פרפראות וחדושים לפרשת ויקהל תשפו - חלק ג'

 - - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת כדוסן שרה בת מהרתאה וכל אלה שאין מי שיאמר עליהם קדיש תהיינונ נשמותיהם צרורות בצרור החיים בתוך שאר נפטרי עמו ישראל ישובמהרה בתחיית המתים אמן אמן אמן

פרפראות וחידושים פרשת ויקהל שנת תשפו

"וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים" (שמות לה, כב) רש"י אומר על האנשים על הנשים זה עם הנשים נו אז למה לא כתוב במפורש ויבואו ה האנשים עם אנשים למה לכתוב על והכוונה עכתוב ישר על בעל חידושי הרים מבאר חכמים זכרונם לברכה אמרו על הפס פסוק ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם. התנחומה אומר אשר באוזני נשיהם לא נאמר אלא אשר באוזניהם להשמיענו שאנשים לא חטאו בעגל. וידוע בנדבות המשכן היה מעשה התשובה של עם ישראל על מעשה העגל. וחכמים אמרו, במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים, אינם יכולים לעמוד. יוצא שהאנשים שחטאו בחטא העגל ועכשיו חזרו בתשובה הם במדרגה גבוהה יותר מאנשים כי הם לא השתתפו במעשה העגל לפי כך כתוב ויבואו האנשים על הנשים במדרגה למעלה מהם אם היה כתוב אם לא היינו לומדים את זה בכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן הביאו כל מרים תרומת כסף הביאו את תרומת השם וכל אשר נמצא איתו עצה שיתים הביאו רואים שיש חלק נמצא איתו ויש כל מרים הביאו בלי נמצא איתו. מה הולך פה? נמצא איתו? לא נמצא איתו? מה שהיה לישראל בביזת הים היה שלהם לגמרי. למה? זה הייתה ביזה מן ההפקר שלהם, ממון שלהם, מה שהם עספו, כסף וזהב והכל, מהים, מה שפלט הים, מכל המסרים שנתן להם פיתוי פרעה בשביל שיצאו למלחמה אחרי כל המכות, 10 מכות בשביל לצאת מין עוד פעם לבדוף אחרי אלה שיש להם הקדוש ברוך הוא כזה גדול צריך היה לשלם הרבה הרבה הרבה אז הוא מילה אותם בכסף וזהב רק שיצאו אז זה פלט הים ועם ישראל אספו וזה היה הפקר זה שלהם הכסף שלהם הזה אז מה הם אספו כסף וזהב וכולי וכולי אבל סמלות זה חביבי משקל ולסחוב וזה נפח זה לא לקחו רק ביציאתם ממצרים שהשם ציווה ושעלה אישה משכנתה ומגרת ביתה וכולי וגם עצה שיטים זה לא פלת הים מעצה שיתים זה עוד מיעקב אבינו שהוריד למצרים כי ידע שעתיד להיות משכן וכבר הכין את העצה שיתים אז היו חלק שהם שמרו על העצי שיתים לקיים צבעת הזקן וכשיצאו ממצרים הם לקחו את זה איתם אז זה נמצא איתם נמצא איתם ואלה ששאלו זה גם היה נמצא איתם כי הם לקחו את זה ממצרים, לא מצאו את זה בביזת הים אבל כל אחד שהרים תרומה זה מהכסף שלו, מהכיס שלו, שלא פרטי זה לא נמצא איתו זה שלא פרטי נמצא איתו זה פיקדון למה השם ציווה לקחת סמלות זה בלשון שאלה כן כן, לא שלך. זה שאול אצלך יש לזה מטרות אבל זה פיקדון. זה נמצא אצלך. וגם עצה השתים זה לא שלך. זה רק נמצא אצלך כיפיקדון בשביל להעביר את זה לבנות אחר כך. אז לכן חילק הכתוב ואמר וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן זה נמצא איתו. אחר כך כל מרים תרומת כסף הביאו זה שלהם זה לא נמצא איתו זה שלו פרטי וכל אשר נמצא איתו עצה שיתים זה גם כן פיקדון וזה לא שלו זה אומר התפארת יונתן רבי יונתן אייבשיץ זה חצ כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת אדוני וכל אשר נמצא איתו עצים לכל מלאכת העבודה הביאו בספר קהילת יצחק מביא שהמגיד משקוד הוא אומר כי היו שתי תרומות בפסוק ויש הפרש ביניהם בהתחלה הוא מספר על מי שהביאו כסף ונחושת עליהם נאמר שהם הביאו תרומת אדוני אחרי זה הוא מדבר מי שהביאו עצה שיתים לא הזכיר תרומת אדוני אז הוא מבאר מי שהביא כסף ונחושת אז הוא מביא את זה מהכיס מטבעות של כסף זהב חושבחינים כל כך שהוא נותן את זה כן באים הרבה וזה ונותרים נותרים זה לא לא מפורסם כל כך אז זה נעשה לשם שמיים אין בזה גאווה כאילו בזה אבל מי שמביא עצה שיטים והוא הולך כולם אומרים וואו וואו תראה מה הוא מביא אז זה מתערב בזה קצת גאווה וכבוד וזה כבר לא לשם שמיים גמור אז לא נאמר בו תרומה לשם אז זה החילוק למה פה נאמר ופה לא נאמר? זה אומר הקהילת יצחק. כתוב וכל חכמת לב בידיה תבו. מה החוכמה? ומה זה בידיה? יש דין בנזיר כד. כל מה שקנתה אישה קנה בעלה. זה הדין. אישה מצאה מציאה זה של בעלה. אישה עבדה לבעלה. כל מה שקנתה אישה קנה בעלה. אבל גם כתוב שם בנזיר שאם היא קמצה מעיסתה או שנתן לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה אז זה שייך לה לא לבעלה וגם הדין הוא בעצם שמעשה ידיה לעצמה באמת מה שהיא עושה בעצמה זה שלה אלא חכמים אם תיקנו שיהיה לבעל מעשה ידיים של האישה תחת מזונות בגלל שהוא זן ומפרנס והוא נותן לה מזונות אז לכן כל מה שקנתה אישה לבעלה אבל היא יכולה לומר לו איני ניזונת ואיני עושה זאת אומרת אני לא רוצה אל תיתן לי מזונות אל תאכיל אותי אל תדאג שום אני דואגת לעצמים שנה לא עכשיו במדבר היה מן מן אז אנשים לא היו צריכות את המזון מהבעלים כל אחד היה לו מן עומר לגולגולת אז מעשה ידיה לעצמה כי היא לא ניזונת מהבעל זה שכתוב וכל חכמת כל אלה שהיו חכמות שידעו את הדין הזה שמה שקנתה אישה קנה בעלה והייתה רוצה לנדב בידיה תבו רצה לומר מה שעשתה בידיה שהוא לעצמה אז היא יכולה לנדב את זה אז לכן בידיה תבוא ואז מעשה עצמה שלה והיא יכולה לנדם. זה אומר הפרדס יוסף. אחר כך יש עוד פסוק. בכל הנשים אשר נסע לבן אותנה בחוכמה תבואו את העיזים. כותב רש"י, היא הייתה אומנות יתרה שמעל גבי העיזים טבעו אותם. זאת אומרת לא עשו גז. והוציאו את הצמר ואחר כך תבעו כמו שעושים במפעלים בכל מקום מעל גבי הבעל חי כשהוא חי הם טבעו למה עשו כן מה התועלת כתב בצופנת פעניח עשיית המשכן זה מצוות עשה שהזמן גרמה מה? למה? כי אפשר לבנות את המשכן רק ביום ולא בלילה וביום הקים את המשכן. ונפסק בגיטין מישה פסולה לכתוב סתם ספרי תורה מזוזות פסולה. למה? כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. הוכשרתם וכתבתם אתה לא יכול לקשור כי אתה לא מצווה בזה זה מצווה שהזמן גרמה אז אתה לא יכול לכתוב אז נשים לא יכולות לכתוב וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה כתבו התוספות הוא הדין בשאר מצוות שאישה פטורה אז היא פסולה מסולה לעשות אותם. למשל להגות תלו עליו בשביל הבעל. למה היא לא חייבת במצוות לעולם? ולעשות ציצית. לא כמו היום שעושים במפעדים, גם פיליפיניות, לא רק שיהיהודיות. יוצא איפה שעשיית יריעות המשכן שהן חלק מבניין המשכן התביעה הייתה בשביל היריעות אז עשיית היריעות של המשכן זה חלק מבניין המשכן זה נקרא מצווה של הזמן גרמה ואנשים פסולות לעשות זאת אז איך הם תבעו את העיזים ליריעות המשכן כאן הרי התביעה היא חלק מעשיית היריעות וזה מצווה שהזמן גרמה אלא יש לומר לכן תבעו אנשים את הצמר על גבי העיזים ובזה הכשירו את התביעה למה במסכת שבת עד סביר לי לרב קהנה שהטוב עובד צמר בשבת מעל גבי העיזים פטור. מה הטעם? אין זו דרך תביעה. זה לא מלאכה. ככה לא טובים. אומר פטור. ומכיוון שאין דרך לטוות בצמר מחובר אלא בצמר גזוז. מסתבר שאם כן טובים אותו במחובר וכשנעשה צמר לצמר כבר טבוי הוא זה נחשב שהוא כבר טבוי זאת אומרת אז כאילו נעשתה התביעה מעליה לכן אף בתביעת הנשים את הצמר מעל גבי העיזים נחשב הדבר שנטו צב מהר מאליו ולא על ידי אנשים ואז הוא כשר דנראה שכל עשייה במשכן שנעשת מעליה הייתה כשרה מאיפה לומדים לדוגמה המנורה היא נעשתה מעליה וגם הקמת המשכן לא יכול היה משה להקימו אלא הוא קם המשכן גם מאליו וגם בקיעת האבנים על ידי השמיר זה לא נעשה על ידי אדם תולעת השמיר עברה ועם הלייזר שלה היא חתכה את הכל אז זאת אומרת כל המצוות היו צריכות לעשות על ידי אדם כשר ואישה לא הייתה כשרה לעשות אבל באופן הזה שהיא עושה מעל גבי העזים זה נחשב טבוי כבר וכאילו מלאכה נעשתה מעליה ולכן הם היו חכמות כי נסא ליבן אותנה בחוכמה מה אנחנו לא נתרום לא נעשה בשביל המשכן מה מה אז לכן הם עשו בחוכמה בכל אנשים לא כולם אבל בכל הנשים אשר נסע לבנותנה בחוכמה תבו את עיזים מעל גביהם ובזה יכולה הייתה להתקבל עבודה זו תרומתנון איזה חוכמה יא חביבי אבל שתדעו גם שהרמבם פוסק שנשים חייבות לבנות את המשכן גם כן יש להם דין חיוב ובכסף משנה מביא את המקור להרמבם מהפסוק הזה שלמדנו ועוד דבר וכל אישה חכמת לב בידיה תבו זה בלשון יחיד אישה אחר כך הפסוק השני וכל הנשים לשון רבים טבעו את העזים המשך חוכמה מסביר מה בתכלת ובארגמן כתוב בלשון יחיד אישה וכאן כתוב לשון רבים נשים. זאת אומרת משום שאת העיזים טבעו גם נידות שטבעו על העיזים. כמו שאומר בשבת ומובא ברשי כי בעלי חיים אינם מקבלים טומאה. אבל בתכלת שהוא מקבל טומאה אז תבו רק טהורות. לכן נאמר בלשון יחיד, רק אישה טהורה יכולה לטוות תכלת וארגמן. אבל נשים במצב כזה הם יכולות אם הם טובות מבעלי חיים כי הם לא מקבלים טומאה. אז ממילא אפשר יהיה להשתמש בצמר הזה שנטווה. כל איש ואישה אשר נדב ליבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צווה אדוני לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לאדוני לא קלטתם את הפסוק אז אני חוזר עוד פעם. כל איש ואישה אשר נדב ליבם אותם להביא לכל המלאכה אשר ציווה אדוני לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לשם. למה צריך להגיד בני ישראל? מדברים על כל איש ואישה. אז במי מדברים? בגויים. מדברים על ישראל. למה הוסיף פה הביאו בני ישראל נדבה לשם? בשביל מה צריך את זה? אז שוב, יש פה דבר נסתר בתוך הפסוק הזה ועל פי מעשה נבין. מסופר על המרשה הקדוש. היה לו בית מדרש קטן והיו תלמידים רבים ורצו בני הקהילה לבנות לו משהו גדול. התאספו כולם והם מוכרים את אבן הפינה. בזכות. כל הבניין יעמוד מאבן הפינה. וניגש אדם צדיק בעניו, נחבא אל הכלים, בא לשמש, אמר לו, "תשמע, כל מה שיגידו תוסיף, אני משלם." העלו את זה ל-500. רובל כסף ו כל האנשים טמעים מי זה שיש לו כל כך הרבה כסף שמסכים לשים סכומי עתק כאלה לא יודע ניגש גבאי שואל אותו את מי להזמין להניח אתבן הפינה אומר לו את המרשה וואי וואי וואי הוא מכבד אותו אף אחד לא יודע אבל מי קנה כולם הלכו הבית ו המרשה אומר לו אני רוצה לראות את האיש הזה שתרם את הסכום הנכבד הזה הלך הביא אותו שאל אותו איך מאיפה מה אמר לו האמת אני לא אדם עשיר כלל אבל אין לי בנים ולכן אני נודב את כל הכסף הזה ברך אותו המרשה שהשם יחון אותו בבן זכר ואכן נולד לו בן תכף ומיד אחרי הברכה גדל הנער נעשה בר מצווה לקח אותו לישיבה של המרשה לא רצו הגבאים לקבל בגין כזה את הנער אבא שלו נכנס למרשה וסיפר לו שאתה בירכת אותי וזה הבן מהברכה שלך כשתרמתי את הזה וקיבלו את הנער לישיבה זה המעשה אז מנין היה לה מרשה ביטחון שהוא יזכה לבין אם שנים רבות לא היה לו תראו מה כתוב בפסוק. כל איש ואישה אשר נדב ליבם אותם להביא לכל המלאכה אשר ציווה השם לעשות ביד משה. הביאו בני ישראל. הם יביאו בנים לישראל. אז מי שמשחרר כמו שצריך, בשביל זה תקוע פה בני ישראל מדברים בהם למה צריך לא גם בני יקבלו בנים איי איי איי אז זה מה הרשם מביא ועכשיו תשמעו סיפור סיפור ידוע תוע אבל שוכחים לפעמים את הפרטים יש כאלה לא מכירים הפסוק וימלא אותו רוח אלוהים בחוכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מהחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחוש ומילה אותם חוכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב שוב בספר קהילת יצחק הוא מביא על הפסוקים האלה שרבי חיים מבולוז'ין פירש אותם לאיש כפרי שהפסיק לתת נדבה לישיבה כשהוא ישד את הישיבה עם הישיבות ולוזין שלח שליחים בכל קצבי ארץ עץ לאסוף כסף, להקים את הישיבה. היה לו רשימות והיה עובר עליהם ובודק מי הביא, כמה הביא וכולי. והתבר שיש איזה כפרי אחד שנותן 50 רובל כסף כל שנה ו עברו שנים והמשולח הגבאי הזה שהיה הולך אמר לו כבוד הרב אני צריך סוס ועגלה אני לא יכול לחכות עד שיהיה עגלון לפעמים תקוע, לפעמים הוא זה לא היה כמו שירות מוניות. צ'יק צ'ק אתה מזמין ובעיר. אתה יכול לחכות ימים עד שיהיה לך בכלל בעל עגולה. אז הוא אמר לה מה אני צריך? תן לי פרייבט שלי, סוס ועגלה שלי ואני אגיע יותר מאלה מקומות וככה התרבע. נתל. אמר לו אני גם צריך בגדים חליפות להיות ככה זה יחשיב ואנשים התרמו לא בא אחד ככה מצוקמק וזה נתן לו טוב מאחד הסיבובים הוא מגיע לכפר כפר רואה אותו חביבי הבן אדם מדושן חליפות עגלה עם סוס וזה לא נותן יותר אני נותן לסוס אני נותן לעגלה אני נותן לה לא נותן יותר רבי חיים מבולוז בודד רואה שהבן אדם השנה לא נתן שואל אותו מה קרה אז הוא אמר לו אמר לו אתה יודע מה מתי שאתה נוסע עוד פעם אליו אני בא איתך נסע איתו. טוב, שאל אותו, תגיד לי למה אתה כבר לא נותן? אז הוא אמר לו, תראה, אני נותן לישיבה, אני לא נותן לסוסים בין עגלות ולזה. אז הוא שאל אותו, תגיד לי, למדת פעם גמרא? אז הוא אמר לו, "לא. למדת תנ"ך? אמר לו, "לא." אומר לו, "אבל חומש למדתי." טוב, תביא את החומש. פתח לו פה את הפסוקים האלה שלמדנו, אמר לו, "תשמע, בוא, בוא נבין מה כתוב בפסוקים." אומר למשל, נגיד שאדם היה גאון גדול והייתה לו שלמות במלאכה של תפירה. מומחה בתפילה. גאון גדול מומחה בתפילה. לא לפחיטות יהיה לו כי נכתוב עליו התואר הגאון הגדול, פטיש החזק, עמוד הימיני, צדיק יסוד עולם חיית הטוב. אומר לו ככה בפסוקים לפנינו הגמרא אומרת על הפסוק וימלא אותו רוח אלוהים בחוכמה בתמונה ובדעת יודע היה בצלל לצרף אותיות שנבראו בהם שמיים וארץ אז איך ייתכן שכותבים עליו אחר כך לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ועוד מילה אותם חוכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב הרי זה דומה למה שאמרנו שנכתוב על הגאון חיה טוב אלא מה תמון פה משהו במשכן היו מקומות שונים. קודש הקודשים, היכל, עזרת כהנים, עזרת ישראל, עזרת נשים וכל אחד מקודש מחברו. עזרת ישראל מקודש מעזרת נשים וישראל קדושים הם. ודאי כל אחד ביקש כי יתנו נדבה בקודש הקודשים. כל אחד רצה בטח שהכסף שלו ילך לקודש הקודשים. אבל זה אי פשוט שכל הכסף ילך קודש הקודשים אז איך יבנו את ההיכל ואיך יבנו את הזה ואיך זה אי אפשר אז בחר הקדוש ברוך הוא בבצל שהוא יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמיים וארץ וגם יודע מחשבת כל נודב ונודב מי שראה שהתכוון בנדבה לשם שמיים מים גמור נתן את הנדבה בקודש הקודשים מי שנתן אבל היה לו גם איזה פניה קטנה זה שם כבוד אז הוא נתן את הנדבה שלו בהיכל או בעזרת כהנים מי שנתן בשביל כבוד אז הוא שם את זה בעזרת נשים זה הכוונה של הפסוקים באמ מלא אותו רוח אלוהים בחוכמה, בתבונה ובדעת. יודע לצרף שמיים וארץ באותיות, לחשוב מה חשבות ויודע מה חשב כל בן אדם. לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. הוא ידע איפה לשים את הנדבה. של כל אחד ואחד לפי מה שהוא ראה את הכוונה אם היא טהורה או לא טהורה והמילה אותם חוכמת לב לעשות כל מלאכת חרש אבל לא רק חרש העיקר חרש וחושב הוא יהיה יודע מה חושב כל אחד שנודב לכן אומר לו רב חיים לכפרי דע שכל אלה נדרש לעניין הזה זאת אומרת המשולח צריך ללכת לבגדי פאר ולא רק זה גם צריך נער משרט שיהיה לו בכל דבר שאתה רואה כי בעבור זה התרבו הנדבות עכשיו אם הכוונה שלך היא באמת רק לשם שמיים. תדע שהמעות שלך הם יהיו בשביל אלה שגו בתורה יומם בלילה. אבל אם אתה נותן גם לשם כבוד אז זה כסף בשביל העגלון. ומי שנותן רק לשם כבוד זה בשביל הסוס. בכל זאת גם זה למצווה יחשם אבל לא באותה רמה. לכן לא טוב עשית ידידי שנמנעת מליתן נדבותך בעבור טענתך. אז מה הוא אמר לו? אם הכוונות שלך היו טובות, מה אכפת לך שיש סוס ויש זה? הרי גם במשכן היה אדנים והיה תדות והיה יריעות והיה מזבח והיה כל מיני. אז איפה הלך כסף? לא צריךדות, לא צריך עדנים על מה תעמיד עצים? צריך את הכל אבל הנדבה שלך הולכת לפי הלב שלך אז מה אכפת לך שיש סוס ועגלה זה לא תרומה שלך הולכת לסוס יש מישהו אחר שהוא מתכוון לכבוד זה ילך לסוס אבל אתה אם התכוונת טוב אז אתה הכסף שלך הלך לא היית צריך לבטל את התרומה כמובן שהוא החזיר את התרומה וכולי וכולי אבל מפה לומדים שאדם צריך לדעת שלפי הנדבה ככה היא הולכת למקום שראוי לו. החפץ חיים מגלה לנו מה שכתוב בפסוק. ויקרא משה אל בצלאל ואל ההוליאה ואל כל איש חכם לב. אשר נתן אדוני חוכמה בליבו כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה מי שהלב שלו נדב אותו ונסה אותו לעשות דברים השם מסייע לו ונותן לו חוכמה ומסייע לו להשלים את המשימה יסוד גדול בעבודת השם אם אדם נושא צה ליבו למשימה בענייני תורה ומצוות. אפילו אם המטרה היא גבוהה הרבה מכפי כוחו, השם משלים את החסר כדי שיושלם העניין. אבל יש תנאי לסיעתא דשמיא הזאת שהוא באמת מבין שהשם נתן לו חוכמה לעשות. זה לא חוכמה שלו שהוא גוין. או שהוא מבריק או שהוא מומחה, אל תטלה. אם אתה טולה שזה חוכמתך, אין סיוע משמיים. אבל אם אתה יודע שכל מה שאתה עושה זה מחוכמת השם שנותן בליבך, תקבל סיעתא דשמיא. אז זה מה שכתוב פה. בכל איש ואל כל איש חכם לב אשר נתן השם חוכמה בליבו. מי נותן את החוכמה? השם נותן את החוכמה. מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר ציווה השם לעשות אותה. למה מעריך הפסוק לפרש שהשם ציווה לעשות את אותה מלאכה? את זה אנחנו כבר יודעים שהשם ציוה אחרת למה הם עושים בלי ציווי מה פתאום שיעשו אז למה כתוב מרבים מעם להביא מידי העבודה למלאכה של צבעת השם לעשות אותם מרבים העם להביא כשהביאו בני ישראל נדבות למלכת המשכן מי שראה יכול היה להבין שזה לא בגלל ציווי של השם אלא הם רצו פשוט שיהיה להם תשובת המשקל על מה שהביאו זהב וכסף לעגל ועכשיו רצו לכפר מתי נודע שזה רק לצורך קיום מצווה הם מביאים את הנדבה ולא לכפר על חטא העגל כאשר הרבו העם והגדילו את התרומות יותר ממה שהוציאו על העגל אז הוכח ווברר שרק מפני ציווי הם עושים. כי אם זה לתשובת המשקל על ההוצאות לעגל היה מספיק שיבוא בדיוק את אותו סכום. אבל מרבים העם. זה מראה שהם עשו את זה מפני ציווי השם. לכן כתוב במפורש למלאכה וכולי. ויצב משה ויעבירו כל במחנה לאמור איש וישאל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש. מהפסוק הזה למדו חכמים זכרונם לברכה על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. וידוע שאדם אינו מתחייב בהוצאה אלא כשהוא עוקר חפץ שהיה מונח על מקום שרחב לפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים וגם הניח אותו על מקום ארבעה טפחים על ארבעת טפחים והגאון מילנה אומר זה רמוז בטעמים של הפסוק לקמין דלא רמיזה באורייתא הוא אומר הטעמים של הפסוק הזה הם ככה מונח רביעי מה שאנחנו קוראים רביע זרקה ואחר כך שוב פעם מונח רביעי לרמוז כי אין אדם חייב בהוצאה שהזריקה היא גם כן מכלל ההוצאה גם אם אתה זורק זה נחשב הוצאה אלא אם כן החפץ מונח לפני העקירה ואחרי כן בהנחה על ארבע טפחים על ארבע טפחים אז ה טעמים זה מונח קודם כל רביעי על ארבע על ארבע אחר כך יש זרקת הזריקה ואחר כך שוב פעם מונח רביעי מרמוז לך פה כל הדין הזה של ההוצאה שמפה למדו ויעבירו כל במחנה לאמור איש ואישה יעשו לך שזה עניין איסור הוצאה מרשות לרשות מדהים הספורנו אומר במראות הצובעות אשר פתח אוהל מועד. ברשי טעינו יש שמה אריכות שמשה רבנו מעס כיוון שהם עשויות המראות ליפוי וזה לא כל כך יכולים לעשות עבירות עם זה אז הוא לא רצה להשתמש בהם והשם אמר לו אדרבה שיקח אותם חשובות בעיניו מאוד ועשו את הקיור מהם עכשיו הספורנו כותב במראות הצובעות הוא אומר אשר צבעו פתח אוהל מועד לשמוע דברי אלוהים חיים הנשים צבעו צבעות כמויות של נשים באו לשמוע את דברי אלוהים חיים ככתוב היה כל מבקש השם יצא אל אוהל מועד. משה רבנו העביר את האוהל שלו מחוץ למחנה אחרי העיגל וכל מבקש השם היה הולך לשמוע דברי אלוהים חיים עם משה רבנו. והיו אנשים צובעות שמה ואותן אנשים מעשו ענייני תכשיטיהן והקדישו מראותיהן להורות שאינן צריכות עוד להם. זאת אומרת עם זה, עם המראות האלה הם הקימו צבעות צבעות למה היו מותשים הבעלים עבודת פרך ולא היו יכולים להוליד ולא היו מתרבים מה עשו אנשים היו לוקחות את המראות מתייפות והולכות לבעלים שמה לתת להם קצת לאכול לשתות ככה זה אומרת לו תראה אני יותר יפה ממך ואני זה זה וככה תחת התפוח עוררתיך. אז א מדברי משה רבנו הם הבינו שלא צריך את כל זה וכולי. יש יהודיה צדקנית בשם לאה דרעי שהיא עושה ממש מאמצים שנשים לא התאפרו בצטה לרשות הרבים ויש הרבה נשים שנשמעות לה וברוך השם ובזכות צניעות כזאת תראו תראו מה זה תראו תראו מראות הצובעות לקחו אותם את המראות האלה שהם לאיפוי ונתנו אותם והשם שם אותם על הקיור איפה שמקדשים הכהנים ידיהם ורגליהם לפני העבודה. אז זאת אומרת כשמועשים בענייני התכשיטים והקישוטים והכל ולא מושכים את העיניים לאנשים וחלילה מחתיאים מותר. אצל הקדוש ברוך הוא זה דבר חשוב מאוד חשוב מאוד מאוד מאוד. ואנחנו עדיין ב חודש אדר משם משם משם משם משמי שנכנס אדם מי ש מי ש מי ש מי ש מי ש מי ש מי ש מי שמי שנכנס איי איי איי מי שנכנס נכנס אדר מרבים בשמחה מי שנכנס ואפילו יצא מרבים בשמחה הריני רבי ب