פרפראות וחדושים לחג הפסח תשפ''ו - חלק ג'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום,

אריאל משה החי בן בת שבע ואולגה בת אסתר,

יזכו למכור את הדירה,

וייכנסו לדירה טובה, מרווחת יותר, מעל ציפיותיהם,

זיווגים הגונים לילדים,

שפע רוחני וגשמי,

ויזכו לקבל פני גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

אמן.

דוד בן תמר, זיווג הגון, מישור נשמתו,

מהרה.

אמן.

תהילה בטובה, ואחינוע בתהילה, רפואה שלמה מהרה,

ויחולו עליהן ברכות התורה, אמן.

אמן.

פרפרות וחידושים לחג הפסח, אלא ג' שנת תשפוך.

אילו עשה באלוהיהם

ולא הרג את בכוריהם,

דיינו.

משמע שקודם העניש הקדוש ברוך הוא את אלוהיהם,

ואחר כך

את בכוריהם.

כי כתוב, אילו עשה באלוהיהם, שזה היה קודם,

ולא הרג את בכוריהם, שזה היה אחר כך.

אז אנחנו אומרים, דיינו.

אבל בפסוק בפרשת בוא,

פרק יב, פסוק יב,

כתוב במכת בכורות,

לאחר המכה,

וגם באלוהיהם עשה שפטים.

משמע שקודם היה מכת בכורות,

ואחר כך

עשה שפטים באלוהיהם.

אז למה בעל ההגדה כתב הפוך מהסדר שכתוב בפסוק?

אז מתרצים בשם רבי שלום מבלז, זכר צדיק וברכה.

הבכורות אין להן חשיבות

מצד עצמן או מעלה בלי עבודה זרה.

כי הם היו הכומרים לעבודה זרה, בכורות,

כאילו חשוב, בכור,

אז הם היו הכומרים לעבודה זרה.

אז בלי האלוהים שלהם, בלי העבודה הזרה, אין להם שום חשיבות.

לכן במכת בכורות,

קודם מכן הקדוש ברוך הוא את הבכורות,

ולאחר מכן את העבודה הזרה שלהם.

כי אם היה מכה את העבודה הזרה קודם,

אז כבר אין חשיבות לבכורות.

ולמה הורגים את הבכורות?

בגלל שהם כומרים לעבודה זרה, שהם חשובים, כאילו.

אז לא היה עניין במכת בכורות.

לכן קודם היכה את הבכורות.

בזמן שעדיין העבודה זרה קיימת.

ואז יש להם את מעלת הבכורות.

ולאחר מכן עשה באלוהיהם.

עכשיו הכוונה בהגדה היא ככה.

אם הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות באלוהיהם,

ולא בבכוריהם,

אז היה מכה את אלוהיהם,

וממילא מתבטלת כל מעלת הבכורות,

ולא היה שייך

מכת בכורות.

לכן, אילו עשה באלוהיהם,

ולא הרג את בכוריהם, דיינו.

כי מי צריך כבר את זה? כבר אין להם שום מעלה בשביל להרוג אותם.

ועל זה אומרים, אילו עשה באלוהיהם ראשונה, ולא בבכוריהם.

כי אז לא צריך כבר את הבכורות,

המעלה של בכור.

אבל הקדוש ברוך הוא עשה איתנו חסד.

הוא נתן מכה בבכורות עוד כשיש להם חשיבות,

ואחר כך הוא טיפל באלוהיהם.

מה זה טיפל באלוהיהם?

חלק נשרפו, חלק נמסו, חלק, תלוי אם זה מעץ,

אם זה מזהב,

אם זה... יש להם כל מיני אלוהים, וכל מיני צבעים, וכל מיני...

כן.

יש כאלה שהם שומרים עליהם בפנים, שלא יגנמו להם את האלוהים, ויש כאלה בחוץ,

פשוטים, אלוהים פשוטים.

תודה.

יש בקלפים פשוטים וזה, כל מיני.

בספר הגאון החסיד מבין לה, אתם זוכרים מזה, כן? הגואל.

כמובן שהוא מפרש את דברי התנאים.

רבי יוסי הגלילי

ורבי אליעזר

ורבי עקיבא

שהם חלוקים

ביניהם במספר המכות שלקו המצרים.

אשמן דאמר 50, יש 200 ויש 250. הוא שואל מה ראה כל אחד להוסיף על דברי חברו?

הוא מסביר ככה

השם יתברך הבטיח

כל המחלה אשר שמתי במצרים

לא אשים עליך

זהו, זו ההבטחה.

כל מחלה שהייתה במצרים

אני לא שם עליך.

לכן הוסיפו התנאים את המספר הרב של המכות והמחלות שבאו על המצרים,

להכניל אותם בתוך כל המחלה כדי שהשם יתברך לא ישים עלינו.

יציל אותנו מכל חולי ומכל מדמי מצרים שמתרגשים לבוא בעולם.

אז נשאלת שאלה, האם זו המטרה?

למה אחד אמר 50 והאחד 200 והאחד 250?

אז לא ייתכן שהראשון אמר 50 והשני יוסיף 200 עוד זה.

צריך להיות הפוך.

הראשון אמר 250,

השני מצא עוד 200 להכניס שמה.

סל תרופות זה נקרא.

בשלישי מצא עוד 50, דחף אותם בפנים.

סך הכל

יש לנו 500,

500 מחלות שנכנסו לסל,

והשם הבטיח לא אשים עליך.

לכן הם אמרו כל אחד ואחד.

מצא זו שאנו אוכלים על שום מה,

כתב המהר״ם מלובלין בשם חתנו.

אנחנו לא שואלים מצא זו,

על שום מה אנחנו אוכלים,

אלא קובעים. מצא זו שאנו אוכלים.

אם

על שום מה.

למה?

צריך לשאול למה אוכלים בכלל מצה.

אומרים לא, מצה אנחנו אוכלים,

כבר רוצים לדעת למה.

אלא הוא אומר, אנחנו מקיימים אכילת מצה בכל אופן.

בין אם אנחנו יודעים את הטעם,

בין אם אנחנו לא יודעים את הטעם,

אנחנו אוכלים.

ורק אחר כך, לרבחא דמילתא,

אז אנחנו מבקשים לדעת על שום מה.

זאת אומרת, לא שואלים שאלות.

אומרים לך לאכול,

אתה אוכל.

אומרים שבוע, אומרים שבוע.

מה שאומרים לך, אתה עושה.

אחר כך, אם אתה רוצה להבין, כמו נעשה ונשמע.

זה על שום מה.

זאת אומרת, אפילו מצה הוא שאנחנו אוכלים על שום.

גם כן זה בסדר.

אתה יכול לאכול עם שום, אתה יכול עם בצל.

או, יש פה משהו מתוק.

חתם סופר אומר,

מה הטעם שגונבים את האפיקומן?

אצל האשכנזים גונבים את האפיקומן.

אצל הספרדים מחפשים אותו.

זה אומר, הגמרא אומרת בסוף מסכת שבת,

עיר שאין בה כלבים,

יש בה גנבים.

כי הכלבים שומרים מפני הגנבים,

והגנב שומע פעם,

אז הוא

לא נכנס.

בשביל זה שמים כלבים.

אז עיר שאין בה כלבים, יש בה גנבים.

היות שביציאת מצרים הכלבים לא חרצו את לשונם,

אז היה גנבים.

היה גנבים.

ולכן עושים בלילה הזה מעשה גניבה, להזכיר

שלא היה כלבים במצרים.

ביציאת מצרים לא היה כלבים.

הם לא חרצו את לשונם.

אז לכן אנחנו מזכירים את זה על ידי

שגונבים את האפיקומה.

זה החתם סופר.

אבל בא הבעל שבט מוסר

לספר מנחת אליהו ואומר,

אחד הטעמים שגונבים את האפיקומן בפסח

בגלל שיעקב אבינו גנב את הברכות.

גנב את הברכות, יא באביי.

גנב, כן, במלכאות.

מה אמר לו יצחק אביו?

בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך.

הוא אומר לחסר.

בא אחיך במרמה.

כתב רשי, במרמה, בחוכמה.

בחוכמה.

במרמה, בחוכמה. מה החוכמה?

מה החוכמה?

מה החוכמה?

בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, זה רציתי וברכה.

הוא אומר,

במרמה גימטריה אפיקומן.

במרמה גימטריה אפיקומן.

מלמד שנתן ליצחק אביו יעקב, נתן לו אפיקומן,

שלא יוכל לאכול אחר כך מצידו של עשיו.

למה?

ההלכה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

כי אותו לילה זה היה ליל פסח.

ושני גדיי עיזים זה היה אחד לקורבן פסח ואחד לחגיגה.

כמו שמבואר ברשי.

וזו הייתה החוכמה שלא יוכל עוד לאכול מצידו של עשיו.

וככה הוא גנב את הברכות.

הוא גם הציל את יצחק אבינו.

אם הוא לא היה עושה את זה בחוכמה,

יצחק אבינו היה אוכל כלב.

כן, כי עשיו הרשע,

הוא הוצא צבעים,

ובא מלאך והיה מתיר אותם כל פעם. הוא היה כושר, הוא היה צריך להביא שניים.

אז הוא מתיר,

ואז הוא הולך לצוד עוד פעם, בסוף הוא התייאש.

הוא רואה השם ורחים, והוא עושה לו המלאך את זה בשביל לעכב אותו בשביל שיספיק, יעקב.

לקח את הברכות.

אז בסוף מה הוא לקח? את הכלב.

הוא שחט את הכלב, אתה מבין, ורוצה לאכיל את אבא שלו כלב.

איי, איי, איי, השם רחם.

שפוך!

חמתך אל הגויים, אשר לא ידעו.

גאון רבי יוסף חיים זונלפל,

בשעה שאומרים שפוך חמתך,

היו פותחים את הדלת,

והוא היה אומר בקול בחייה,

ריבונו של עולם,

אכלנו ושבענו.

לדאבוננו לא אכלנו לא קורבן פסח ולא קורבן חגיגה.

למה?

כל האשמה על הגויים

שהחריבו את המקדש ואת המזבח,

ואנחנו לא יכולים לעשות חובתנו בבית בחירתך.

לכן, ריבונו של עולם, שפוך חמתך אל האיראנים.

שפוך!

והמילים האלה יצאו מהפה הקדוש בהתרגשות,

עד שהשומעים רעדו ממש.

איך הוא השתפך לפני הקדוש ברוך הוא.

עתה בוקר

וגם לילה, מסוף ההגדה.

פעם בא ריבי בניומין הצדיק,

המגיד מראדין,

לבקר את החפץ חיים.

פתח החפץ חיים ואמר, אוי ואי ריבי בניומין,

מה יהיה?

גלות ארוכה כל כך, לילה כל כך חשוך.

ענה לו רבי בניומין,

רבי,

אני אמשול לפניך משל.

פעם באמצע חורף קשה יצאו כמה בעלי בתים לנסיעה ארוכה מפטרבורג לאודסה.

זה נמשך כמה ימים.

וזה היה בעיצומו של חורף.

ונסעו בעגלת שלג מיוחדת,

רתומה לסוסים בריאים.

והאנשים במרכבה לבשו מחילים כבדים.

והנסיעה החלה בלילה.

וכך נסעו ונסעו,

וודרו וודרו וודקמת קמת קמת, וודרו וודרו וודקמת.

‫במהלך הנסיעה גם אמרו קצת תהילים,

‫שוחחו,

עברו שעות,

‫אחרי זה הוציאו יין, שרף,

‫לחמם את העצמות,

‫ותוך כדי נרדמו.

‫בינתיים האיר הבוקר,

בעונת החורף ברוסיה,

‫שעות האור מעטות,

‫והם ישנו חזק יותר משתים עשרה שעות,

‫וכשהתעוררו ראו חושך.

‫אמרו עוד פעם קצת תהילים,

‫שוחחו כמה שעות,

‫שתו יין, שרף,

‫ועוד פעם נרדמו.

‫וישנו כל היום,

‫וכשהתעוררו היה חושך.

‫שאלו את העגלון, מה קורה כאן?

‫איך ייתכן שהלילה כזה ארוך?

‫אמר להם, איזה לילה ארוך.

‫היה כבר יומיים יום.

‫יומיים כבר היה יום.

‫אבל אתם ישנתם כל הימים.

‫זה המשל, אמר רבי בניומי, ‫לחופץ חיים.

‫הנביא ישעיהו אומר, שומר,

‫מה מילל?

‫אמר שומר, עתה בוקר וגם לילה,

‫אם תבעיון בעיו, שובו עתיו.

‫אנחנו שואלים את שומר ישראל, ‫הקדוש ברוך הוא.

‫השומר,

מה מילל?

‫עד מתי תמשיך הגלות החשיכה הזאת? ‫כמה זמן?

‫והשומר, הקדוש ברוך הוא, אומר, ‫זה,

עתה בוקר.

‫כבר היו זמנים לגאולה כמה פעמים.

‫אתם רדומים.

‫אתם לא מבקשים ממש את הגאולה.

‫שותים יין שרה ואוכלים, מטיילים וזה. ‫מי חושב בכלל על גאולה?

‫עתה בוקר, כבר בא בוקר.

‫איחרתם.

‫היו כמה תאריכים

‫שאפשר היה כבר לקבל את הגאול.

‫רבה,

העצה היא להתפלל.

‫העצה היא להתפלל.

‫וכך מסתיים הפסוק.

‫אם תבעיון בעיו.

‫אם אתם תבקשו ותב...

תתפללו בתפילה כמו שצריך,

תוכלו לבקש ולמהר את הקץ.

איך עושים עם זה? שובו את ה-י',

עשו תשובה עם זה,

ואני בא.

ואתמול אמרתי פה לחבר'ה,

איך יכול להיות שאנחנו אומרים יתגדל ויתקדש

בשמי רבה?

זאת אומרת, אנחנו רוצים שכבר יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, יתגלה.

ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחת.

ואנחנו אומרים את זה עם כל הכוונות,

ואנחנו אומרים 15 פעם ביום

לפחות קדיש,

התגדל, נו, יאללה, התגדל, נו, יאללה, התגדל.

תקשיב.

וכמה אנחנו רואים בשנה, וכמה שנים.

ואנחנו מניין.

יש מניינים בכל העולם, וכולם צוחקים,

אסגעדל ומסגעדל שמאירה בו, וכולם.

נו, אז אם כולם מבקשים, הנה, הנה.

מבקשים, אז למה לא באו?

זה נקרא מבקשים.

רבי,

יוסף חיים זונלבל,

בשפוך חמתך אל הגויים,

הוא בכה, ריבונו של אילו.

אנחנו לא אכלנו לא קורבן פסח ולא קורבן חגיגה.

אם היינו מכניסים לתוך המילים את הרצונות האמיתיים, ממי יש לנו?

ומבקשים, יתגדל, ולא אומרים יתגדל ויתקדש מרמב״ם,

מתכוונים שיתגדל ויתקדש מר הגדול.

ושיש מר הגדול מברך לעלאם ולעלמאל נעים לכל העולמות כולנו.

ואומרים את כל זה מתוך כוונה ואת האמן, עם כל הכוונות.

אז היינו יכולים להחיש.

אבל אם מיליונים יהודים אומרים קדיש,

כל יום לפחות חמש עשרה פעמים,

במשך אלפיים שנה,

עוד לא הצלחנו להשפיע.

איך יכול להיות?

עזוב.

עזוב עוד תפילות וזה וזה. קדיש זה הדבר הכי הכי גדול.

לשבח את השם ולבקש

שתתגלה מלכותו,

כנראה צריך ל...

ניתן את הדעת עוד יותר בקדיש.

עיקר העבודה היא בקדיש.

עיקר העבודה היא בקדיש. האומר קדיש והעונים קדיש.

צריכים להתכוון כמו שצריך.

כן, ואנחנו רק נספר לכם סיפור יפה,

מתוק מדבש.

אתם יודעים שיש לפעמים מחלוקות בין רבנים וזה.

ויש כאלה שנוקטים צד.

בלי להבין בכלל מה היה, מה זה, מה זה. לא מבינים.

ההוא שייך להוא, ההוא שייך להוא,

ויהיה מחלוקות.

אחד מהאנשים המפורסמים, רבי יהונתן אייבשיץ,

הייתה מחלוקת עליו, טענו שהוא שבתאי קצת, הוא נוטה לשבתאות, שבתאי צבי, וזהו.

בקיצור, הוא כותב קמעות, ויצאו נגד הקמעות, כי אמרו שזה...

קיצור,

מחלוקת ידועה,

כמו שהיה מחלוקת, הגאון והתניא,

אז הסיפור מתחיל ככה.

הרבה של צהלים,

אחת משבע הקהילות הידועות,

הגאון רבי מנחם כץ,

כל ליל סדר,

בליל הפסח,

אחרי שהוא גמר לערוך את הסדר,

מגיע הזמן שאומרים, חד גד יא, חד גד יא.

היה נוהג לספר

את מה שהוא שמע מהרב שלו הגדול,

החתם סופר, זכר צדיק וברכה.

שגם הוא היה מספר את הדברים האלה

מדי שנה

לאחר ליל הסדר.

והחתם סופר, שמע את הדברים מפי ריבו המובהק,

הגאון רבי נתן אדלר מפרנקפורט דה מיין.

זכר צדיק וברכה.

והוא בעצמו, רבי נתן אדלר, הנשר הגדול,

היה נוהג לספר את שמו.

פעטו של רבי יהונתן אייבשיץ

שהיה דור ושניים לפניו

גם מדי שנה בתום ליל הסדר.

בעיצומם של ימי המחלוקת הסוערים שחלקו על רבי יהונתן אייבשיץ

זה עשה את כל הגולה כמדורת אש.

הגיע רבי יהונתן לעיר אחת

ולן בפונדק.

הוא לא היה לבד.

היו שם כמה יהודים שגם בחרו ללון בפונדק הזה

והם ישבו ליד שולחן

ושוחחו ביניהם.

רבי יהונתן לא היה ניכר ומוכר.

אז הוא יושב שם ושמע על מה הם מדברים.

והוא רואה שהם טוחנים אותו.

מדברים עליו,

מזלזלים.

הם לא יודעים שזה הוא.

ולא הכירו את הפנים שלו.

ולכן לא חששו בכלל.

התקרב אליהם,

אמר להם, אני כפרי,

לא בן תורה.

אבל אני רואה שאתם תלמידי חכמים.

טוחנים רבנים ככה ותלמידי חכמים.

אבל יש לי שאלה בהגדה של פסח.

אולי תעזרו לי להביא את השאלה.

הסתכלו על הבבוז.

אז הוא אומר להם, הקושייה שלי

זה על הסדר שהולך מחד גדיא.

הפייטן מספר,

שבא חתול,

וטרף תגדי שנקנה בשני זוזים.

מעשה רע עשה חתול.

מה זה? הוא אוכל תגדי?

מעשה רע.

לכן טוב מאוד שבא הכלב וטרף את החתול הרשע הזה שאכל תגדי.

אז הכלב עשה מעשה נכון,

שטרף את החתול הרשע שאכל תגדי.

אז למה המקל העניש את הכלב

ששפט בצדק את החתול?

לכן,

בצדק פעלה האש ששרפת המקל.

אתה נורא.

וגם הלאה.

האש ששרפת המקל,

אז היא עשתה בצדק.

אבל המים שכיבו את האש לא עשו יפה.

למה?

האש פעלה בצדק.

למה אתם מכבים את האש?

לכן עשה השור יפה ששתה את המים.

טוב מאוד.

טוב מאוד.

אבל אחר כך בא השוחט ושחט את השור. לא יפה.

למה? השור עשה יפה מאוד כששתה את המים.

לא יפה עשה השוחט.

אכן יפה עשה מלאך המוות שהמית את השוחט.

לא עשית יפה.

אז הוא המית אותו.

אז אם ככה יוצא משהו לא בסדר.

בסוף בא הקדוש ברוך הוא ושחט את מלאך המוות.

למה? הוא עשה בסדר.

יוצא שכאילו הקדוש ברוך הוא לא עושה בסדר. אוי, אוי, זה לא יכול להיות.

לא יכול להיות דבר כזה.

אפשר להגיד שהקדוש ברוך הוא בסדר?

שהוא שחט את המלאך המוות?

שהוא שחט את השוחט בצדק?

ככה עושים?

לא יכול להיות.

אז לכן אני מבקש מכם, אתם החכמים, אם תוכלו לתרץ לי את הקושייה, איך זה יכול להיות?

איך יכול להיות שיגיד הפייטן כזה דבר,

סיפור חד גדיא כזה ארוך,

ובסוף יוצא שהקדוש ברוך הוא

הוא לא עושה צדק,

עצור תמים פעלו ככל דרכה משפט, אל אמונה ואל עוול,

צדיק וישר הוא, איך זה יכול להיות?

ככה כותב בעל אגדה.

הם מיד הבינו שיש פה מישהו לא כפרי ולא בטיח.

והם מסתכלים אחד על השני והבינו שפה יש

להם בעיה עכשיו אז הוא ראה שהם מתמהמהים והם לא למדו לומר איני יודע.

הם לא למדו לומר.

הם רק אמרו שהם מבולבלים ולא זוכרים, היה להם כן מה היה, מה היה,

היה להם black, black.

ובכן אני אומר לכם את התירוץ הוא אומר אני אומר לכם את התירוץ

תראו, כשהיה סכסוך

בין הגדיל לחתון,

זה התחיל בסכסוך.

יכול להיות שהם היו מסתדרים בסוף.

יכול להיות שהיו מסתדרים. קורה לפעמים שיש מחלוקות בסוף מסתדרים.

אבל הכלב בא ומתערב.

מה אתה מתערב? מה אתה אוכל את החתול, תגיד?

מי אמר לך מי צודק, מי לא צודק בוויכוח? אתה בא לאחר מעשה,

ואתה נכנס, בא לך, מתאים לך לאכול את החתול.

מה אתה עושה?

הם יכלו להגיע לשלום, וכל החת גדיה היה מסתיים פה וזה הכל. הוא היה צריך להאריך חת גדיה ועוד חת גדיה.

טוב, היה נגמר מהר.

אז יוצא שכל החשבון הוא בטעות.

לא טוב עשה כלב שהתערב, לא טוב.

לא טוב עשה כלב.

ולכן טוב מאוד המקל שנתן לו כמו שצריך.

ולכן לא טוב עשתה האש.

אהההה.

האש לא טוב עשתה. למה צורף את המקל שעשה טוב, שנתן לכלב הזה?

וטוב עשו המים שחיברו את האש.

אהה, בסדר גמור.

אבל אשור לא עשה טוב, למה אתה שותה את המים? למה? הם היו בסדר גמור, הם עשו משפט צדק.

לא טוב עשה אשור.

לכן טוב מאוד שהשוחט שחט אותו.

ולא טוב עשה מלאך המוות.

לא טוב עשה מלאך... מה אתה הורג את השוחט שעשה טוב מאוד? אני לא מבין.

ולכן טוב מאוד שהשוחט,

שהקדוש ברוך הוא,

שחט את מלאך המוות.

או,

או,

עכשיו זה מסתדר.

יוצא מכאן,

שאם יש ויכוח בין גדולי הדור,

למה תאי הכלב נכנס לתוך זה ומתערב?

בשביל מה אתה מתערב?

יש מחלוקת בין הגדולים. אל תהיה הכלב של חד גדיא.

וזהו, רמז להם על השיחה שהם דיברו עליה, בלי שהם ידעים שזה הוא.

זה רק איזה כפרי כזה,

שיודע את הקושייה של החד גדיא,

וסידר אותה יפה, והוכיח שהכלב הוא הבעיה בכל החד גדיא.

איי, איי, איי, איי, איי.

אה, הכל ידועך,

והכל ידועך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו,

אין קדוש כאשר.

איי, איי, הכל ידועך,

והכל ידועך,

והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כאשר.

הכל ידועך,

והכל ישבחוך.

והכל, והכל, והכל יאמרו,

אין קדוש כאשר,

והכל ידועך,

והכל ישבחוך.

והכל, והכל, והכל יאמרו,

אין קדוש כאשר.

הריני מכוון לכם אצל חכמים, דאוריתא בשמחה, דאוריתא, גומל אמשל ישעס ודאוריתא.

כבד את אביך בתימך, דאוריתא, לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, לעשות נחת רוח נתנה הקדוש.

שיהיו שפתות עבדו בקבר.