עובדות והנהגות מדהימות - חלק ד'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום,

לעילוי נשמת יני בן מיכאל תהיר נשמתו צרורה וצרורה חיים בתוך שאר נפטרי עמו ישראל,

וכל אלה שאין מי שיאמר עליהם קדיש במהרה בימינו אמן.

אמן.

שולמית בת מרים,

רפואה שלמה בנפש ובגוף,

בכל האיברים והגידים, בריאות איתנה, אריכות ימים ושנות חיים,

בטוב ובנעימים, אמן.

אמן.

אנחנו ממשיכים.

עובדות והנהגות מדהימות, חלק ד',

על הרב אביגדור מילר, זכר צדיק לברכה.

על הרב מילרד.

חלק אחרון.

תמיד היה מדגיש איך לחזק מודעות

לקדוש ברוך הוא,

אז להשתמש במצוות הקרויות עדות,

שהן מצוות שנועדו ליצור ולחזק באדם מודעות לשם, כגון

מצוות התפילין המזוזה והציצית.

כך אדם זוכר את יציאת מצרים וכל מה שהשם עשה עבורנו וכו'.

התורה אומרת במפורש שמצוות ציצית יש לנצל לזכור את כל מצוות ה' ולהתחזק בקיומן.

הוא אמר, איך אפשר לעשות זאת? הוא אומר, תוכנית פעולה.

תבחר מצווה אחת שאתה רוצה,

שראיית הציצית תזכיר לך.

אחרי שהצלחת,

היא כבר מזכירה לך את אותה מצווה, תוסיף עוד מצווה וכן הלאה.

והלאה, והלאה.

ואז תוכל להפיק ממנה תועלת שלשמה היא ניתנת בצורה הטובה ביותר.

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה',

ואחר כך יש זכירת השבת.

ומה תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי.

אם אתה זוכר את השבת,

השבת היא שקולה כנגד כל המצוות כולן.

אז ממילא, כשאתה זוכר את מצוות השבת,

אתה זוכר שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן, אז זה נכלל בתוכן.

בשנים האחרונות

הוא הוסיף ארבע מצוות

שכדאי להתחיל

ולהכין תוכנית פעולה.

איך אתה תזכור?

הוא קרא להם מצוות מרכזיות.

הראשונה, אהבת השם.

אז תתמקד באהבת השם. ממה שלמדנו עד עכשיו אפשר כבר לדעת איך לאהוב את השם.

יראת השם,

זו המצווה השנייה.

זכירת החסדים של השם,

והרביעית זה אהבת ישראל.

הוא הציע שכל אחת מארבע כנפות תזכיר לך את ארבע המצוות.

תמיד היה מלטף את הפתילים של הציציות,

והיה מביט בהם מפעם לפעם.

וכשהיה עומד ומוסר דרשה ביום שבת,

העיניים היו ממוקדות על ארבע כנפות הטלית.

ואת התפילין

היה רואה כעיטור וכאות כבוד,

שמסמל את הקשר הקרוב האישי שלו עם הקדוש ברוך הוא.

מישהו שאל אותו, אם יש לנשק את המזוזה,

אז הוא ענה, אני יכול לומר לך מה לחשוב.

המזוזה צריכה להזכיר לך את השם

ואת זה שהוא מסתכל עליך.

מה אומר הרמב״ם?

חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד,

וכל זמן שייכנס וייצא,

יפגע בשם השם, שדאי.

ויזכור אהבתו,

ויעור משנתו ושגיאותיו באבלי הזמן.

תהיה רציני, תבין שהשם איתך מסתכל עליך,

וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים.

אלא ידיעת צור העולם.

כל השאר נשכח, לא קיים,

לא מתקיים,

רק ידיעת צור עולמי.

והיה אומר לא לפחד מכלום.

יראת שמיים אין הפירוש שאדם צריך להיות במצב פחד קבוע.

ההפך,

ירא שמיים

ביטי בוטח בשם באמת,

ולכן הוא חי בשלווה ומנוחת הנפש.

והוא חש תמיד את עינו הפקוחה של השם שמביטה עליו,

ולכן הוא לא פחד

מאף אחד,

משום דבר.

גם לא חשש מתחזיות רפואיות,

וניגש לטיפולים הכי מסוכנים ברוגע מוחלט.

מכיוון שהוא חי תמיד כשהשם נמצא נגד עיניו,

אז המציאות הרוחנית של החיים הייתה אצלו אמיתית

יותר מהחזות החיצונית החומרית.

העולם הבא

לא היה אצלו מושג מופשט,

אלא דבר חי ומוחשי.

והוא צייר את העולם הבא בציורים

איך ייראו החיים בעולם הבא,

והיה מוסיף כיד דמיונו עוד ועוד ציורים להמחיש לעצמו את העולם הבא.

מי ששמע אותו מתאר את העולם הבא יכול היה להרגיש ולחוות את מציאותו,

והיה אומר קשה מאוד להצליח לעבור את החיים

אם העולם הבא אינו נמצא תדיר במחשבות.

העולם הבא זה הגורם החשוב והמשמעותי

בהחלטות וברעיונות

שהיו לו, ונתן עצות גם לאחרים.

עברו מפרדס כץ.

אתם יודעים כמה הוא עזיר בתשובה?

התיאור שנתנו על תנור שבע לא יישכח.

אלפים חזרו בתשובה רק מהתנור הזה.

כשאתה ממחיש

זה מצטייר,

זה מכניס אותך למוד האמיתי.

כשהוא בא לנחם את הילדים של הרב שלמה פלדמן, זכר צדיק לברכה,

הם סיפרו

שבמשך עשר דקות

ישב ותיאר בפניהם בצורה חיה איך אביהם יושב

על כיסא מלכות בגן מפואר בעולם הבא,

וכתר מהודר מונח על ראשו,

ויש בו

אבנים משובצות אבני חן מכל המצוות והמעשים טובים שעשה בחייו.

ואבא שלכם עכשיו יושב בגן עדן

ומביט למטה על כל הצאצאים הצדיקים,

ופניו זורחות מאושר

בחיוך רחב של שמחה נסוך על פניו.

הוא המשיך לתאר להם את מצבו

של אביהם בעולם הבא.

וחזר והדגיש בפניהם

שזו המציאות האמיתית, לא תיאוריה ולא דמיון.

התיאור המוחשי כל כך שהחדיר בהם

גרם להם להאמין בדבר באמת ולחוש

ולראות

ממש שהם חווים

את הסיטואציה.

היה נוהג להסביר,

האושר של חיי העולם הבא מורכב מרגעי השמחה והאושר

שהאדם חווה בעולם הזה.

מצרפים את כולם לחוויה אחת עצומה,

שהיא תימשך לנצח.

אז כמה שאתה יותר שמח,

יהיה לך עוד הדבקה להדבקה להדבקה של שמחה נצחית.

בתור דוגמה הוא אמר,

אדם שנהנה מהעונג

שהוא חש

בשעה שהוא יושב עם המשפחה שלו סביב שולחן השבת,

עם הילדים הקטנים, המתוקים,

ולעונג הזה מצטרפת גם ההנאה שהייתה לו לאחר מכן, בשבת, כשהילדים כבר גדלו,

ואחר כך מצטרף גם האושר שהיה לו כשהמשפחה מורחבת

ישבה והילדים כבר התחתנו,

ואחר כך עם הנכדים, הנינים,

וכל ההנאות האלה של כל השמחות,

כי בעולם הבא אין מגבלה של זמן ומקום,

רגעי האושר והעונג התרחשו ביחד לנצח.

עוד היה נוהג לומר,

כשאתה מניח מטבע צדקה לזכותו

של אחד מאהוביך,

תצייר לך

במחשבה את החיוך שלו למעלה,

שנודע לו ששמו צדקה בעבורו.

למה הוא מחייך למעלה?

מתוך הערכה על המצווה שאתה עושה לזכותו.

וזה קורה באמת.

הרי ידוע שאם אדם בא לקברות צדיקים

והוא רוצה שהצדיק

יבוא ויברך אותו,

אז כתוב שהוא אומר,

הריני נותן

צדקה זו

למי

שיקרא לנשמת הצדיק

בעולם הבא.

ואז נשמות שנמצאות באזור,

נשמות שנמצאות באזור,

אז הן רצות לזכות במטבע ולקרוא לנשמה שקוראים לה למטה, שהיא תגיע.

כן,

אז תדעו לכם, כשאתם נותנים צדקה,

הנשמות שמה שמחות מאוד מאוד.

והיה נוהג להסביר

שהעולם הבא זה צורת קיום מיוחדת, שאנחנו מתאחדים עם השם באופן נעלה ועדין.

בעולם הבא נפגוש את הבורא,

האוהב,

ולכן צריך לפתח כמיהה ותשוקה חזקה להגיע לשם, לא לפחד

לעזוב את העולם,

פשוט להתכונן.

למפגש

עם האוהב הגדול שלנו, אבינו שבשמיים.

איזה מבט

שונה משל כל האנשים.

הוא גם אמר דימויים

לעולם הבא,

והשתמש בעצמים שונים כמו...

פה בעולם הזה להזכיר לעצמו את חיי העולם הבא ותיאר לעצמו הרים וגבעות ונחלים וגנים ופרדסים וכל זה להמחיש כמה שיותר את חיי העולם הבא.

פעם הוא היה בנופש

ונשמעה כריזה.

אדון פרידמן גש בבקשה למשרד.

ואז הוא אמר לבן שלו,

זה תזכורת בשבילי

שיום אחד כשיגיע הזמן יקראו לי לגשת למשרד הראשי.

כל חייו

הוא התעסק ללמוד

להכיר את גדולת השם.

והצליח להגיע לדרגה גבוהה מאוד של ענווה אמיתית.

ואהב לספר משל על עשיר

שהלך ברחוב מנפנף

במקל הליכה עם ג'ולה של זהב,

מפגין ביהירות

מעלתו ויוקרתו.

לפתע

עבר שם המלך

עם הפמלייה המלכותית.

ברגע אחד נעלמה ופרחה כל היהירות של העשיר.

כך הדבר לגבינו.

אדם מבין ומכיר בכך

שהוא נמצא לפני מלך מלכי המלכים,

אז כל הגאווה והיהירות

יורדים והוא הופך להיות ענו.

כי גאו גאה זה רק השם.

הלובש מלבוש של מלך,

חייו מיתה.

השם גאות לבש,

זה מלבושו של הקדוש ברוך הוא, לא של בשר ודם.

כל שטחי חייו, הוא התרחק

ככל יכולתו מיהירות.

הוא חי, תקשיבו, לא תאמינו.

חיים פשוטים מבחינה חומרית.

בבית הכנסת הוא ישב

על ספסל רגיל עם עוד כמה מתפללים,

בלי שיהיה לו אפילו מקום להניח את הסידור.

הוא לא לבש שעון יד.

כי הוא החשיב את זה רעבה.

ולא הרשה להתקין לחצן פתיחה לדלת הכניסה לבית. הוא גר בקומה שנייה ומצלצלים מלמטה,

אז בדרך כלל עושים לחצן ופותחים את הדלת למטה.

הוא היה יורד לפתוח את הדלת

כל פעם עד זקנותו.

ולא הסכים ששימו לו נחצן, זה רעבתנות,

זה יהירות, זה...

אפילו שולחן כתיבה לא היה לו.

כותב ספרים,

ולא היה לו שולחן כתיבה.

הוא בילה את יומו בתוך חדר קטן,

שאין בו כלום חוץ מכיסא פשוט,

שידה קטנה ומדף

שעלה והניח את ספריו.

הוא דחה

בעקביות הצעות להרחיב את הבית הכנסת שלו,

ולא הייתה לו כל שאיפה להתכבד בקהל מתפללים גדול.

הוא לא חיפש שיהיה לו מניין גדול.

תכף תשמעו איזה מצב היה.

הסבא מקלם כותב,

דרך חכמים,

בעוסקם עם הרבים,

להשתדל להרבות איכות

למעט בכמות.

ההפך ממנהג העולם,

שמחפשים שיהיה ריבוי אנשים, רושם וזה וזה וזה,

יש ריבוי ואין איכות.

אברך שלמד

בישיבת בריסק בירושלים, תקשיבו טוב,

הוא תרגם כמה מהשיחות שלו לעברית

ושלח אליו עותק.

אחד מהנכדים שאל אותו מי זה האברך

שתרגם את השיחות,

הוא סירב לגלות לו.

למה?

הוא פחד שזה יהיה לשון הרע,

לספר על אברך שבזבז את הזמן להקשיב לשיחות שלו ולתרגם אותן.

הוא חושש מלשון הרע.

הרב שלמה פלדמן, זיכרונו לברכה, הפציר בו

לדבר לפני ילדים שהשתתפו ב...

תוכנית הלימודים תפארת יונה שהוא ייסד בבורו פארק

והוא סרב.

והוא אמר לו בשיא הרצינות,

אני משפיע על אנשים דרך הקלטות שלי.

אם הם יראו אותי

ויבינו שאני אדם פשוט,

אני אפסיד את ההזדמנות להשפיע עליהם.

דרך הקלטות אתה מדמיין לך,

אבל הם ימירו, בן אדם פשוט.

אה, זה הוא?

חשבתי.

אני זוכר,

היה לי ציור כזה,

כשאני למדתי בהתחלה ספרי חסידות,

אז ראיתי את המושג צדיק וראיתי את המושג קדוש.

ולא ידעתי מה החילוק בין צדיק לקדוש.

פעם דיברתי עם מישהו ואמרתי לו, אז הוא אמר, אני אקח אותך למישהו שתראה מה זה קדוש,

והוא לקח אותי לרבי מללוב, זכר צדיק וברכה.

אז אני, בדמיון שלי, מהסיפורים שאני קורא, קדוש, הקדוש, הקדוש, הקדוש,

חשבתי איזה אדם אני אראה בה.

הגעתי הרב,

רבי מללוב היה יהודי קטן,

צנום,

וזה היה בשבילי הלם, כאילו,

זה קדוש.

זאת אומרת, לפעמים יש לאדם חזות, ככה איזה דמיון, שהוא מדמיין איזה משהו, הוא חושב שזה תלוי בגודל,

בזה.

אבל נוכחתי באותו מעמד מה זה קדוש, סיפרתי את זה פעם.

אז הוא התרחק

מכל סוג של כבוד,

בשמחות שערכו בני הקהילה,

היו צריכים להפעיל עליו לחץ שיסכים לקבל כיבודים שהם רצו להעניק לו.

הוא הראה לגבאי בבית הכנסת שלו

לא לתת לו עלייה לתורה.

אפילו בבית הכנסת שלו לא התיר שישאירו לכבודו אור זרוע,

בעלת צדיק.

שום שיר דומה.

פעם שהוא נכנס לבר מצווה

של אחד מהנכדים התחילו להשאיר לכבודו,

הוא יצא מהאולם.

רק אחרי ההפצרות הוא הסכים לחזור.

בשמחת תורה בבית הכנסת שלו במזרח פלטבוש,

ניסו המתפללים לברר מתי הוא יגיע לכף.

לחכות לו, להשאיר לכבודו.

והוא מנע את עצמו מכל זה בכל כוחו,

וכל פעם היה מגיע מכיוון אחר,

ומנסה להתגנב לבית הכנסת בדרכים אחרות שלא יראו אותו,

ויזהיר אם ישאירו לכבודו הוא ילך ולא יישאר בבית כנסת.

כשהיו מבקשים לצלם אותו

אז הוא היה אומר חבל על הפילימפ.

אבל אם ראה שזה משמח את האנשים אז הוא היה מתרצה.

כשהיו מספרים לו על התועלת הגדולה שקיבלו ממנו היה משתדל לקצר את השיחה.

לעיתים רק היה אומר תודה או שפשוט מתעלם מהשבחים.

פעם כשנסע במכונית

אחד הנושאים שיבח והילל אותו על התועלת הרוחנית העצומה שהוא קיבל.

אז הוא עצר אותו, אמר לו, תשמע, אתה מאכיל אותי רעל.

הדברים האלה עושים עליי רושם.

יהודי מאנגליה התקשר אל הפעם ואמר,

מאז שהתחלתי לשמוע את הקלטות של הרב

וכבר שמעתי יותר מאלף,

נהייתי תלמיד חכם שלכם.

לא, הוא ענה לו, אתה נהיית החברותה שלי.

בחורף הראשון,

לאחר שבית הכנסת עבר ממזרח פלטבוש לפלטבוש,

היה קשה לאסוף מניין למנחה בשעה ארבע ורבע אחר הצהריים.

עובדים אנשים שם.

טיים זמני.

ורבים מבני הקהילה עדיין לא עברו לאזור, לא עלו לירושלים.

לפיכך הלך רבנו להתפלל מנחה בישיבת מיר הסמוכה

בשעה שהיא מוקדמת יותר.

והוא עמד להתפלל בירכתי בית המדרש,

וכשהחלה חזרת השליח ציבור והבחינו בו המתפללים,

אז נוצרה התקהלות סביבו ואנשים הפצירו בו לעבור קדימה למזרח.

בפעם השנייה הוא בא להתפלל שם.

והיו אלה ראשי הישיבה כבר שבאו להעביר אותו לקדמת העולם.

בפעמים הבאות שהוא בא,

הוא עלה לקומה שנייה והתפלל ליד חלון

שצופה לבית המדרש, להתחמק מתשומת הלב היתרה שהוא קיבל.

בסופו של דבר,

גם שם הבחינו בו,

מאז הוא הפסיק לבוא לישיבה,

והתפלל בבית הכנסת שלו.

כמה בחורים מהישיבה שמו לב לדבר

והחלו להתארגן שבכל פעם יבואו שניים או שלושה בחורים להשלים את המניין

בבית הכנסת שלו.

גם אז חקר אותם הרב,

מדוע הם לא נמצאים בישיבה בזמן הלימודים?

וכל פעם היו צריכים לתת תירוץ שיתקבל על דעתו.

זאת אומרת, הוא העדיף להתפלל אפילו יחיד ולא להטריח אנשים

שיבואו בשעה שהם צריכים ללמוד.

פעם הגיע אדם שגר בירושלים לדבר עימו על צדקה שהוא מארגן.

בתוך כדי שיחה סיפר סיפורים מרגשים

אודות החסדים הרבים שעושה חמים של אותו מספר בירושלים.

והרב אביגדור הקשיב בהנאה

וביקש ממנו, תמשיך,

תספר לי עוד סיפורים נוספים.

אחרי שהוא שמע ארבעה סיפורים של חסד,

הודה לאיש בחמימות ואמר,

אני חייב לך, קראת טוב גדולה.

רציתי לשמוע על עשיית החסד העצומה של חמיך.

עכשיו אני מרגיש באמת

שאני כלום.

אחרי חסדים כאלה שעושה חמיב,

אני ממש כלום.

למרות שהיה ענו אמיתי,

הנהיג עצמו כאציל נכבד,

נאמן למסורת ריבותיו בסלובודקה,

שם מלמדים על מעלת האדם,

והוא הרגיש כאציל.

אתם יודעים למה?

בגלל שהחבר הכי טוב שלו זה הקדוש ברוך הוא.

ולא סתם מלך

של איזה אי קטן.

באוקיינוס,

אלא מלך מלכי מלכים ששולט ומנהיג את העולם כולו.

אחד הדברים שאפיינו את ההופעה האצילית שלו

זה הקפדה מושלמת על סדר.

המכנסיים תמיד מגוהצות,

החולצה לבנה,

חליפה בנעליים שחורים, תמיד נקיים, מצוחצחים,

אין כתם ואין רבב.

בכל מקרה של מזג אוויר קר או גשום,

תמיד רהוט הולך עם כפפות ומטריה מעל ראשו,

כמו הבריטים.

כל הופעתו בהנהגתו היא התגלמות מושלמת של סדר מופתי.

הוא הנהיג את עצמו כשגריר של הקדוש ברוך הוא,

ולימד את תלמידיו שהרמב״ם אומר שזה דבר רצוי וראוי לשבח,

שאדם ישתדל בכוונה תחילה לנהוג

באופן נכבד ואצילי.

יש כאלה שבאים פה לתפילה בגלל שהנהגנו להתפלל להם חליפה וכובע,

אז הם משאירים את זה פה, כאילו זה בגדי עבודה,

והולכים בחוץ כמו פושטים,

הפוך, תשמעו מה אומר.

או שאתה אציל,

או שאתה מייצג את הקדוש ברוך הוא, או אתה סתם פלח.

הוא אומר, תשתדל לנהוג באופן נכבד ואצילי,

תיצור שם טוב לעצמך, תקדש שם שמיים,

ותגדיל את כבוד השם בעולם.

והוא סבר שאין סתירה בין ענווה לאצילות.

כל אחת נובעת מחברתה וחוזרת ומזינה את חברתה.

אצלו צמחו שתיהן

ענווה גדולה ואמיתית ואצילות מלכותית.

למה?

מתוך ידיעתו העמוקה את הבורא,

ומתוך אהבה עזה שהוא חש בעמקי ליבו כלפי החבר הטוב ביותר שלו,

הקדוש ברוך הוא.

ולסיום,

ביתו.

של הגאון,

רבי אביגדור מילר,

זכר צדיק וברכה,

עברה לידו פעם ברחוב,

בשעה שהיה עסוק

בהליכה יומית, משקוע במחשבות.

היא התקרבה אליו

ובירכה אותו לשלום.

והוא הגיב ואמר, מה שלומך?

בדיוק עכשיו הודיתי לשם

על כך שאת נשואה.

מה?

שאלה אותו בתדהמה,

אבא,

אני כבר נשואה 40 שנה,

למה עכשיו?

אז הוא אמר לה, אני מודה לשם בכל יום שהצלחתי לחתן אותך.

אתם שומעים?

מה זה הודאה,

מה זה חיבור,

מה זה אהבה?

יש לנו מה לקחת מפה, יש מה להשתנות, ללמוד, להשתפר.

יהי רצון במהרה בימינו, אמן ואמן.

אמן.

ישמחו במלאכותך שומרי שמרי שבת וקורא עונג שבא,

גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. גאם. ג

ושמחת בחגיך והיית,

אך שמח ושמחת בחגיך והיית,

אך שמח ושמחת בחגיך,

והיית אך שמח דגדום בא,

ושמחת בחגיך, והיית שמח.

חג שמח שיהיה לכל בית ישראל.

אמן.

הרי אני מכוון לקיים קצת חכמים, דאורייתא ושמחה דאורייתא.

גומל נפשו איש חסד דאורייתא כבד את אביך ואת אמך דאורייתא לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, לעשות נחת רוח לתנא הקדוש,

שיהיו שפתותיו דובמות בקבר עם ביחנני.