13 העיקרים - חלק ה' - רבי משה שפירא זצ"ל

 

- - - לא מוגה! - - - 

לעילוי נשמת,

לצבעי יום

אייזה בתיה בת שבע בא לך

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים בתוך שאר נפטרי עמו ישראל, אמן.

אמן.

לעילוי נשמת יהודה צבי ברבי משה יצחק דויטש

ונוחתו עדן.

אמן. רפואה שלמה לדודה נעמי בת עוואד, מהרה.

אמן.

אנחנו בשלוש עשרה עיקרים,

חלק ה',

והפעם הגאון רבי משה שפירא,

זכר צדיק לברכה,

מבאר לנו דברים בשלוש עשרה עיקרים.

הנה נודע חידושו של הרמב״ם שיש שלוש עשרה עיקרי האמונה.

ודבר זה הוא דבר חידוש

שלא נזכר בחכמים זיכרונם לברכה כלל.

וכבר קיבלו את חידושו הנורא רוב רובם של הראשונים.

וגם גדולי המשיגים על הרמב״ם כהראבד והרמב״ן

לא העירו על זה כלום.

וכבר הסכימו על ידו הארי הקדוש ושאר חכמי האמת.

ולכאורה יש להעיר

שראוי היה שיפסוק הרמב״ם את החידוש הזה להלכה ביד החזקה.

באחר עיון מצאנו, שבאמת פסק הרמב״ם,

את כל שלוש עשרה העיקרים מהלקותיו.

חוץ

מהשמטה אחת

או שפה אחת.

וזה נפלא מאוד.

אז קודם נראה

איך יוצא מפורש מהרמב״ם במשנה תורה כל השלוש עשרה עיקרים

אחד לאחד.

חוץ מעיקר אחת, כמו שאמרנו.

ובכן,

פרק ג' מלכות תשובה לחזן אומר הרמב״ם

חמישה הן

הנקראים מינים

האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג.

זה הלכה כנגד העיקר הראשון שהבורא התברך שמו.

הוא בורא ומנהיג לכל הברואים.

אז זה מין אחד.

ואומר שיש שם מנהיג,

אבל אין שניים או יותר.

זה כנגד העיקר השני,

שהבורא יתברך שמו יחיד,

ואין יחידות כמוהו.

אז אין שני.

אלה שרצו להגיד

כאילו שיש שני, למה שהם יגידו שיש שני?

למה שהם יגידו שיש שני?

כי הם אומרים,

לא יכול להיות שאחד יהיה גם טוב וגם רע.

אבל צריך להיות אחד טוב ואחד יהיה רע.

חמברוצ'ה.

אז אנחנו הסברנו שלא יכול להיות שניים,

כי אמרנו שהוא צריך להיות הכל יכול,

ואם יש שניים,

זה לא יכול להיות הכל יכול.

כי האם האחד יכול, אם הוא כל יכול,

האם הוא יכול להגביל את השני?

אם הוא כל יכול, האם הוא יכול?

אם הוא יכול להגביל את השני, אז השני לא כל יכול.

אז זה לא יכול להיות.

לכן חייב להיות אחד.

אז זה כבר,

מין זה כמו אפיקוירס, כן? מין?

אחד שאומר שאין שם אלוקה ואין מנהיג,

המין השני זה מי שאומר שיש מנהיג אבל הם שניים או יותר,

והשלישי

האומר שיש שם ריבון אחד אבל הוא גוף,

הוא בעל תמונה,

זה כנגד העיקר שהוא אינו גוף

ואין לו דמות הגוף.

וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור הכל,

זה כנגד העיקר הרביעי שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון,

וכן העובד כוכב או מזל בזולתו כדי שיהיה מליץ בינו ובין ריבון העולמים,

זה כנגד העיקר החמישי שרק לקדוש ברוך הוא

ראוי להתפלל ולא למלאכים ולא למשרתים

ולא לכוכבים ולא לגלגלים,

רק לקדוש ברוך הוא.

עכשיו כל אחד מאלה

הוא נקרא מין,

והנה יש לנו חמישה עיקרים כבר כתובים ביד החזקה כהלכות.

בהלכה ח',

זאת אומרת, בפרק ג' הלכה ח',

שלושה הן הנקראים אפיקורסין,

האומר שאין שם נבואה כלל,

ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני אדם.

זה כנגד העיקר שכל דברי הנביאים אמת,

שיש נבואה מן השמיים.

אז מי שאומר, אין דבר כזה על אללה, זה אפיקורוס,

שהוא לא מאמין בנבואה שהשם מנבא את האנשים שהוא בחר בהם וכולי.

והמכחיש נבואתו של משה רבנו זה אפיקורוס.

זאת אומרת, זה העיקר השביעי שנבואת משה רבנו, אדם שלום, הייתה אמיתית.

והוא אומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם?

אפיקורוס.

כנגד העיקר העשירי,

שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם ומחשבותיהם.

אז כל אחד מהשלושה האלה הוא אפיקורוס.

זה שלא מאמין בנבואה, זה שלא מאמין בנבואת משה רבנו.

וזה שאומר שהקדוש ברוך הוא לא יודע מה קורה עם הברואים,

לא יודע מחשבותיהם וכולי.

ואחר כך הוא אומר,

יש שלושה כופרים בתורה.

אז יש מין?

אפיקורוס?

וכויפר

כופר בתורה.

האומר שאין תורה מעם השם.

לא בכלל.

אפילו פסוק אחד.

אפילו תיבה אחת.

אם אמר משה, אמרו מפי עצמו,

זה המילה הזאת, זה משה הוסיף.

הרי זה כופר בתורה.

שזה כנגד העיקר השמיני שכל התורה מצויעתה בידינו,

והיא הנתונה למשה רבנו על השלום, זה הכל מאת השם מילה במילה אות באות.

וכן הכופר בפירושה זה תורה שבעל פה.

והמכחיש מגידיה,

כגון צדוק ובייטוס זה כופר.

זאת אומרת, הוא כופר בתורה שבעל פה,

הוא כופר בחכמים שהגידו לנו את התורה איש מפי איש על משה רבנו.

ואת זה הכפירה הזו הזכיר הרמב״ם כעיקר בפני עצמה,

והוא כלל אותה בכלל העיקר הקודם.

כמו שמבואר בפירוש ברמב״ם, בעיקר השמיני,

שמוסיף על האמונה בתורה גם אמונה בתורה שבעל פה.

לכן פירוש התורה שהוא מקובל בידינו הוא גם מפי הגבורה,

מפי הקדוש ברוך הוא, זה מה שאנחנו עושים.

כשאנחנו עושים תבנית של סוכה עם כל הכללים,

ולא לאו,

ושופר,

וציצית,

ותפילין, וזולתם,

זו עצמה התבנית שאמר הקדוש ברוך הוא משה רבנו,

הוא אמר לנו.

הדבר הזה צריך ביאור.

למה בהלכות חילק הרמב״ם את זה לשתי כפירות?

ואילו בעיקרים כלל אותם ביחד.

אז זה תכף יתבהר.

והוא אומר שהבורא החליף מצווה זו במצווה אחרת,

הוא כבר בטלה תורה זו,

אף על פי שהיא הייתה מעימא השם, הוא מודה שזה היה, אבל עכשיו לא.

כגון הנוצרים והאגרים שאומרים ברית חדשה,

זה כנגד העיקר התשיעי, שזאת התורה לא תהיה מוחלפת.

אני השם לא שניתי.

אני לא משנה שום דבר, הכל נשאר בדיוק

כל אחד משלושה אלו כופר בתורה.

כמו הרפורמים האלה בכותל המערבי, רפור, רפורם, התחדשות, כאילו תמיד.

התורה הזאת מתאימה לפעם, לא נושא,

אין דבר כזה.

כופרים,

כופרים.

כל אחד משלושה אלו כופר בתורה.

ובהלכה ו' שו כתב, הכופרים בתחיית המתים

ובביאת הגואל.

זה כנגד העיקר השנים עשר,

אני מאמין בביאת המשיח,

והעיקר השלוש עשר, אני מאמין בתחיית המתים.

טוב, אם ככה למדנו.

שהרמב״ם פסק את כל השלוש עיקרים שחידש,

פסק אותם ביד החזקה,

חוץ מהעיקר האחד עשרה,

שהוא הבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו.

במקום זה

הוא הוסיף תפירה אחרת,

שהיא הכופר בתורה שבעל פה במכחיש מגידיה.

שני דברים,

אחד כופר בתורה שבעל פה כללית,

ועוד כופר שהוא כופר במגידיה,

במוסרי התורה.

יוצא שיש לנו שתי קושיות חמורות מאוד.

האחת,

למה לא פסק הרמב״ם

את העיקר

שכר ועונש?

ודבר שני,

למה בהלכות

הוא חילק

את הכפירה בתורה שבעל פה, ושתי כפירות?

קודם כל, כפירה בתורה שבכתב,

ואחת, תורה שבעל פה.

ובשלוש עשרה עיקרים הוא כלל אותם בעיקר אחד.

טוב, אז קודם כל נבאר

מפני מה לא חילק הרמב״ם את האמונה בתורה

לשני עיקרים.

אחת לתורה שבעל פה,

אחת לתורה שבכתב ואחת לתורה שבעל פה.

והנה החילוק

בין מה שכתב הרמב״ם בשלוש עשרה עיקרים לבין מה שכתב בהלכות,

זה שבשלוש עשרה עיקרים מדבר הרמב״ם על העיקרים שהם מצד מצוות האמונה.

בהלכות

הרמב״ם מדבר על העיקרים מצד דיני הכפירה.

ולכן רק בהלכות

חילק הרמב״ם בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה,

כי החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא מצד כפירה.

יש כפירה בתורה שבכתב,

אם אתה מכחיש פסוק או תיבה בתורה,

יש כפירה בתורה שבעל פה,

שאתה מכחיש את מגידיה, מי שאמר לנו את התורה שבעל פה.

שאף שהוא מודה בכל התורה,

אבל הוא כופר במקבלי התורה.

אז בהלכות זה דיני הכפירה,

ובעיקרים זה דיני עיקרי האמונה.

לכן הזכיר הרמב״ם בכפירה של תורה שבעל פה את צדוק ובייטוס,

כי הם הדוגמה.

הרי אנטיגנוס

איש סוחו אמר, והוא משמשין

את הרב שלו על מנת לקבל פרס,

ואלה שני התלמידים שלו, צדוק קראו לאחד ובייטוס קראו לאחד,

שניהם אמרו, מה, אפשר לעבוד ולא לקבל שכר?

מה זה?

אז הם הכחישו את אנטיגנוס, את הרב שלהם.

כאילו לא,

הוא אומר מה שנתקבל בהר סיני.

והם אומרים, מה זה לא מסתבר?

אה, מכחישים את מגידיה, אתם מערערים,

זה כופרים.

אתה לא יכול לשפוט על פי סברה,

משכל, להחליט מה שאתה רוצה, נראה לי, לא נראה לי,

לא ייתכן, מי אתה בכלל?

אז לכן הזכיר הרמב״ם בכפירה של תורה שבעל פה את צדוק ובייטוס,

שלכאורה תמוה שדווקא בעיקר הזה כתב הרמב״ם דוגמה,

הביא צדוק ובייטוס דוגמה. למה בשאר ההלכות

של דיני הכפירה לא אביא דוגמאות מיהם האנשים כגון שהיו כופרים?

דווקא פה הוא נתן.

אלא הכוונה שצדוק ובייטוס, עניין כפירתם היה דווקא דווקא במגידי התורה.

שהרי אנטיגנוס היה ראש לתורה בתפיסת השמיעה,

תורה שהיא בפיו של החכם,

ובעניין זה דווקא כפרו צדוק ובייטוס, כי הם קיבלו איש מפי איש.

וזו הכפירה המיוחדת

שיש בתורה שבעל פה,

התורה שהיא בפיו של אותו החכם.

זה מגידיה.

אבל אין כך בעניין מצוות האמונה.

גם האמונה בתורה שבכתב

וגם האמונה בתורה שבעל פה זה אמונה אחת.

מאמין בתורה שבכתב ובעל פה זה אמונה אחת.

כפירה מחולק לשתיים.

עכשיו נתרץ את הקושייה השנייה.

למה השמיט הרמב״ם בהלכות?

את העיקר שקוראים לו שכר ועונש,

שהשם משלם שכר לצדיקים, ועונש לרשעים. למה זה לא?

למה הוא לא כתב את זה בעל החוב?

אבל צריך להקדים כמה מילים.

ידוע מה שהשיג הראב״ד על הרמב״ם שפסק,

שהאומר שהוא גוף

והוא בעל תמונה הוא מין.

הרמב״ם פוסק,

מי שחושב שהקדוש ברוך הוא יש לו גוף ודמות הגוף,

יש לו תמונה כזאת ומציין לו איזה תמונה,

הוא מין.

על זה כתב הראב״ד,

ולמה קרה לזה מין?

וכמה גדולים וטובים ממנו

הלכו בזו המחשבה,

לפי מה שראו במקראות,

ויותר ממה שראו בדברי האגדות

המשבשות את הדעות.

זאת אומרת,

הוא אומר, יש אנשים שהם גדולים,

ואפילו יותר ממנו,

שהם כן ייחסו

ככה איזה משהו,

לפי מה שהם ראו במקראות,

כי במקראות יש כאילו ביטויים שהקדוש ברוך הוא רואה, אז כאילו יש לו עיניים,

הוא שומע, כאילו יש לו אוזניים.

חראפוס, כאילו יש לו אף.

כל מיני דברים כאלה שהביטויים האלה, על פי הפשט שכתוב בפשט,

אז היה להם איזה ציור, משהו,

למרות שאני לא יכול להבין דבר כזה, כן? איך אפשר? כי אם יש אף, אז יש אוזן, אז זה מוגבל.

ואם זה מוגבל, אז זה מגביל, זה לא.

אבל זה מה שאומר הרב עבד,

וכל מה שאנחנו רואים שכתוב ככה וככה וככה, זה רק דיברת תורה בלשון בני אדם.

אחרת לא נבין בכלל במה מדובר, איך היחס של הקדוש ברוך הוא כלפינו.

אז איך נדע? אנחנו מבינים כאילו בצורה של בני אדם, כועס, לא כועס, אוהב, לא אוהב.

גם המידות שאנחנו רואים שהוא אין רחום וזה, אין בו מידות כאלה שהוא רחום וזה, והוא מרחם וזה.

זה רק

עניינים שאנחנו נוכל להבין איזו התייחסות יש לקדוש ברוך הוא כלפינו במושגים הידועים לנו.

נגיד,

אני לא יכול להגיד לכם,

כן? במחשב.

ומחשב, יש שפת המחשב.

אז המחשב, בשביל לכתוב משהו מסוים,

אז יש לו שמה

בסיס של אפס וחונג'רי,

אז

איך אני יכול להגיד לך כמה יש כאלה וכמה כאלה אותות

בשביל שייצא המילים האלה והאלה והאלה? איך אני יכול להגיד לך?

ואיך אני יכול להסביר לך? לא יכול להסביר.

אבל אנחנו מדברים בשפה של בני אדם שיכולים להבין אחד את השני, אבל יש שפות

שהשפות האלה

הן לא שפות שבני אדם מדברים בהן,

זו שפה של מכונה.

כן?

בכסף משנה כתב גרסה אחרת בשם הרעבד,

שאף על פי שעיקר האמונה כן הוא,

זאת אומרת שאין לקדוש ברוך הוא גוף זה ודאי.

המאמין היא אותו גוף

מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן,

אין ראוי לקרוא אותו מין.

זאת אומרת, אם נמצא בן אדם שלפי הפשט ככה הוא הבין וזה פה ושם,

הוא שוגה, הוא טועה,

הוא לא הבין נכון,

אבל לא לקרוא אותו מין, זה מתנגד הרעבד.

אז מבואר בשיטת הרעבד,

שאף הוא

מודה בעיקר הדבר הזה שהאמונה שהבורא אינו בעל גוף זה עיקר באמונה שהוא ודאי לא גוף.

אבל הוא אומר שעדיין אין לקרותו מין.

הרמב״ם קורא לו מין?

הוא אומר אין לקרותו מין, כיוון שטעה

מכוח

המקראות והאגדות.

ונראה שכלל הדבר הוא שכל שעניין כפירתו

אינו משום חסרון ידיעה,

או שאינו מקבל איזה דבר מהתורה,

אלא שכך תופס ומבין את הדברי תורה,

אין נחשב בשביל זה כופר.

ולכן סבר הרעבד שהמאמין

היות הקדוש ברוך הוא כביכול גוף מצד תפיסת לשון הפסוקים,

אין זה כפירה.

לפי זה יש לומר,

שבאמת בעיקר הדבר,

בעיקר

הדבר

גם הרמב״ם מודה שאינו נחשב באופן זה לכופר

בעיקר הדבר, רק שסובר הרמב״ם

שהאמונה שהבורא אינו בעל גוף

אין זה נחשב להבנה בטעות בתורה

אלא הוא סובר שזה הכחשה בדברי תורה

למה?

כיוון שיש פסוק מפורש

כי לא ראיתם כל תמונה.

אז אחרי כל מה שאתה טעית ולא טעית וחשבת כי יש פסוקים מדברים כאילו על איברים וביטויים של גוף

אבל יש לך פסוק ברור

שאומר לא ראיתם כל תמונה במעמד הר סיני כשהקדוש ברוך הוא נגנה לעם ישראל והשמיע קולו בעשרת הדיברות ואמר אותם

ראיתם תמונה או לא ראיתם?

לא ראיתם כל תמונה

והתורה אומרת שאין לו תמונה

אז אין לו גוף

אז זה לא טעות, הרמב״ם אומר זה לא טעות

אם יש פסוק כזה אתה מכחיש

אתה מכחיש את התורה

אפילו אם כתוב לך כל מיני אז אתה צריך להבין אז למה כתוב?

למה כתוב?

כי דברי התורה, כלשון בני אדם

אבל התורה אומרת בעצמה

שאין לקדוש ברוך הוא שום תמונה

אז לכן הרמב״ם תופס את זה כמכחיש

ולכן הוא נקרא מין

והראב״ם

לא התייחס לפסוק הזה משום מה

מה הוא יענה על זה?

צריך שואל אותו מה הוא עונה על זה? יש פסוק

עכשיו

עכשיו אומנם באמונה של שכר ועונש

באמת

מי שכפירתו מתוך מה שהבין כך בדברי תורה עצמם

אין זה נחשב לכפירה

והטעם הוא שבאמת כבר נודע קושייתם של רבים

למה לא כתבה התורה שכר של העולם הבא

והכלי יקר

הביא בשם הרמב״ם

שהטעם הוא משום שהדין הוא אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס

לכן העלימה

תורת השכר של העולם הבא,

כדי שלא יעבוד בשביל זה, זה יהיה לא לשם שמיים, אלא לשם שכר.

ואם כן, אם יאמר האדם

שמהתורה הנה מוכח שאין שכר ועונש,

אין זה אלא טועה בדברי תורה.

אבל לא כופר, כי לא כתוב בתורה.

אם לא כתוב בתורה,

אז הוא אומר, אני לא ידעתי, לא כתוב, לא כתוב, לא כתוב.

אז הוא לא כופר, הוא נקרא טועה.

לכן השמיט הרמב״ם את האמונה של שכר ועונש בהלכות.

כיוון שהכפירה בזה,

זה לא כפירה ממש.

וזה מודה הרמב״ם להרבא.

אז לכן הוא ציבה בהלכות את השכר והעונש.

כי יכול אדם לטעות בגלל שלא נתפרש במפורש.

לא כתוב בתורה במפורש

שכר עולם הבא.

אמנם הרמב״ם מביא מהלכות

ברמז לא מפורש,

אבל לא בתורה,

שבעצם שכר העולם הבא,

אה? כן, למען ייטב לך וארכת הימים, לעולם שכולו טוב.

אבל זה לא כתוב במפורש.

זה כתוב, למען ייטב לך וארכת הימים. מה זה ייטב לך וארכת הימים?

אם אני עכשיו קיים מצוות,

אז עוד פעם אני אאריך ימים.

קיים עוד מצוות, אאריך עוד פעם ימים.

ייטב לי ואני אאריך ימים, ואני אאריך ימים. זה לא עמוד אף פעם.

כי כל פעם אני עושה מצוות ואני אאריך ימים.

איך זה מסתדר?

הרי מתים.

כי מה שנותנו בהם שם שנה והם לא...

אז ודאי זה מדבר לעולם הבא, אבל זה לא כתוב מפורש.

ולמה זה כתוב במפורש?

בשביל שלא תעשה לשם שכר.

והנה הדברים עכשיו מאירים שהכפירה שהוסיף הרמב״ם על העיקרים שחילק בתורה שבכתב תורה מעל פה

ואמר שהכפירה של מכחיש מגידיה כגון צדוק ובייטוס

ובאמת כפירתם הייתה בעיקר של שכר ועונש.

אבל מכל מקום אין דינם להיות כופרים משום העיקר הזה

כיוון שאין דין כפירה בעיקר של שכר ועונש כיוון שאין זה אלא טועה בדברי תורה.

אמנם מה שהם נקראים כופרים

זה משום שהם הכחישו את המגידים, מגידיה.

ואז יבוא טוב מה שהחליף הרמב״ם, את הכפירה

בשכר ועונש,

בכפירה של הכחיש מגידיה.

כי הכופר בשכר ועונש,

אין כפירתו אלא מצד שהכחיש את מגידיה, כי מגידיה אמרו שיש שכר ועונש.

ולא מצד עצם הדבר, כמו שביארנו.

ולסיום,

אמרנו שהרמב״ם

כותב שלושה מהכופרים בתורה,

והוא אומר, וכן הכופר בפירושה,

נהי תורש בעל פה,

והמכחיש מגידיה, כגון צדוק בייטוס.

אז נשאלה שאלה לגאון רבי יהושע בר סולובייצ'יק.

מה הדין הכופר?

יאשה, יאשה בר, יאשה בר.

מה הדין הכופר בסיפורי חכמים, זיכרונם לברכה?

מה הדין של הכופר גם בדברי האגדות?

שאינם פירושי התורה שבכתב,

שאינם פירושי התורה שבכתב

בסיפורי החכמים,

ובדברי האגדות שאינם פירושי התורה שבכתב. מה דינו?

אחד שכופר בזה.

והשיב לי שזה בכלל מה שסיים הרמב״ם בכתב,

במכחיש מגידיה.

וגם מי שמכחיש את דברי החכמים, זיכרונם לברכה,

שהם מגידיה תורה שבעל פה,

דינו ככופר ממש שכפר בגוף התורה ופירושה.

כמו אגדות,

רבא בר בר חנא.

זה דברים תמוהים והכול.

ובן אדם כופר בזעזע, מה זה, זה, זה, זה, תשמע מה כתוב, מה זה, זה, זה נקרא מכחיש מגידיה והוא נקרא כופר.

כי חכמים הסתירו דברים.

והאיגרת שאנחנו קוראים בערב פסח

מרבי שמשון מאוסטרופולי,

ששם רואים את הארי הקדוש ברמז בסוד.

ובא רבי שמשון

ופתח לנו את זה קצת,

קצת

רואים דברים

דהימים, איזה חיבור, איזה חיבור, בין התורש בכתב, התורש בעל פה, ומגידיה,

וריבותינו

שדיברו בהגדה,

איזה דברים מפליאים.

ועל זה יש ספר

מהרב סיטהון, מקובל אלוקים,

שמש ומגן,

שהוא פותח כל מילה ומילה מרב שמשון מאוסטרופולין.

‫הוא גם מוכיח שרבי שמשון מאוסטרופולין, רק הוא היה יכול לפענח את האיגרת הזאת לפרטיה.

‫זה כתוב בתורה.

‫הוא מביא ראיות שרק שטווי פשימשון מאוסטרופולין, ‫נמחר מן השמיים

להגיד את הדבר הזה. ‫מה זה הדברים האלה?

אז איך אפשר להכחיש?

‫אדם, יש לו שכל קטן,

‫הוא מתפאר, כאילו מבין, ‫כשאתם מגיעים לדברי חכמים,

‫תיזהרו בגחלתן, תיזהרו.

‫לא להוציא מהפה דברים, ‫זה תגיד, אני סתום.

‫גדולי הגדולים אמרו, ‫ולא זכיתי להבין, ולא זכיתי לזה.

זאת אומרת,

לא התביישו להגיד, ‫ככל שהם גדולים וכולי וכולי,

‫וצריך עיון וכולי וכולי.

‫לא, לא, לא כל אחד זוכה

‫להבין כל דבר.

לא.

צריך הכנות,

‫צריך לעבוד על טהרה, על קדושה, ‫על דברים, זה לא מסיבים.

‫לעשו כשמעת אליבא דילקתא, ‫זה סיוע מן השמיים.

אז לכן צריך להיזהר, ‫ללמוד טוב-טוב את העיקרים,

ללמוד את ההלכות,

‫ולדעת שאם לא שמרחם, ‫אתה או מין או אפיקוירוס או כופר או...

‫ואתה יכול לחשוב לך מחשבות ‫שאתה עושה מצוות וחסדים, ‫ואתה תגיע לשם ויגידו, ‫אתה כופר אתה.

‫וואי וואי וואי, איזה פחר.

‫זה חייבים לדעת.

‫ועוד דבר הוא אומר, הרב משה שפירא,

‫שבעל העיקרים אמר ‫שלא צריך את כל השלושה העיקרים.

‫מספיק לדעת שלושה העיקרים, מציאות הבורא,

‫תורה מן השמיים,

‫בשכר ועונש,

‫וכל השאר נכללים בתוך השלושה האלה.

‫אז הוא מסביר למה לא.

‫הרב סולובייצ'יק אומר את זה, ‫גריס ובריסק,

‫אומר, אה?

כן, בשם אביו, אל-גרח.

הוא אומר, למה זה כן?

למה הוא פתח את זה, הרמב״ם 13 ולא?

הוא אומר, כי אם אדם לא יודע איזה משהו מן התורה,

לא למד.

זה לא חסרון באמונה.

זה לא אומר שהוא חסר אמונה.

אז אם זה נכלל בתוך זה,

והוא לא ידע,

אז זה לא חסר אמונה.

אבל הרמב״ם מחייב

שאדם חייב להאמין בשלוש עשרה עיקרים.

ואם זה יהיה בתוך שלוש והוא לא יגיע לזה,

אז הוא לא מתחייב כלום.

אבל חייב לדעת את שלוש עשרה עיקרים ולהאמין בהם באמונה שלמה,

לכן הוא פתח את זה. אפילו שיכולים כולם להתרכז בתוך השלוש ולצאת מהם,

כמו שעשרת הדיברות מכילה את כל התרייג מצוות,

אבל כל אחד יודע להוציא את כל התרייג מעשרת הדיברות.

גדולי הראשונים יודעים, אתה לא יודע.

אבל לכן הרמב״ם דאג שלא יהיה בן אדם אחד שלא ידע את השלוש עשרה, כי אם לא יודע אחד מהם, שמענו את הוורבניל,

הוא אומר,

ששש,

אין לו עולם הבא, מצווה לשנוא טוב.

איזה דברים.

ואנחנו מודים לשם שאנחנו חוזרים על זה כל יום ומאמינים בזה, והנה אנחנו עכשיו לומדים את זה יותר ויותר ומלמדים את זה גם לאחרים.

ועל זה צריך להודות לשם.

הכל יודוך,

להכל ישבחוך,

להכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם,

הכל ידוך והכל ישבחוך,

והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.

הכל ידוך והכל ישבחוך,

והכל והכל והכל יאמרו אין קדוש כשם,

הכל ידוך.

והכל ישר ביחורה והכל והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם הרי נמצאים את זה