאות.
והקדוש ברוך הוא מסכים איתו ולא גוער בו.
מקשיב על זה.
כיצד זה התחייב בהכרת הטוב כלפי הזולת
יותר מאביו ואמו?
וכי אביו ואמו לא פתחו לו פתח?
מה זה פתח לו פתח?
אכסניה, נתנו לאכול, לשתות, לישון.
ומה עשו ההורים?
איך זה יכול להיות?
ומתרצים שאצל אב ואם טבעם מושך לכך.
ולכן,
חייב להכיר טובה לחברו שאין טבעו מושכו לכך
יותר מאביו ואמו.
מה אמרו עד עכשיו?
אמרו, הטבע של ההורים מושך אותם להיטיב עם הבנים.
והטבע עושה את זה.
והחבר שלו,
הטבע לא מושך אותו להיטיב לאדם זר שבא ומתתפק לו על הדלת.
פתאום הגיע איש מצרי,
משה רבנו, אז הוא נתן לשתות.
אז מה, אתה צריך לאכסן אותו ולתת לו לאכול ולשתות?
ולדור אצלך וכולי וכולי.
זה הטבע לא מושך לכך.
אז לכן מי שאומרים זאת המתרצים אומרים לכן
לכן
אדם מכיר טובה יותר למי שאין טבעו מושך אותו להיטיב.
אבל גם זה עדיין זקוק לביאור.
וכי אפשר לומר שכל הטובות שהאב והאם עושים לבניהם עד היותם בני עשרים,
שאלה באמת טובות גדולות בקשיים מרובים,
כמו שהחובת הלבבות מפרט אותם בתחילת שער עבודת האלוקים.
וזה לשונו.
בעלו תראה,
כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו.
האבא והאימא
מרגישים על הילד יותר מגופו.
דואגים לו במאכלו,
במשתהו, בכסותו,
ולדחות כל נזק מעליו.
ונקל בעיניו סבל הטורח והיגיעה בעד מנוחתו של הילד.
הכי ניתן לומר שפתיחת פתח לחברו שקולה יותר מכל זה?
וזה עשרים שנה רצופות,
ומה עם חינוך,
וטיפול, ורפואה, וכל שאר הדברים.
בחיי אדם,
בעלקות כיבוד אב ואם,
בכלל סמך זן,
אומר כך דברים קשים ביותר.
קשים ביותר.
ייסחר פי דוברי שקר.
האומרים
שאינם צריכים להחזיק טובה לאב ואם,
כי להנאת עצמם היו מכוונים.
וממילא הוא נולד.
וכיוון שנולד מהם,
נתן הקדוש ברוך הוא בטבע שהאב והאם יגדלו את בניהם ככל בהמה, חיה ועוב שמגדלים בניהם בטבע.
ואין הבנים מחזיקים טובה לאבותיהם.
אז כמו שאצל הבעלי החיים הם לא מחזיקים טובה,
האפרוחים לתרנגולות,
וכן הלאה.
אז גם הוא אומר.
אומר לו,
חיי אדם ייסכר פי דוברי שקר,
יתעלמון וישתתקון, שיהיו אילמים ומשותקים.
ישתקו בפיהם וגם ישתתקו,
כי הם בעצמם מעידים שהם כבהמה.
ולא חלק אדוני להם,
ולא חלק אדוני להם לב
לדעת ולהבין.
ועל זה אמרו חכמים במדרש הגדול,
כל הכופר בטובתו של חברו,
סוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא.
כי לדבריהם,
הם גם לא צריכים לכבד ולראות מהמקום ברוך הוא.
כיוון שאנחנו מעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא,
מן הראוי לא להיטיב ולחמול על מעשי ידיו.
ואין ספק כשאומרים כן, הם כופרים בליבם.
זה ילדים כופרים.
לא רק כופרים בטובת הוריהם,
וכופרים בטובתו של הקדוש ברוך הוא. כופרים בכלל.
כיוצא בזה כתב בספר החינוך במצוות כיבוד אב ואם, מצווה ל' ג'.
משורשי מצווה זו,
שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד
למי שעשה עימו טובה.
בעל יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה.
שזה מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוהים ואנשים.
אל יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה,
שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית
לפני אלוהים ואנשים.
ושייתן אל לבו
כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם.
ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל,
כי הם הביאוהו לעולם.
גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.
וכשיקבל זאת המידה בנפשו,
יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא,
שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו
עד אדם הראשון.
זאת אומרת,
אדם חייב להתעלות במידה זו של הכרת הטוב להוריו,
וממנה יוכל להכיר טובה לבורא יתברך,
שהוא סיבתו וסיבת הוריו.
אם כן, מבואר שבאמת קיימת חובת הכרת הטוב כלפי אב והאם.
וכל כבוד ותועלת שיעשה להם
עדיין לא יפרע את חובו כלפיהם.
וחובת הכבוד לאב והאם
היא ככבוד שמיים.
כמו שאנחנו חייבים בכבוד שמיים,
חייבים בכבוד ההורים.
כמו שנאמר בקידוש ש״ל,
תנורא בנן,
שלושה שותפים הן באדם,
הקדוש ברוך הוא,
ואביו ואימו.
בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אימו,
אמר הקדוש ברוך הוא,
מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני.
אם אדם מכבד את אביו ואת אמו, מה הקדוש ברוך הוא אומר?
הוא אומר, אני מעלה עליהם כאילו אני דר ביניהם
וכיבדוני, כי זה שלושה שותפים.
ומעתה אנחנו זקוקים ודאי להסבר.
עכשיו, למה זה שפותח פתח לחברו,
אמרנו שהוא גדול יותר מאב ואם?
למה אלישע לא הלך לחיות את ההורים שלו, אם הוא יודע שיש לו כוח לחיות מתים?
למה אליהו לא הלך?
והלוא סוף סוף אנחנו מוצאים מפלגה גדולה בכבודם.
הנה, אנחנו קוראים עד כמה צריך להפליג בכבודם.
וכמה חייבים להכיר להם טובה.
הגם, הגם שמצד טבעם מטיבים אב ואם לבניהם.
נכון,
שהשם נתן בטבע של ההורים לחמול ולרחם ולחוס
ולכונן את הילדים ולגדלם וכו' וכו'. כן, נכון, אז מה?
עם כל זה,
אנחנו מוצאים שיש הפלגה גדולה
להפליג בכבודם,
עד שהשם אומר,
אם אתם עושים כן, זה כאילו אני דר ביניהם ואתם מכבדים אותי.
אז עכשיו נגיע לנקודה.
אבל נקדים את דבריה בראשית רבה, פרק כד.
אמר רבי עקיבא,
זה כלל גדול בתורה,
ואהבת לרעך כמוך.
רבי עקיבא אומר, כלל גדול בתורה.
מה זה הכלל הזה? הגדול בתורה, ואהבת לרעך כמוך.
בן עזאי אומר, זה כלל גדול מזה.
הוא אומר, יש כלל יותר גדול מזה.
שלא תאמר,
הואיל ונתבזיתי,
יתבזה חברי עימי.
הואיל ונתכללתי,
יתכלל חברי עימי.
אם עשית כן,
דע למי אתה מזה.
בדמות אלוהים עשה אותו.
אם נוח לך,
שחברך יתבזה,
יתקלל, כמו שאתה התבזית ונתכללת,
תדע לך שאתה מבזה את הצלם אלוקים שבו.
דע למי אתה מבזה.
לא את החבר אתה מבזה,
את הצלם אלוקים שבו, כי בדמות אלוהים עשה אותו.
רבי עקיבא אומר,
ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. בא בן עזאי ואומר, יש כלל גדול מזה.
מה הכלל יותר גדול מזה?
שאתה לא תבזה את חברך,
כי בצלם אלוקים עשה אותו.
מה זה אומר?
הביאור בזה, באמת שני שורשים הם לכלל המצוות שבין אדם לחברו.
יש שני שורשים
כשהולכים לקיים את כל המצוות שהם בין אדם לחברו.
רבי עקיבא נוקט את השורש של כמוך,
ואהבת לרעך כמוך.
או כמו שאמרו חכמים זיכרונך בשבת,
דע לך סני לחברך לא תעבד.
זוהי כל התורה כולה.
ואידך פירושה, זיל גמור, לך תלמד.
זאת אומרת, מה ששנוא עליך,
אל תעשה לחבר שלך.
אז ואהבת לרעך כמוך, כמוך ממש.
ומה ששנוא עליך, אל תעשה לחבר שלך. זה אומר רבי עקיבא.
ואף אגב שאמרו,
לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם.
זאת אומרת, כל אחד צריך לראות שכל העולם נברא בשבילו.
דהיינו שהחובה של אדם בעבודת השם היא כה גדולה,
במידה כזאת,
שהוא צריך לקחת אחריות על כל העולם כולו.
בשבילי נברא העולם.
במידה כזו שהתכלית של כל הבריאה כולה
זה רק העבודה שלו.
ככה האדם צריך להרגיש,
שכל העבודה של העולם כולו מוטלת עליו.
וכל התכלית של כל הבריאה כולה אינה אלא לעבודתו שלו.
אולם לצורך עבודתו הוא זקוק לכלים.
הוא לא יכול לעשות את העבודה לבד, צריך כלים.
וכל הבריאה כולה באנשים שבה הם הכלים לעבודתו.
זאת אומרת,
כל הבריאה וכל הברואים
הם כלים שמשמשים אותו לעשות את עבודת האלוקים.
אתה רוצה לקרוא בתורה?
אתה צריך אדם שהוא סופר,
שהוא יכתוב ספר תורה.
אתה צריך עד שיכין יריעות.
צריך עד שיכין את הארגז.
אתה צריך עד שיכין את הכתר.
אתה צריך...
זאת אומרת, אתה צריך את האנשים גם ככלים בשביל שאתה תוכל לעבוד ולעשות את מצוות השם.
גם מה שברא השם בבריאה וגם הברואים שהוא בר בריאה, כולם זה כלים.
וכיצד יצטרפו כל העבודות לעבודתו שהיא בפני עצמה?
איך יוכל עכשיו שכל העבודות, הרי כל אחד אומר בשבילי נברא העולם.
בואו, הוא אומר בשבילי נברא העולם.
אז כל אחד צריך להשתמש בשני גם.
איך יכול לצאת כל העבודה מכוון?
רק על ידי, ואהבת לרעך כמוך,
על ידי שכולם יתקללו בכללות אחת.
אבל אם כל אחד מחזיק מעצמו ולא רוצה, איך הוא יקיים את העבודה?
איך הוא ישתמש בכל הכלים בעולם בשביל להפיק את רצון הבורא?
אז חייב שיהיה הכלל,
הכלל הגדול בתורה, ואהבת לרעך כמוך.
אולי בזה גם רמוז הכלל,
כלל גדול,
שהכלל יהיה גדול.
כמה שיתקללו יותר אנשים ביחד,
על ידי ואהבת לרעך כמוך,
אפשר להוציא את העבודה שכל אחד יגיד לעצמו,
חייב לומר, בשבילי נברא העולם.
אבל נברא העולם בשבילי, ואני צריך את כל הכלים.
בשני גם.
הוא גם אומר בשביל נברא העולם.
ואני צריך גם אותך.
אני צריך את כל הכלים.
וכולנו ביחד.
כלים לעבודת הבורא יתברך.
זה אומר רבי עקיבא.
בן עזאי אומר,
זה כלל גדול מזה.
איזה?
בדמות אלוהים עשה אותו.
על הפסוק הזה אמר המשגיח, זכר צדיק וברכה, ממיר.
כי חובה לראות באדם את הצלם אלוהים שבו,
את האלוקות שבו.
יחס האהבה לחבר
זה לא משום הכמוך בלבד.
היחס בינינו לבין חברינו לא צריך להיות רק בגלל הבחינה שאמר רבי עקיבא, אהבת לרעך, כמוך.
רק בגלל הכמוך,
שהוא כמוך.
אם הוא כמוך,
אתה צריך לאהוב אותו,
צריך לסייע לו, לעזור לו וכו'.
לא משום שהינכם שותפים בהנהגת העולם,
או משום אחריות שלך לק...
קידוש השם בעולם גם על ידי רעך.
אז משום כך תאהב את רעך.
בן עשה אומר לא, לא משום זה.
שמעתי מה אומר רבי עקיבא, שמעתי.
אלא שורש הבן אדם לחברו הוא
כי רעך הוא בדמות אלוקים.
כאשר אינך מתעסק עם רעך אתה כביכול
מתעסק עם אלוקות.
הדיבור שלך עם חברך הוא כביכול שאתה מדבר עם הקדוש ברוך הוא.
שהלא הנשמה המונחת באדם היא חלק אלוה ממעל שמלובש בגוף.
אם היינו עומדים על הדבר הזה, מה שלמדנו הרגע, הייתה לנו גישה אחרת לכבוד הבריות.
כי אדם נברא בצלם, אתה מדבר עם צלם אלוקים.
בדמות אלוקים עשה אותו.
אז בעצם גם היינו מכבדים כל דבר בעולם, כי הכל נברא ברצון השם.
במבט כזה,
כל המציאות החומרית הייתה מאבדת את ערכה החומרי
לעומת הגילוי של רצון השם שבו.
זאת אומרת,
אנחנו תמיד מתייחסים לחומר.
מתייחסים לאדם כאדם, כמו אדם חומר.
אנחנו מתייחסים אליו כאילו בחינה אלוקית.
מי מסתכל על החבר שלו כאילו צלם אלוקים?
מהיום אולי, אולי נסתכל, אבל
עד עכשיו מי מסתכל?
כשאדם רואה פרי,
מה הוא רואה? תפוח, בננה, מה הוא רואה?
הוא רואה את רצון האלוקים שנמצא בזה,
שככה רצה הקדוש ברוך הוא לברוא את זה עם ויטמינים כאלה
כל מה שיש בו, כל המעלות והיתרונות ועם כל הצבע ועם כל הצורה ועם החן הזה והכל,
אנחנו רואים את רצון הבורא או שאנחנו רואים בננה?
אנחנו רואים בננה, אבוקדו, מה אנחנו רואים? תביא לי שלוש אבוקדו, תביא לי את זה, תביא לי את זה.
לכן גם כשאנחנו מברכים זה בשביל לקבל רשות כאילו לאכול,
אם בכלל מכוונים על זה.
אבל
אדם צריך, יש אנשים שאוכלים בשביל לברך.
יש אנשים מברכים בשביל לאכול.
תלוי מי אתה.
אז מי שיודע מה רצון הבורא,
איי, איי, הוא מברך את הבורא,
בגלל שהוא עושה את רצונו.
שאם אדם ראה דבר בעולם ולא נהנה ממנו, הוא עתיד להיענש.
אדם ראה פרי ולא נהנה ממנו,
הוא עתיד להיענש.
כי רצון הבורא שאתה תהנה מכל הבריאה.
הוא נתן לך דברים, התיר לך אותם,
והוא רוצה שאתה תהנה מהם.
צריך לברך את הבורא על זה.
רואים שזה רצון הבורא, אז אתה עושה את רצון הבורא.
אחד אומר, לא, אני לא אוהב את זה.
אני לא אוהב את זה.
אה, אתה לא אוהב את רצון הבורא?
אבל הבורא ברא את זה בשולך.
הוא לא ברא את זה רק בשבילו, בשביל כולם.
למה אתה לא אוהב את זה?
אה, אז אתה אוכל רק מה שאתה מתאווה.
אתה כמו בעל חי.
אבל הקדוש ברוך הוא רוצה שאתה תהנה מכל דבר, כי יש בזה רצון הבורא.
שלא תאמר,
הואיל ונתבזיתי, יתבזה חברי עמי.
במבט של כמוך יכול אדם לדמות את חברו גם אל חסרונותיו שלו.
כתוב אהבת רעך כמוך, נכון?
אז אם אתה אוהב אותו כמוך אז יש לך חסרונות הוא אומר גם בו יש חסרונות
כי אתה רואה אותו כמוך
כמוך בכל הצדדים
כשם שיש בי חולשות,
כך יש בו גם חולשות. כשם שיש בי התגשמויות,
כך יש גם בחברי.
כשם שאני מחוסר,
הגם שיש בי אלוקות,
כך גם הזולת.
עומר בן עזאי, אל תאמר כן.
אם עשית כך, דע למי אתה בזה.
בדמות אלוקים,
עשה אותו.
המבט על אדם צריך להיות מבט
על דמות אלוקים.
מה שאתה רואה כרגע זה דמות אלוקים.
לכן כתוב, קיללת אלוקים תלוי.
מה זה קיללת אלוקים תלוי?
אדם הוצא להורג,
והיו תולים אותו
עד הערב,
ולפני הערב ככה מורידים אותו.
ולוקחים אותו לקבורה.
כתוב, לא תלין נבלתו על העץ,
שלא יעבור עליו לינה,
לילה.
אז צריך להוריד אותו לפני הלילה
ולקבור אותו.
למה? כי קיללת אלוקים תלוי.
מה זה?
כל מי שעובר, חס ושלום,
כאילו רואה אלוקים תלוי.
למה? כי בצלם אלוקים עשה את האדם.
תוריד אותו.
תוריד.
לקבור אותו מהר.
אדם שעובד את עבודת השם,
כל מעשיו מתייחסים לצלם אלוקים שעליו.
מניין לו לאדם עשיית הטוב?
מה פתאום בן אדם עושה טוב?
איך זה שהוא עושה טוב?
אלא זה רק בגלל שיש בו אלוקות.
רק בגלל שיש בו אלוקות.
כל המעשים של האדם מתייחסים לצלם אלוקים שעליו.
מעתה כשמוצאים אדם שיש בו טוב,
כשנפגשים באדם שעושה חסד,
מה מתגלה לנו?
האלוקות שיש באדם הזה.
מה פתאום שהוא עושה טוב?
זה רק בגלל הצלם אלוקים שיש בו.
האלוקים הוא טוב, טוב השם לכל.
והשם נתן לנו את הבחינה של טוב,
בצד האלוקות שבנו.
והיות שיש לנו צד האלוקות,
אז לכן עושים טוב וחסד, וכשאתה רואה אחד שעושה טוב וחסד, מה אתה רואה?
אתה רואה את האלוקות שבו.
והנה כל זה בשאר כל אדם.
כשאתה רואה בן אדם עושה,
סתם בן אדם שאתה לא מכיר, כן מכיר,
אבל בשאר אדם.
אז אתה רואה את האלוקות.
אבל כשהחסד בא מאבא ואימא,
כשבמעשה אתה רואה גם טבעיות,
חמלה טבעית,
רצון להיטיב טבעי
למי ייטיב האב והאם יותר מאשר הילדים והבנים שלהם?
כשאתה רואה את זה שבא מצד אבא ואמא אתה רואה גם את הטבעיות
ולא ניכר כל כך מעשה החסד,
החלק האלוקי ממעל
כי הלוא גם הטבע מסייע לכך
סתם בן אדם שיבוא ויטיב לאדם ברחוב זה לא טבעי
מה פתאום הוא ניגש ומתים לו?
אחד רואה אדם
הולך בלוח ושסוע
אומר לו
קח כסף,
תקנה לך בגדים,
תקנה לך נעליים,
כל אחד יפתח עיניים, מה?
מה קרה? פשיעי, ראית?
בן אדם שלף אלף,
הביא לו,
תראה, לא מכיר אותו,
נתן לו והלך,
לא ביקש תודה, לא כלום, פשיעי, מתפעלים.
מה זה?
אבל אם אבא ואמא ייתנו אלף לילד לקנות את הבגדים שהוא חייב, אין לו בגדים!
מה, כל אחד יפתח... יואו, ראית? אבא שלו קנה לו!
יש לו קנטלו, ראית?
קנו לו,
איזה יופי, כל הכבוד להם, מה זה כל הכבוד?
כולם מבינים, זה טבעי,
מה הפירוש? אם ההורים לא ידאגו, אם הם לא ייתנו,
אז איזה הורים אלה?
זאת אומרת, אנחנו לא רואים את האלוקות,
את הבחינה של נתינה וחסד אצל ההורים, בגלל שיש פה את העניין הטבעי,
שהשם הטביע בהם חמלה ורחמים,
לילדים.
רק אצל אדם זר
שאינו יודעו
ואינו מכירו,
ואף על פי כן הוא גומל עמו חסד,
רק אז מתגלה עליו האלוקות.
זה כשאנחנו מבינים את הסוד שגילה לנו בן עזאי,
לפני שהוא גילה לנו את זה, לא ידענו בכלל,
אבל היינו מתפעלים מאדם זר שעושה.
לא מבינים למה אנחנו מתפעלים.
מה אתה מתפעל? למה לא?
הוא רואה אדם שהוא הולך, אין לו. למה שלא ייתן לו?
אם יש לו, למה שלא ייתן לו?
לא, זה לא פשוט, זה לא טבעי שהאדם משחרר.
הוא עבד, הלך, עמל, בסוף הוא רואה איזה מישהו מחלק את הכסף שלו לאחרים.
זה לא טבעי.
אבל זה מבחינת האלוקות, בצלם אלוקים, כמו שהשם מיטיב לכל העולם,
את כל הבריאה.
הוא ברא בשביל להיטיב.
ואתה רואה פתאום בן אדם מיטיב לזולת, עושה חסדים.
זו הבחינה האלוקית שנמצאת בו, כי בצלם אלוקים עשתה אדם.
אם חובת הכרת הטוב נובעת רק מפני פרעון חוב,
כי אז בוודאי הייתה חובת הכרת הטוב
כלפי אב האם, פי כמה מהכרת הטוב כלפי הזולת.
אם אנחנו חייבים להכיר טובה,
בגלל שאנחנו צריכים לפרוע חוב, קיבלת תחזיר.
אתה הולך לחתונה, נתנו לך 500,
לפחות תיתן 500. אם נתנו לך 500, תיתן 100. אם הכרת הטוב זה פרעון חוב,
אז למי אנחנו צריכים לפרוע חוב יותר? למי שנתן לנו יותר. מי נתן לנו יותר? הכי הרבה נתנו ההורים.
אז פשוט,
שהאדם היה חייב להכיר טובה להוריו הרבה יותר מכל אדם מעולם.
ואפילו אם נצרף את העניין הטבעי שיש בטובות האב והאם על בנם,
כי סוף סוף הטובה שלהם רבה יותר.
סתם ילד טיפש שאומר את מה שאמרנו קודם,
שאומר מה ההורים שלי, הם התכוונו אליי?
מה עשו? אני בסוף נולדתי, מה אתה?
אז מה?
אז מה?
הזריקו אותי כמו חתול?
הביאו ילד, תגעו לו, תגדלו אותו, תשלמו, מה?
מה?
כן, יטמבלו לו, אבל אתה, הילדים שלך גם יגידו לך אחר כך. שמענו, אבא, מה אמרת? כן?
גם אתה.
מה?
מה, אתה חתול?
הבאת אותנו, תשלם, יאללה.
תתחיל להוציא, שחרר, שחרר.
לא, הוא יודע רק לטעון
על ההורים שלו,
אבל מהילדים שלו, הוא רוצה שיכבדו אותו,
שיחזירו לו, שיכירו לו טובה.
אם הייתה הכרת הטוב רק פרעון חוב,
היינו חייבים להורים שלנו יותר מכל אדם.
אפילו שזה בא גם,
גם,
מטבע.
אבל העניין של חובת הכרת הטוב שאנחנו לומדים כאן
היא על ההתגלות של צלם אלוקים שבאדם.
על זה שיש בכוחו של אדם לעשות מע...
המעשה המכריח שיש בו אלוקות.
זה מעשה שמגלה שיש פה אלוקות.
מה פתאום שבן אדם יקום, יתחיל לחלק כסף,
יתחיל לעזור לאנשים,
יפסיד את הזמן שלו לטובת הזולת,
ישקיע את חייו באחרים, יש לך חיים.
למה אתה לא משקיע בעצמך?
כמו כל האנוכים והאגואיסטים שדואגים רק לעצמם.
זה מראה נקודת אלוקות,
כי הבורא כשהוא מטיב הוא מטיב ללא תמורה.
הוא לא מקבל תמורה,
הוא נותן לך את הכול.
משלך נתנו לך, מאיפה אתה? גם אם אתה אומר זה בגלל שהוא נותן לך כוחה לדבר.
ומה אתה אומר?
אפס אפסים לעומת מה שאתה מקבל.
על נשימה אחת כמה אתה צריך, כל הנשמה אתה הלילה.
כל היום אתה צריך לשבח על נשימה אחת.
סתום את האף
דקה ונראה
איך תסתדר.
אדם שיש לו דלקת ריאות רק, דלקת ריאות,
והוא כבר בקושי נושם,
עם קולות וצפצופים וזה.
מה?
אה, פתאום מתחיל להעריך נשימות.
חולה אסתמה שיש לו התקפה והוא הולך למות. הוא הולך למות. אם אין לו משאף,
הוא הולך למות.
צריך להודות.
ואצלך זה עובר חלק.
אתה יודע להודות על זה?
אתה יודע כמה אנשים אחראי שהם לוקחים משאף ואיפה הם מרגישים
שיש להם אוויר ונפתח הריאות והם יכולים לנשום? אתה יודע מה זה?!
אתה ראית מישהו שעומד לטבוע ואין לו אוויר?
אין לו אוויר.
בא לעמיים?
והוא יצא מזה.
יצא מהמערבולת.
מה זה חיים? פתאום הוא מבין מה זה חיים?
מה זה חיים? הוא נושם?
אנחנו יודעים להעריך, נשימה,
ראייה, שמיעה, דיבור, הליכה,
תנועה,
מישוש,
חוש, משהו,
וכלום!
כלום!
העניין של חובת הכרת הטוב שאנחנו לומדים כאן
זה על ההתגלות
של צלם אלוקים שבאדם,
שבכוחו של אדם לעשות מעשה המכריח שיש בו אלוקות.
והחובה גודלת והולכת לפי השיעור
של סילוק הנגיעה מגומל החסד,
שבשיעור זה ממש מתגלה כאן הדמות והחלק הלא קמימן.
ככל שנראה שמי שגמל איתנו חסד
לא הייתה לו נגיעה,
לא טובת הנאה,
לא משום כבוד או בושה, לא נעים כי אנשים מסתכלים לכן הוא נותן או הוא עוזר או מסייע.
ככל שנסלק את הנגיעה מגומל החסד,
ככה תתגלה לנו הדמות וחלק אלוקה ממעל שלו.
פשש.
זה אדם הזה,
אומרים, יש לו לב זהב.
מה זה לב זהב?
אדם שנותן נתינה, נתינה, נתינה,
בלי שום אינטרס.
פשש.
זה מראה את הדמות
כמה שיותר בשלמות.
כל כולו לזולת.
אז עכשיו לפי דרכנו למדנו גם העניין של עשיית טובה.
שכשעושים טובה,
צריך שהיא תהיה מצד הצלם אלוקים שבנו,
כמו שהשם מיטיב,
גם אנחנו צריכים להיטיב.
השם מיטיב לכל הברואים, צדיקים ורשעים.
מה עשה אברהם? למד ממנו.
גם הוא עשה כן
והכיל את הערביים.
זאת אומרת,
נתינת טובה ללא תמורה.
זה כמובן הוא נתן בשעה שלא היה איסורים,
אבל ברגע שיש איסורים ואסור לתת למישהו דבר שאסור לתת,
או שאסור לתת לו,
או שיש דין
וחי אחיך עמך,
אבל מי שהוא מומר אפילו לדבר אחד מן התורה הוא לא בכלל אחיך ולא צריך להחיותו בצדקה לדוגמה או בדברים כאלה.
זה אחרי שקיבלנו את התורה, יש לנו גם כללים איך, מתי ומה.
אבל בסתם
אנחנו רואים שכשאדם עושה טובה היא צריכה להיות ללא תמורה,
ללא מטרה,
ללא נגיעה.
ומאידך גם הכרת הטוב שלנו צריכה להיות בהתאם.
ואין סוף עניינה של הכרת הטוב ההודאה על הטובה.
אוי, שתהיה בריא, תודה רבה, תודה רבה, תודה רבה.
זה לא סוף הכרת הטוב כשאתה אומר תודה רבה. לא, זה לא הסוף.
אלא ההכרה והגילוי שיש באדם חלק אלוקה ממעל.
כמו שכתוב בירמיה יד'
ושמך עלינו נקרא.
ושמך עלינו נקרא, ממש.
ועל כן,
אף על פי שאנו אומרים
שביחס לאב ואם
הרי שהגילוי שמתגלה על ידי טובות אדם זר הוא יותר ממה שמתגלה על ידי טובות אב ואם.
למה?
כי זה פלא, מה פתאום אדם זר נותן וזה ומיטיב?
הוא אדם זר.
מאבא,
אנחנו לא מתפעלים מאמא,
כי אנחנו יודעים שזה בטבע שלהם, זה הילדים שלהם וכולי.
אבל מכל מקום, גם בנוגע לאב ואם,
אמרו חכמים, בזמן שהאדם מכבד את אביו ואת אמו,
אמר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליהם,
כי הלודרתי ביניהם וכיבדוני.
כי הכבוד הניתן מחמת הכרת הטוב
הוא הכבוד לאלוקים שבאדם, לאלוקות.
אז גם כשאתה מכבד את ההורים שלך,
אתה לא צריך להסתכל עליהם רק כהורים.
כי אתם יודעים, יש הורים גם ויש הורים.
יש הורים שמעניקים מעל ומעבר,
ויש כאלה שמצמצמים ולא נותנים לילדים שלהם כל כך וכו' וכו'.
יש הורים שמעדיפים להשקיע בעצמם בילדים שלהם.
הם הולכים כל פעם לטייל,
נוסעים לפה,
נוסעים לשם,
הולכים לפה ולשם, ואת הילדים מצמצמים כי חוסכים על חשבון הילדים בשביל שהם יוכלו לענות.
לא כל ההורים שווים.
ויש הורים
שכל החיים שלהם עבדו רק בשביל שיהיו לילדים שלהם.
סיפרתי פעם אחת
על יהודי שעבד
בשטיפת מדרגות בבניינים בתל אביב.
תשעה ילדים, תשעה ילדים יצאו ממנו.
ותשעה ילדים,
שמונה מהם,
שמונה מהם,
הם רבנים ודיינים גדולים ומפורסמים מאוד בארץ,
ואחד מהם
הוא קצת פחות מהם,
אבל הוא גם כן בסדר גמור וכו' וכו'.
הוא היה עובד בשטיפת מדרגות
עד שהגב שלו התכופף למצב שהוא לא יכול לזקוף קומה.
הוא היה הולך ככה. מקופל כמו במודים, אבל כמו במודים שצריך לעשות.
שכל חוליות שבשדרה יהיו כפופות.
ככה הוא היה הולך וממשיך לעבוד במדרגות בהיותו זקן.
למה? כל פרוטה שהילדים שלו ילמדו בישיבות. והוא היה גר בתל אביב, בתל אביב!
והוא גידל ילדים לתפארת.
אז יש כאלה ויש כאלה.
מכל מקום, כל טבע שההורים נותנים,
צריך להסתכל לא רק על זה שזה הורה, אלא על הצלם אלוקים שבהם.
כי גם בהם יש צלם אלוקים, בכולם יש צלם אלוקים. צריך לראות את הצלם אלוקים שבהם.
אז לכן,
צריך להכיר גם אצל ההורים בהכרת הטוב את הכבוד לאלוקות שבאדם.
אבל מאידך אנחנו לומדים
על הפחיתות של המידה שקוראים לה כפיות טובה.
מה זה כפיות טובה?
אדם כופה על הטובה. מה זה כופה על הטובה?
עשו לו טובה, והוא כאילו כופה כלי עליה, לא רואה אותה.
כפוי טובה, לא רואה.
מה עשה לי? מה עשה לי טובה?
זה כולם עושים, מה עושים?
כפוי טובה. הפחיתות של המידה הזאת של כפוי טובה
היא פשוט מידה שאינה מכבדת את האלוקות שבאדם.
הוא מזלזל בכולם, בנותנים, בזה, בזה.
הוא פשוט מאוד אינו מכבד את האלוקות שבאדם.
ובאמת המידה הזאת
עם המידות הרעות
הראשונות שבבריאה.
המידה הרעה הראשונה היא הייתה איזו,
איזה מידה רעה ראשונה הייתה בעולם?
הקנאה שלנו.
נחש
הנחש היה מהלך על שתיים והיה הולך זקוף קומה והוא היה הכי דומה לאדם והוא נתקנא באדם
נתקנא באדם שיש לו את חווה
זו המידה הראשונה בעולם, מידה פחותה
המידה השנייה
זו הייתה כפיות טובה
כפיות טובה
כמו שכתוב בגמרא בעבודה זרה דפל
תנור רבנן, מי ייתן
והיה לבבם זה להם
אמר להם משה לישראל
כפויי טובה
בני כפויי טובה
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל
מי ייתן
והיה לבבם זה להם
אה
שישארו ככה ביראת שמיים
מה היה להם לומר?
תן אתה
כמו שעד עכשיו נתת לנו בלב
את היראה הזאת
תן תמשיך תמשיך תן לנו אנחנו רוצים
זה כפויי טובה
למה הם נקראים כפויי טובה?
הם אמרו ונפשנו קצה בלחם הכלוקל
נותן להם מן מן השמיים והם קוראים לו לחם מקולקל
יש להם טענות עוד
זה כאילו אני אתן לך עכשיו 200 שקל מקומט
מה אתה מביא לי?
200 שקל מקומט
תביא לי שטר חדש, מה זה משנה?
תמבלו לו זה 200 שקל, 200 שקל זה 200 שקל
אוכל זה אוכל!
מקולקל, לא מקולקל, מה זה מקולקל?
מקולקל לך בעיניים! מה מקולקל? איזה מקולקל? הרקי בטן?
בני כפויי!
ויהיה טובה.
שכתוב, האישה אשר נתת עימדי היא נתנני מן העץ ואוכל.
הקדוש ברוך הוא שואל את האדם הראשון, הלו, מה קורה?
אייכה?
מה עשית?
הוא אומר לו, מה, זה לא אני.
זה האישה שאתה נתת לי.
אם לא היית נותן לי את האישה, אני לא הייתי חוטא, כי לא היה מה שיבלבל לי את המוח, לא היה מי שמפתה אותי, לא היה מי שאומר לי.
אני, מה אני? זה האישה.
איזה אישה? לא תגיד לי, האישה.
האישה.
הוא אומר, לא, האישה שנתת לי.
הו-הו,
הוא מאשים את הקדוש ברוך הוא.
כפוי טובה.
אני נתתי לך אותה עזר
כנקדך,
ואתה אומר שזאת האישה ההיא.
כשבא משה רבנו להוציא את ישראל ממצרים,
הרי הוא יודע שיש כאן הצלת נפשות.
אבל הוא אומר, איני יכול.
אה.
הוא אומר לקדוש ברוך הוא, איני יכול, אני לא יכול ללכת בשליחות שלך עכשיו להציל את עם ישראל ממצרים.
איני יכול.
אם לא אעמוד
על המשמעות הפנימית של הכרת הטוב.
אני צריך להכיר טובה למי שפתח לי את הפתח וגידל אותי כמו בן.
חייב להכיר טובה.
אם לא, אני לא אהיה ראוי להוציא את ישראל ממצרים כלל וכלל.
מי שאין לו הכרת הטוב הוא לא יכול להיות גואל.
רק מי שעומד על התכלית של הבריאה,
שתכלית הבריאה מתגלה בהכרת הטוב, להכיר טוב,
רק הוא ראוי להוציא את ישראל ממצרים.
מצרים.
כה גדול הוא הפגם של כפיות טובה.
ואת הדבר הזה למדנו מהאדם הראשון.
אם לא היה האדם הראשון, אומר,
האישה אשר נתתה עם מדי,
כל פני הבריאה היו שונים לחלוטין.
אם היה מכיר טוב לקדוש ברוך הוא שעשה לו עזר כנגדו,
כי אז לא היה ייתכן
שכלי זה יהיה גורם לכישלונו.
אם הוא היה מכיר שהשם עשה לו עזר כנגדו,
לא ייתכן שכלי זה יהיה גורם לכישלונו.
כי כלי
שהוא לקדושה ולמצווה,
אי אפשר לו בשום אופן להיות כלי לעבירה.
ורק מפני שהיה פגם בהכרת הטוב,
פגם בהכרת גילוי האלוקות בחווה,
ממילא נשאר כאן מקום של מבט גשמי,
שבו כבר יש מקום להיכשל בעבירה.
אם הוא היה רואה בחווה רק אלוקות,
כי השם ברא אותה,
רק לצורך עזר כנגדו.
כלי לעזור לו,
אז זה כלי קודש.
אי אפשר שמכלי קודש השם ברא יצא עבירה,
אבל אם אתה לא הסתכלת עליה כחלק אלוקה ממעל,
אלא כגשמי,
בגשמיות יש כבר את הצד של חטא,
אז אתה יכול להיכשל בעבירה.
כיוצא בזה,
כשעמדו כלל ישראל במתן תורה,
והגיעו למדרגה של אהבת השם
וליראת הרוממות,
בבחינת אדם הראשון קודם החטא.
עם ישראל הגיעו למדרגה של האדם הראשון לפני החטא.
פסק מהם הזוהמה של הנחש.
היה להם אהבה לבורא יתברך.
והיה להם יראת הרוממות.
לא ירה ופחד מהשם, כמו אחד שפוחד מאדם שיכול
להעניש אותו,
אלא יראת הרוממות, יראת הכבוד האמיתי מהשם.
כשהם עמדו במתן תורה הם הגיעו למדרגה הזאת.
אם היו מתבוננים אז,
איך הם הגיעו למדרגה נשגבה זו
שהיא לא שייכת לבשר ודם?
איך הם הגיעו לדרגה הזאת?
מי גרם שהם הגיעו לדרגה הזאת?
אם היו מתבוננים שנותן המדרגה הזאת שאפשר להם להגיע אליה זה הבורא יתברך,
על כורחך היו משיגים,
כי זה מחמת האלוקות שבהם.
כי יש בתוכם חלק אלוה הממעל.
כי הקדוש ברוך הוא העניק להם הארת פנים.
האיר פניו, יאר ה' פניו אליך.
האיר להם פנים שיוכלו לראות בו פנים אל פנים.
ומזה הם הגיעו ליראה העצומה.
אז כשהקדוש ברוך הוא אמר להם,
מי ייתן?
והיה לבבם זה להם?
היה בית דין שהם יאמרו,
כשם שנתת לנו עד עתה,
כשם שנתת לנו יראה זו,
שאנו יראים ממך יראת הרוממות,
כך תן לנו עוד.
כך היו צריכים לבקש.
זה אם היו מכירים שהוא הנותן של המדרגה.
הרי כל מה שהשגנו זה לא מכוח הגוף החומרי,
אלא רק מפני שאתה הכנסת בנו את החלק הרוחני,
את הנשמה שהיא חלק לא עמימה.
ואם היו מכירים כל כך את החלק הרוחני היה מתבטל
המבט הגשמי
וכבר לא היה באפשר בשום אופן
שיהיה אחר כך חטא העגל
כי אם המבט היה מבט רוחני
מה יודעים שהשם נתן להם את האפשרות להגיע למדרגות הנשגבות האלה
עד שפסקה מהם זוהמת הנחש
וחזרו להיות במדרגת הדם הראשון
קודם החטא
וגם נתבטלה מהם המיתה
בעוד מעלות,
אם היו קולטים את זה כמו שהסברנו
לא היו מגיעים לעגן.
אבל כיוון שאתה מסתכל במבט גשמי
ולא במבט הרוחני,
אז לכן אתה יכול לקחת גם גשם
כמו שור,
עגל,
ולעשות ממנו אלוהים.
מה העיקר המכוון מכל דברינו?
כל מה שיש באדם רצון לעשות טוב זה הוכחה
על הארה אלוקית שבו.
עכשיו כל אחד יגלה מי הוא.
כל מה שיש באדם רצון לעשות טוב זה הוכחה על הארה אלוקית שבו.
כשלא חפצים לעשות טובה,
אתם יודעים מאיפה זה נובע?
אף אחד לא יודע.
מאיפה?
מה?
לא.
זה הסתרת פנים.
צלם אלוקים שבאדם מכוסה.
כשצלם האלוקים סורר באדם,
אז יש לו חפץ ללמוד.
כי האלוקות שבו מבעבעת,
והאלוקות רוצה רוחניות.
אז יש לו חשק ללמוד, הוא רץ ללמוד,
הוא רץ לעשות מצוות.
זה בגלל שיש לו הארת פנים,
והיא לא מכוסה.
ההרגשה שיש לאדם של חסרון חשק
והיעדר טעם בלימוד,
אין זה אלא חסרון בהארת פנים באדם.
הרי העונש הכי גדול שלנו בגלות זה, ואנוכי אסתר אסתיר פניי מכם, וכל הצרות, המחלות,
האיסורים, הכל בא מאסתר פנים.
יאר ה' פניו אליך ויחונקה.
זה הדבר הגדול.
איך זה עובד?
אם אתה מכיר את הצלם אלוקים שבך,
ואתה לא נמשך אחרי הגשמיות,
אלא אחרי הרוחניות, אז מאיר בך הצלם אלוקים,
יש לך הארת פנים,
כי אתה לא עושה אסתר,
אתה לא עושה עננים מבדילים בינך לבין ה'.
ממילא יש הארת אלוקים, וזה נותן לך חשק,
חשק,
ואתה תאב לתורה ולמצוות.
כי הרי כאשר אור הפנים שולט באדם,
אז כתוב מפורש בפסוק,
באור פניך נתת לנו, אדוני אלוהינו, תורת חיים
ואהבת חסד.
זה באור פניך.
אתה נותן לנו את זה.
אתה נותן לנו
תורת חיים ואהבת חסד.
מה פתאום אדם אוהב חסד?
זה רק בגלל שמאיר בו האור האלוקי,
הצלם אלוקים שבו.
ורק כאשר הוא...
מוסתר,
אז נעדר הרצון לרוחניות, ואין לו זריזות לקום המיתה,
והוא לא חפץ בתפילה,
ואין שום טעם,
לא בבן אדם לחברו, ולא בבן אדם למקום,
אין לו חשק לכלום,
והוא נהפך לגוש חומר פשוט,
חתיכת חמור כזה,
כמו בעל חי.
וכמובן שגוש חומר אין לו כל טעם ברוחניות,
רק אכילה ושתייה ושאר תאוות העולם הזה.
וכל ההשתוקקות לרוחניות
היא רק מצד הרוחניות שבאדם, שזה צלם האלוקים שבו.
אם היה אדם מכיר בכך
שכל הרוחניות שבו זה רק מצד הצלם אלוקים שבו,
בוודאי החוזר ואומר לה' תן אתה, תן אתה.
מי יתן?
והיה לבבם זה להם,
כמו שהיה במעמד הר סיני,
אהבת השם,
יראת הרוממות.
אז היינו צועקים תן אתה, תן אתה, תן אתה.
אפילו כשאנחנו אומרים אתה חנן לו עודם דעת. איך אומרים? אתה חנן לו עודם דעת.
חנן דעת.
כשאדם מסכן רעב לא אכל הרבה זמן.
לא אכל.
איך הוא מתחנן שיתנו לו?
כשהוא רואה שעומדים לסגור לו את הדלת הוא עוד יותר בוכה.
לא, לא, תעשה טובה, אל תתרחם עליי.
הוא יודע אם יסגור לו את הדלת.
הוא כבר לא ירד במדרגות, הוא יתמוטט, גמרנו. הוא כבר לא אכל הרבה זמן, די, הוא יתמוטט.
הוא מבין, עכשיו זה הדלת האחרונה, כמו שאומרים. אם הוא לא נותן לי לאכול,
למדנו בדרושה הקודם.
שבדיני לוויה, למה רצחו את הבן אדם?
בגלל שלא נתנו לו אוכל.
פטרו אותו בלי אוכל.
יצא מחוץ לעיר רעב, כל העיר לא נתנו לו אוכל.
המתין בצד, ראה בן אדם שיש לו אוכל, תנפל עליו מאונס של הרעב לאכול, והוא קם עליו והרג אותו.
רצחו אותו בגלל זה שהוא הרעב לאוכל.
אנחנו מתחננים על רוחניות?
ותן בלבנו.
אנחנו אומרים ותן בלבנו.
איך אומרים?
מי זוכר בכלל שהוא אמר ותן בלבנו?
ותן בלבנו.
והנה האדם,
אם כי שכלפי עצמו לב יודע מרת נפשו,
מה שהחומר שלו גובר על החלק הרוחני,
נכון, בני האדם יודעים, תשמע, בוא, אני לא חזק ברוחניות,
אני עדיין גשמי, מה אני אעשה?
ככה האדם תרץ את עצמו.
אז כלפי עצמו הוא יודע את המצב שלו בדיוק.
אבל כלפי הזולת,
אתה חייב לדון אותו לכף זכות.
כלפיו החובה לראות רק את הרוחניות שלו.
אם היינו מתבוננים,
היינו רואים בכל אדם שלומד,
אדם יושב ולומד תורה, היינו רואים זה נס.
נס!
פשיעי!
בן אדם מתגבר על החומר,
תראה!
עוזב את האבות, עוזב כסף, עוזב כבוד,
יושב באיזה פינה, בבית מדרש,
לומד, זה נס!
נס,
נס.
הלא כדי שאדם יצליח לשבור מידה ממידותיו,
הוא זקוק לנס!
למה שאדם ירצה לשבור את המידות שלו?
כל כך נוח לו עממיהן?
למה שישבור אותן?
ובכוח מה הוא יכול לשבור בכלל את המידות?
הרי בזה אנחנו רואים רוחניות בעינינו,
כשנכנסים
לישיבה
ורואים רבים,
אלף,
אלף וחמש מאות,
אלפיים,
שלושת אלפים יושבים ולומדים, שקועים בתלמוד.
הלב צריך להתמלא ברגש.
הייתה תקופה שמישהו אמר לי,
אה,
אם אנשים היו רואים
איך לומדים בפונוביש בשעה שתיים בלילה,
אה,
אמרתי לו, מה הבעיה?
היום תארגן אוטובוס,
אחרי ההרצאה
ניקח אוטובוס מהאנשים בהרצאה לפונוביש, נראה להם.
בכמה לילות הוצאנו אוטובוסים לפונוביש,
ובאו באחד, בשתיים, ורואו אנשים יושבים, מאות יושבים ולומדים, אף אחד לא חייב אותם, זה לא הסדר.
צריכים לישון עכשיו.
הם יושבים ולומדים איזה התפעלות,
איזה רושם זה השאיר עליהם. היו כמה שחזרו בתשובה וביקשו ללכת לישיבה.
זה נס.
זה דבר לא מוסבר,
שאדם יתגבר על הגשמיות שלו, על ההנאות, על הכול, יישב על כיסא שעות על שעות על שעות על שעות וילמד וילמד וילמד מה הוא לומד.
לא תואר דוקטור, שאחרי זה הוא יקבל כסף.
הוא לומד בשביל לדעת תורת השם, לקיים.
והתוכנית שלו גם לחיות בעניות.
זה נס, ודאי שזה נס.
אם היינו אוהבים רוחניות והיינו רואים דבר כזה, היינו מתפעלים,
התפעלות נוראות, נוראות מתפעלים.
ויש אנשים שנכנסים לישיבות כאלה ורואים את זה, את המראה הזה, זה מרטיט.
ויוצאים מזה בהתפעלות.
אין דבר יותר מעורר את האדם ממחזה כזה שרבים יושבים ועושים.
עוסקים בלימוד התורה.
כנס לאוניברסיטה, תראה איך הם יושבים, מקשיבים לפרופסור או לדוקטור.
שום דבר, אתה לא מרגיש שום דבר.
אתה נכנס לעולמה של תורה, אתה רואה מה זה ישיבה.
כנסו פעם,
תראו את הישיבות הגדולות.
אתה לא קולט את זה, זה לא ייאמן.
זה נקרא לימוד.
זה נקרא לימוד.
זה לא הקשבה, ואחר כך יש מבחן, צריך לעבור, מה אכפת לי, אני מבין, לא מבין, העיקר ציון,
מקבלים תעודה,
אחר כך נסתדר, גם ב-64 אני עובר, נגמר,
אני דוקטור,
אם יבוא החולה
ויהיה לו מחלות,
מה-36% שהיה חסר לי במבחן, שימות, מה אני אשם, לא.
אותי העבירו, אני דוקטור, חתום, דוקטור,
זהו.
אבל מי שלומד תורה הוא לא יכול לפספס,
אי אפשר לא לקיים הלכה,
לא מקיים הלכה, מתחייב.
אין דבר כזה.
אתה יכול לקרוא לעצמך רב, גאון, גדול, דיין,
מה שאתה רוצה אתה יכול לקרוא לעצמך, אבל אתה תחטא חטא אחד,
אתה תקבל עונש.
דוקטור, אין לו בעיה, מקסימום שלו ביטוח, מת, שהביטוח ישלם.
ומה עם המת?
אמר לי השם,
לא חייבו אותי ללמוד 100. 64 עבר.
מי שנכנס לעולמה של תורה ורואה מה זה לימוד תורה, זה לא עלה חצי שעה-שעה.
שעות על גבי שעות. יש כאלה שאומרים 12, יש 16. רצוף.
רצוף כל יום.
שנים.
יש כאלה עשרות שנים.
עשרות שנים זה נקרא אברך צעיר.
אז נתבונן עכשיו.
עכשיו,
אפילו הרגשה הזו של הכרת הטוב למטיב,
גם היא המקור שלה ברוחניות.
זה שאתה יכול להכיר טובה
למי שהטיב לך זה גם כן רוחניות.
כי אדם מגושם
לעולם לא מכיר טובה.
רק אדם שהוא רוחני יכול להכיר טובה.
אדם מגושם לא מכיר טובה.
אדרבא, הוא מלא בטענות
שהוא מחוסר טובה.
איך אומרים?
אורח רע?
הוא אומר, מה?
הוא אומר, בשבילי הם הכינו.
הם אכלו, אצלו להם מה שנשאר שם.
עד ראה מישהו רעב, קנה לו מנה פלאפל.
אסור לקנות פלאפל, אסור לקנות כלום בחוץ.
אבל הוא קנה לו פלאפל.
אמרו לו, כל הכבוד, אה?
ברוך השם, הוא הסביע אותך. הוא אמר, כן, פלאפל.
היה שווארמה, למה לא קנה שווארמה?
כפוי טובה!
מגושם!
הוא רואה רק שווארמות.
מגושם. מגושם לא מכיר טובה, רק אדם רוחני מכיר.
אדרבם. מגושם עוד בא בטענות.
רק בעל חסד
רואה את חסדי השם.
אברהם אבינו,
שמידתו הייתה חסד לעיתים עם אחרים,
הוא שגילה את חסדי השם.
הוא ראה שהשם מעניק ומשפיע לכל העולם, כולל רשעים.
אז הוא אחז במידתו, מידת החסד, והאכיל ערבים עובדי עבודה זרה.
חסד, זה בא מצד הרוחניות. בצלם אלוקים.
מה אלוקים מטיב?
אתה בצלם אלוקים מטיב. אם אתה לא מטיב, אתה בהמה.
איפה הצלם אלוקים? מכוסה, אין לך הארת פנים.
למה אתה עצלן?
למה אתה לא רץ למצוות? למה אין לך חשק?
כי אין לך הארת פנים.
הצלם אלוקים לא מאיר אצלך.
אתה הסתרת אותו עם הגשמיות, עם כל הגשמיות,
הסתרת את הכול.
אתה חושך.
איך אמר הרב?
תוהו ובוהו בחושך.
אתה רק מבין בגלידה.
ככה הוא עשה.
ברכת המזון אתה לא מברך.
ברוך אתה השם.
אלוקנו.
איזה טעים.
מלך העולם.
אתה לא תואם את זה.
גמרנו.
אם היית בולע ככה את האוכל, היית נחנק.
אם היינו מתבוננים ככה על הזולת,
אז לא היינו מדברים עליו בשור הרע. אם היינו רואים באדם השני צלם אלוקים, היינו מדברים עליו בשור הרע, אתה מדבר על השם, כאילו, אתה מדבר על צלם אלוקים.
לא היה אפשר לבזות אותו ולא לפגוע בו,
כי הלא הנידון הוא כאן צלם אלוקים.
זה בן עזאי אומר.
ובכל אדם אם הוא רק בכלל עמיתך אבל צריך שהוא יהיה בכלל עמיתך
עם שאיתך בתורה
אלא שהם לא עם איתך בתורה אין את הכללים האלה
אז בכל אדם אם הוא רק בכלל עמיתך יש בו רוחניות
ובמידה קדושה
הנה אנחנו מוצאים אנשים
שבאים אצלם
לצורכי צדקה
וחוזרים ובאים אצלם עוד פעם
והם פותחים את הפתח וחוזרים ופותחים ונותנים וחוזרים ו...
פותחים ונותנים.
מאיפה זה נובע לאנשים האלה, כל הנתינה הזאת?
זה ברוחניות שלהם.
זה החלק, כלא קמים מעל שבהם.
וזה חייב בכבוד.
צריך לכבד אותו.
צריך לכבד אדם כזה מאוד.
רבי היה מכבד עשירים.
אפשר שזה מסביר למה הוא היה מכבד עשירים.
כי אם הם עשירים, לא סתם עשירים שקמצנים, עשירים שנותנים.
עשירים שנותנים צריך לכבד, כי החלק הרוחני נותן. זה נס
שבן אדם נותן לאדם זר, כי זה לא בטבע.
זה רק אם יש בך צלם אלוקים. כמו שאלוקים נותן שלא על מנת לקבל,
גם אתה נותן שלא על מנת לקבל. זה צלם אלוקים.
אבל אם זה נתינה בשביל כבוד, בשביל בושה, לא נעים, מסתכלים עליי וזה,
זה לא צלם אלוקים,
זה מעשה קוף.
עלינו להתחנך
במה שלמדנו כאן,
איך להתנהג עם הזולת
וכיצד גם להעריך את עצמנו.
ואם נעשה כן,
ונזכור שאם אנחנו תעבנים
בענייני התורה והמצוות ואין לנו חשק ואין לנו רצון ואנחנו לא נחשפים ולא משתוקקים,
אין לנו הארת פנים, הצלם אלוקים שלנו כבוי.
אנחנו מגושמים, בעלי חיים.
אז לכן צריך להעריך את עצמנו.
אפשר להדליק את הנשמה ברגע.
אפשר, לומדים מוסר, הנה שיעור כזה זה מספיק בשביל להקפיץ.
אבל השאלה על כמה זמן זה קופץ.
ועל ידי זה, אם נקיים, נזכה לטוב האמיתי, אמן.
רבי חנניהו ברגע שאומר,
עשו הכל זמן וחוץ הכל ישראל,
לפי כוח חרבנות הנשואות.
שאל נעמור אדונו בסלמאן סיפגו יחדיל תורו ידי.
בוקר טוב כבוד הרב. ב"ה ההרצאה בברוקלין מרגשת מאוד. כמעט כל הרצאה או שיעור ששמעתי באקראי זה ממש כמו אגרות קודש עונה לכל שאלה שבאותו רגע. תודה רבה ענקית. אין על רבנו הקדוש.🙏 הרב היחיד שדברי תורה חודרים עמוק לתוך הלב ופועלים. זה כמו איפוס ליאוש. ואז דף חדש הכל משתנה. רואים כל דבר בצורה נכונה. אין מילים.
🌹 מעלתה של הארת פנים 🌹״אם אדם לא מאיר פנים כל המתנות לא שוות כלום. אם הוא מאיר פנים נחשב שנתן הכל אפילו שלא נתן... אז מי שמאיר פנים לסובבים בנעימות ובנחת מרוויח בכפל לא רק מצווה חשובה בין אדם לחברו, אלא המצווה הכי גדולה בעולם, קידוש השם.״ ✨ הרב אמנון יצחק שליט״א ✨ ב"ה הרצאה מדהימה, תודה רבה 🙌
לרבנו היקר, אנחנו מודים לבורא עולם ששם אותך בעולמנו ונתן לנו שכל בינה ודעת להבחין ולהכיר בך ברב האמת. תודה שאתה מוסר נפש מדי שעה למען עם ישראל. יהי רצון וכל עם ישראל יזכה להכיר בך ולדבוק באמת. והשי"ת הטוב יאריך ימיך בטוב ובנעימים הרבה מזל טוב לרגל יום הולדתך, אמן! אוהבים משפחת ב. י .
שלום וברכה לרב היקר והאהוב! ב"ה קראתי בעיון רב את כלל הברכות והאיחולים המרגשים שגרמו לשמחה רבה. אני לא מכיר אישיות ראויה ממך לכול החום והאהבה מאנשים יקרים שכתבו, ברכו באפשרויות שונות וכאלה שברכו בליבם. בכל אופן, אני מצטרף ואם יורשה לי מוסיף שבעתיים על כל הברכות החמות והלבביות!!!🌹♥️🙏
לכבוד הרב היקר אמנון יצחק שליט״א, ליום הולדתך אנו רוצים להודות על אור התורה שאתה מפיץ , על הסבלנות על מאור הפנים ועל הדרך המיוחדת שבה אתה מקרב ומחזק את כולנו. יה"ר שהקב״ה ימלא כל משאלות ליבך לטובה ולברכה שיתן לך השי"ת כוחות איתנים להמשיך להנהיג את דרכנו מתוך בריאות איתנה שפע, שמחה ונחת מכל משפחתך. מזל טוב ואריכות ימים ושנים בטוב ובנעימים. מאחלים: משפחת מ. מיבנה, ההורים של נ. מ.
כבודו אבא היקר מפז יה"ר שהשי"ת ישמרכם ויברכם לעד אמן ואמן💐 רצינו לאחל לרב מזל טוב מעומק הלב בבריאות ואריכות ימים ושנים בהמשך עשייה מבורכת ונחת לבורא יתברך, תודה להשי"ת שזכינו בכם אין מילים לתאר את התודה הענקית על כל מה שאתם עושים עבור עם ישראל, תודה להשי"ת שזכינו בכם יה"ר שהשי"ת ישמרכם לאריכות ימים ושנים אוהבים אתכם מעומק הנשמה כל הישועות והברכות וההצלחות בבניין שופר הגדול במהרה ובביאת משיח צדקנו יחד עם כבודו אמן ואמן הרבה מזל טוב ומאחלים לרב שיזכה להיות שמח תמיד ויגשים השי"ת משאלות ליבכם לטובה משפחת א.🩷
תודה רבה לכבוד הרב על כל העשיה למען כבוד ה' יתברך, אנו בטוחים שבזכות העשיה של הרב מתמתקים הדינים מעל עם ישראל בכלל ובפרט, על השפלת השקר והעמדת האמת, על שמחזיר אותנו בתשובה יום יום, על שמלמד אותנו דעת בינה והשכל מא' ועד ת', מלמדנו לדייק בדברנו, על הדאגה והאכפתיות לכל יהודי ובפרט לנו, היריעה קצרה מהכיל את כל התודות שאנו חייבים וזה המעט שאנו יכולים להשיב כהכרת הטוב לרב. מאחלים לרב חודש טוב ומזל טוב עד 120 בבריאות שלמה ואיתנה, יהי רצון שחפץ ה' עליכם יצלח ותמשיכו בזיכוי הרבים ובהחזרת כל עם ישראל בתשובה שלמה לאביהם שבשמים, תזכו לנחת רוח מכל המשפחה והתלמידים ותזכו לראות בעבודת כהן גדול בבית המקדש ולחזות פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון! נ. מ. ומשפחתו.
לכבוד הרב האהוב והיקר לי מכל. אני מאחל לך שאת כל הברכות שבירכת ואיחלת לכולם יה"ר שהשי"ת ישפיע מטובו ויברכך. לנחת מכל משפחתך, בריאות עד 120 שמחה והגשמת כל היעדים והמשאלות שיש לרב, בקודש - ומה שהוא רוצה בשביל עם ישראל. כי כזה אתה רבינו כל כולך זה נתינה לבנים של הקב"ה. אוהב מוקיר ומעריך, י. ח.
בס"ד, עליכם השלום והברכה מו"ר, רציתי לעדכן בקידוש שם שמים בזכות כבוד הרב. ב"ה עשינו השגחה של כשרות על אולם ארועים גדול. שזה כולל את כל הדרך של הרב: הכשרה של כל הכלים במטבח התעשייתי, בקיצור עשינו הכשרה כמו בפסח לאולם. והגיע צוות של כ-10 אברכים לבדוק את כל הירקות מתולעים על ידי שולחנות שיקוף באור, וחיתוך של כל הגמבות פלפלים ושיקוף. ובירור האורז והקוסקוס וכל הבדיקה של כל פרט ופרט עד גרגיר השומשום. וכמובן שהבאנו תבלינים ממשפחת ש. הי"ו אמן. וכל המשגיחים הן מטעם הרבנות והן מטעם כשרויות אחרות והספקים ועובדי האולם מאוד התפעלו לטובה ואמרו "שמעולם לא ראו דבר כזה אף כשרות ואף השגחה לא עושה כמונו!" וזה אולם שעובד עם כל ההשגחות החרדיות "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים פט, נג) תודה רבה לרב על הכל מכל כל, אשרינו שב"ה זכינו בזכותך.
לכבוד הרב היקר והאהוב, יום הולדת שמח! תודה מעומק הלב על הזכות שנפלה בחלקי להכירך, ועל כך שב"ה בזכותך זכיתי לחזור בתשובה, להתחזק באמונה ולגלות מחדש את הדרך אל השי"ת. אתה שליח נאמן של הקדוש ברוך הוא, המאיר את לבבות, מחזק את עם ישראל ומפיץ אור ותורה בעולם. מאחלת, שתזכה לבריאות איתנה, לאריכות ימים ושנים, לשמחה גדולה, לפרנסה טובה, ולנחת מכל יקיריך. שתמשיך להיות צינור של אור, אהבת השי"ת וקדושה, ושכל מילה טובה שתוצא מפיך תחזור אליך בברכה כפולה ומכופלת. ♡ מזל טוב, הרב היקר! שתזכה לראות את פירות עמלך, ולהמשיך להאיר את העולם כולו, אמן! בהערכה עצומה, באהבה ובהכרת הטוב.