עובדות והנהגות מדהימות על הגרש"ז אוירבך זצ"ל - חלק א'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, דבורה בתמר,

השם יתברך יעלים את מה שמצאו וירפא אותה ברפואה שלמה,

בנפש ובגוף,

ותשוב בתשובה שלמה מהרה, אמן.

אמן.

עובדות בהנהגות מדהימות

על הגאון

ובשלמה זלמן אוירבך,

זכר צדיק לברכה.

אמן.

הפסוק

ששגור

בפי כל היהודים בכל הדורות,

ותינוק שומע אותו מהלידה,

ואחר כך אומר אותו שלוש-ארבע פעמים ביום,

עד הרגעים האחרונים בחייו,

שמע ישראל,

אדוני אלוהינו, אדוני אחד,

שזה קבלת האמונה בייחוד השם יתברך ומלכותו.

כמו שאומר רש״י בדברים כ״ג,

שמע ישראל,

אפילו אין בכם זכות

אלא קריאת שמע בלבד,

כדאים אתם שיושיע אתכם.

אז שאל רבנו הגרשה זוירבך,

הלא העיקר

אדוני אלוהינו,

אדוני אחד,

שזה קבלת אחדות השם

בעול מלכותו.

אז מה ההדגשה, שמע ישראל?

הוא מבאר שעיקר העניין של אמונה זה לא בא מחקירה עצמית

שמכוחת המאמין,

אלא מכוח הציווי של התורה שהיא ציוותה, שמע ישראל.

זהו.

אין חקירות ואין כלום, שום דבר. שמע, שמעת?

שמע ישראל זה קבל מהוון.

אימא שלי המנוחה הייתה אומרת לי,

תמיד כשהולכים בדרך,

או כשהם מתפנים בצדי הדרך,

תמיד להגיד טריק

שמע ישראל.

מה זה טריק?

זה דרך.

הדרך?

של שמע ישראל.

למה?

כמו שכתוב בגמרא,

יש שדים בצידי דרכים וכולי,

ואם אדם מתפנה ופוגע באחד כזה, הוא יכול להזיג אותו, אפילו להרוג אותו.

אבל כשאומרים לו,

טריק שמע ישראל,

הוא בורח מפני השם של הקדוש ברוך הוא, יודע מה זה שמע ישראל.

אז זה כל העולם, כל היהודים יודעים את הפסוק הזה וכולי.

וזה מלווה אותנו כל החיים, לפחות ארבע פעמים ביום,

עד הרגעים האחרונים.

אמונה זה בלי חקירות.

שמע ישראל, קבל באב.

הגאון, רבי חיים ברים,

סיפר שפגש פעם את רבנו כשחזר מהגאון רבי אליעזר מן שך.

מלא התפעלות

מאורחות חייו של הגאון הרב שך,

איך הוא חי באמונה בהירה.

הוא סיפר שהעריכו לדבר בענייני אמונה וחסד,

שהקדוש ברוך הוא עושה עימנו תמיד,

הוא הרגיש שהוא יכול להמשיך לדבר איתו לילה שלם

על טובות השם יתברך וגודל אהבתו אלינו.

הבן שלו,

רבי שמואל

אוירבך זכר צדיק וברכיו,

סיפר שבילדותו הוא הלך עם אבא שלו לכותל המערבי.

ופגשו שם את רבי מאיר דן איידליס,

שהוא היה מצדיקי ירושלים,

שקדן עצום,

שגם בימי השבעה לאחותו לא עזב את בית הכנסת

ובאו לנחם אותו שם.

והיה עובד אלוהים גדול

בצם כל ימות השבוע.

והלכו עליו מפה לאוזן עובדות מופלאות.

וכשהוא פגש את רבנו,

אז הוא דיבר איתו

ואמר לו ביידיש,

אני רואה עליכם שאתה אדם מאמין.

‫הרב שמואל, שהיה ילד,

‫שאל את אבא שלו, ‫מה הוא מתכוון שאתה מאמין?

‫כל היהודים מאמינים. ‫מי לא מאמין?

‫אז הוא אמר לו, כשתגדל, תבין.

‫ואמר הגרש,

‫גדלתי ועדיין אני לא מבין.

‫למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד.

‫אדוני,

אל באפיך תוכיחני,

ואל בחמתך תייסרני.

‫חונני, אדוני, כי אומלל אני.

‫רפאני, אדוני, כי נבהלו עצמיי.

‫בהמשך, יגעתי בהנחתי אסחה, ‫וכל לילה מיתתי בדמעתי ערסי אמסה.

‫צריך להבין, על זה הוא מזמר?

‫הוא מתאר צרות?

‫אל תוכיחני, חמתך, תייסרני, ‫אומללאני, רפאני, ביי.

‫זה שיר למנצח, למנצח בנגינות. ‫צריך לקחת תזמורת ולנצח,

‫ולהגיד מזמור?

‫על מה?

‫כאלה צרות?

‫וזה?

היו אומרים את המזמור ‫בבית המקדש, הלוויים.

‫מנגנים על הצרות הנוראות ‫של דוד המלך,

‫שדמעות ממלאות את מיתתו.

‫אז הסביר

רבנו,

כשנגזר על אדם צרות גדולות, ‫יש לו שני קשיים.

‫אחד, זה הצרות עצמם שהוא סובל מהן.

‫ושתיים,

שהוא חושב שהוא דחוי מהקדוש ברוך הוא,

‫לכן הוא מעניש אותו בצרות,

‫והוא רחוק מהשם יתברך.

זה קשה לו יותר.

למאמין

מהצרות עצמם,

שהשם ריחק אותו ופוגע בו כביכול.

אז במצב כזה שהוא בבית המקדש,

מוטל להתבונן בחיים המלאי תלאות של אדוננו דוד משיח השם,

שאנחנו מצפים למלכותו,

וצריך לדעת נאמנה.

אם החיים של משיח השם היו מלאים בייסורים,

אז גם הייסורים שלו לא מראים שהשם רחוק ממנו.

הפוך הוא קרוב.

את אשר יאהב, יוכיח.

זה מאהבה.

ולכן המזמור הזה,

מנגנים אותו במזבח לרפא ולנחם ולעודד מי שסובל מצרות.

את העניים ושבורי הלב וכולי.

הצרות לא אומרות שאתה רחוק.

זה קריאה,

תתקרב.

אני לא רחוק, אתה רחוק.

תתקרב.

אז לכן משמיעים את המזמור הזה.

מזמור ובנגינות ולמנצח.

החיים של יעקב אבינו היו מלאים ייסורים.

כל החיים הוא התמיד בתורה קדושה.

יושב אוהלים,

ואבא שלו מקרב דווקא את אחיו עשיו, איש השדה.

איזה הרגשה יש לבן

שאבא לא מספיק אוהב אותו.

רבקה אוהבת את יעקב,

ויצחק אוהב את עשיו.

ובפרט כשיש לך אבא כזה, יצחק,

והוא רוצה לתת את הברכות לעשיו.

ויעקב צריך לבוא לקחת אותם במרמה,

עם פחד גדול שיתגלה.

והוא שכולו אמת.

זה ההפך ממידותם לעשות דבר כזה.

אחר כך בשידוך,

בואו נראה את זה.

לאן הוא נשלח לבית לבן?

גדול הרמאים,

המכשף הגדול.

אבא שלו לא הלך להשיג לו זיווג, שלח אותו.

כל הכסף נשדד ממנו בדרך, הוא נשאר ערום.

ואחר כך עשרים שנה לעבוד בביתו של הנוכה לרמאי.

ביום אכלני חורם

וקרח בלילה, חם סין ביום,

צינע בלילה,

שומר על העדרים של לבן.

אחר כך הצרות של דינה

עם שכם,

ואחר כך יוסף, עשרים ושתיים שנה.

והוא מתאר את זה, עליי היו כולנה.

כשמתבוננים בחיי יעקב אבינו,

זה אמור לנחם ולרפא שבורי לב.

מה אתה סובל כבר? מה יש לך?

מה זה?

זה נחמה, כשאתה רואה מה הגדולים האלה שמנו.

ואתה בוכיין, על כל דבר אתה בוכה.

ברוך

משלם שכר טוב ליראיו, בעיקר בעולם הבא.

פה עוברים קצת

קשיים

גם בלילה,

עד שיוצא התינוק, הוא יוצא מקומט כזה, וזה וזה, ואחר כך זה מסתדר, וככה,

אבל אין מה לעשות.

פעם,

בשעה של כאב צורב,

אירע אסון במשפחה,

הוא התבטא שדרגתו של אהרן הכהן

שכתוב וידום אהרן,

לא הייתה רק המדרגה שהוא לא דיבר כלום,

אלא שהוא היה ברור באמונה, בלב פנימה,

וחי במנוחת נפש מוחלטת

בחינת וידום.

כמו שדומם לא מתפעל משום דבר,

קח פטיש, תן לי סלע, הוא לא מתפעל, הוא לא זז, הוא לא...

עושה, אה, היו לו.

ככה בידום אהרון, כאילו לא נגע בו כלום, ויותר מזה כתוב

שהוא שמח.

איך יודעים שהוא שמח?

הקדוש ברוך הוא

אמר לו את פרשת

שטויי יין.

יין ושיכר אלטשט, לא אמר למשה רבנו כמו שאמר לו כל מיני דברים.

את זה אמר לו,

ואין שורה נבואה רק על מי ששמח,

מי שלא שמח לא זוכר לקבל.

וזה מיד אחריה.

בהקשר זה הוא פעם הביע פליאה איך ייתכן שיעקב אבינו

לא שאל את יוסף

בשבע עשרה שנה שהיה איתו במצרים,

תגיד, מה קרה?

איך נעלמת לי?

זה ממש דרגה של מלאך.

לית דין,

לית דין ברנש, זה לא בן אדם זה.

אז הוא הסביר,

ייתכן

שהוא ראה שיוסף עצמו לא אומר,

אז הוא לא שאל אותו.

טוב, אז יש שאלה חדשה.

ואיך יוסף לא מספר לו כלום?

יוסף חי בחוש ובהכרה חזקה.

לא אתם מכרתם אותי,

כי אם האלוהים.

אז לא היה פה שום עוול ושום דבר, הכל בסדר.

השם מגלגל איך שהוא רוצה,

והוא מכר אותי

בשביל שבסוף אני אהיה מלך על כל העולם כולו.

מה יש לספר?

מה יש לספר?

נותן לזה דוגמה.

אחד

היה צריך להגיע נגיד לירושלים,

כן?

ובדרך הוא היה צריך לעלות על אוטובוס.

אז כמה אוטובוסים חלפו ולא עצרו,

והוא היה בשמש,

ובסוף הוא עלה,

והצטברו הרבה אנשים,

והיה דוחק,

והיו קטטות בתוך האוטובוס,

ולא נתנו לו לשבת,

והוא עמד כל הדרך,

והיו גם פקקים,

והיה הכול, וזה, ופה ושם.

ובסוף הוא הגיע לירושלים.

נו, שולמלאכי, ברוך השם.

אני מצטער ש...

‫אחרתי, אבל, ברוך השם, ‫הגענו לשלום, הכול בסדר.

‫הוא צריך עכשיו לספר את כל מה שהיה ‫שהוא עמד בשמש ‫וכמה אוטובוסים עברו.

זה לא העניין. ‫העניין היה להגיע לירושלים, ‫להיפגש עם מי שצריך. ‫מה זה מעניין אותו עכשיו, ‫מה הוא עבר בדרך?

‫מה צריך לספר את זה בכלל? ‫אין צורך לספר.

‫הוא היה מפליג את דרגתו המופלאה ‫של הרב מצ'יבין באמוניו בביטחון,

‫כפי שהוא ראה בעיניו

‫כשהגיע לשערי חסד

‫שבועות ספורים אחרי שהוא הגיע ‫ממדינת בוכרה לארץ ישראל,

הרבי מצ'יבין,

‫אחרי התלאות שהוא עבר בשואה ‫שנפטרו בני משפחתו,

‫הוא נצר את אבלו וכאבו בליבו,

‫כמו שאמר חובת הלבבות, הפרוש

אבלו בליבו וצהלתו בפניו.

‫לא רואים מה שיש לו בלב, לא מרגישים.

‫הוא רק צוהל מבחוץ, ‫כאילו הכול מאה אחוז, ‫אין שום חיסרון,

‫אחרי שאין משפחה.

‫והוא סיפר שפעם בשיחה עימו,

‫הזכיר הרב ברמז ‫שהבנים שלו נספו בשואה,

‫וסיפר ששניהם היו גדולי תורה ‫מופלגים ביותר,

‫וברור היה לו תמיד

‫שהם עתידים להאיר את העולם בתורתם.

‫בתוך הדברים הוא אמר,

‫הקדוש ברוך הוא הוא אב הרחמן,

‫ורחמיו, רחמים אמיתיים הם מה.

‫הרב אוירבך לא יכול היה לשאת את זה, ‫יצא מן החדר והתפרץ בבכי.

‫לא רק משום עצם הריגתם,

‫נהרגו מיליונים,

‫אלא על מראה גדלותו ותמימותו ‫של הרב מצ'יבין עמקונו,

‫שקיבל את הייסורים באהבה ‫ולא הרהר אחר מידותיו.

‫בניחומי אבלי,

‫כשנפטרו אנשים באורח טרגי,

‫היה מספר את הסיפור ‫על תלמידו של הרמב״ן.

שהיה חביב עליו מאוד,

לימים הוא נחלה,

ולפני מותו ביקש ממנו הרמב״ן שיגיע לעולם העליון,

יחזור ויתגלה אליו בחלום,

ויתרץ לו קושיות ותמיהות שהוא שלח אותו איתן, שיברר שמה,

ויחזיר לו תשובה.

‫לאחר הפטירה נגלה אליו התלמיד בחלום,

‫ואמר לו שאין לו תשובות על הקושיות.

‫והוא יכול רק לומר לרמב״ן,

‫כשבאים לשם,

‫רואים שהכול ברור ואין שום שאלה.

‫אין שום קושיות.

‫קושיות זה רק פה.

‫יש מסבירים שקושיות נובעות

‫מהאדם עצמו, מהגשמיות,

‫יש מחיצות שמפריעות.

‫היה בחור שהתעוררו אצלו הרהורים באמונה,

‫והלך להתייעץ עם תלמיד חכם,

‫והוא יעץ לו

תבוא כמה ימים

‫לישיבת מעלות התורה,

‫ותראה איך הרב אוירבך מתפלל.

הלך.

‫כעבור תקופה שאל אותו,

‫נו, מה קורה?

‫אמר לו, לא רק שהטרדות הפסיקו,

‫אלא שהתחזקתי באמונה פשוטה,

‫כשראיתי את עבודת התפילה של רבנו,

‫כל מצב הדור על כתפיו,

‫הוא עושה כזה עסק מתפילה.

‫כשעה וחצי עומד בתפילת שחרית,

מגיע מוקדם

‫ומתפלל בפשטות וטבעיות, ‫כמו עבד שעומד בפני אדונו ‫בהכנעה כזו,

‫מבקש, מתחנן,

‫מאזין לחזרת השליח ציבור ‫בלי לעיין בשום ספר,

‫ואין לו בעולמו בשעה זו כלום.

‫וזה כבר פתר לו את כל הבעיות.

‫רק הראייה, איך הוא מתפלל?

‫בחור בעל תשובה.

כשהיה קרוב אליו,

בדרך

מהתפילה הביתה,

לספר לו כמה בעיות יש לו וקשיים מבית ומחוץ.

בעל תשובה הוא לא מתאקלם בישיבה.

יש לו מלחמות וחיכוכים עם ההורים והמשפחה

בגלל שהוא חזר בתשובה.

הוא מפרט את כל הקשיים שעוברים עליו.

והרב מקשיב

ונושא עימו בעול.

הגיעו לבית

והתחילו לעלות את המדרגות.

פערם מסתובב אל הבחור ומתענח.

אוי,

כמה קשה.

אוי,

כמה קשה.

שלושים מדרגות.

אוי,

כמה קשה.

כמה קשה לטפס במדרגות.

הבחור משתומם

איך הוא מביע בפניו את הקשיים שלו לעלות במדרגות.

זה לא רגיל.

כשהגיעו למדרגה האחרונה,

חייך הרב לפתע,

ואמר היה קשה לעלות.

אבל עליתי.

מדרגה, ועוד מדרגה, ועוד מדרגה, והצלחתי להגיע.

ככה גם אתה.

קשה.

אוי, כמה קשה.

אוי, כמה קשה.

בסוף אתה תגיע לאן שצריך להגיע. תמשיך אבל.

תטפס עם אוי אפילו.

בסוף אתה תחייך.

חתן

של הרב

היה גאון רבי יהודה תרגם,

וברעייתו עקרו מירושלים בגיל צעיר לאנטוורפן בבלגיה.

שם הוא נתמנה להיות

ראש ישיבת עץ חיים המקומית.

בית המין ניהל קשר מכתבים עם הרב,

ופעם

הוא אמר שמלבד

הדברים הרבים והחשובים שהוא למד מתוכן המכתבים,

הוא שם לב לסגנון של הרב.

לדוגמה,

אף פעם לא פתח במכתב דברים לא טובים, חס ושלום.

תמיד נוסח חיובי בסגנון ששובה לב.

למשל,

המכתב הראשון ששלח בחודש אייר תשכב

מציין בראשית דבריו

את קשיי הקליטה שאמורים להיות לו במקום החדש,

בסגנון

מיוחד ועדין.

וככה הוא כותב.

ועתה מחובתי להעיר

שבהיות

בדרך הטבע

אי אפשר שיסתדר הכל בימים הראשונים בדיוק כמו שרוצים.

לכן,

אין לי בקשה ממך אלא לשמור על השקט החיצוני ולקבל הכל בשלווה פנימית,

ובעזרת השם יהיה טוב.

זה היה פתיחה למכתב.

הוא יודע שהוא עכשיו יתמקם שם,

יהיו כל מיני דברים,

אבל

לקבל את הכל בשלווה, שום דבר לא מסתדר בהתחלה

כמו שרוצים.

אז אין טעם לא ללחץ.

הוא בעצמו היה דוגמה.

פעם הוא כתב מכתב המלצה.

המכתב הזה הסב לו עוגמת נפש

מסיבות שונות,

ועשה השתדלות

שיפסיקו להשתמש בהמלצה הזו,

והסכים לשלם סכום כסף נכבד שיחזירו לו את המכתב.

מי שראה שלא הסכימו להחזיר לו את המכתב,

והבין שהוא עשה ככל יכולתו,

אז זה בגדר בהדי כו שדר החמנה, למה לך?

כנראה שהקדוש ברוך הוא ככה רוצה.

ואל תיכנס לחשבונות של הקדוש ברוך הוא.

ולא התעסק בזה.

‫מאף סירב לדבר על כך.

‫זהו,

עשה השתדלות

ונגמר.

אחד נכנס להתייעץ איתו ‫בקשר

להצעת שידוך

שעמדה על הפרק,

‫והוא הבחין שהוא דוחף מדי ‫שיסכימו לשידוך.

‫והוא לא עושה את זה בדרך השתדלות.

‫העיר לו שיש להיזהר מהנהגה כזאת, ‫לא לדחוק את הקץ, כמו שאומרים.

‫למה?

‫לפעמים זה מגיע למצב ‫שרצון יראיו יעשה,

‫ואת שבעתם ישמע ויושעיהם.

‫כשאדם לוחץ יותר מדי, ‫אז בדרך שאדם רוצה ללך, ‫במלכין אותו, ‫אפילו אם זה לא טוב לו,

‫אבל בגלל שהוא מאוד מאוד רוצה,

‫אז פעמים רצון יראיו יעשה.

‫אבל צריך לזכור שבסוף,

‫ואת שבעתם ישמע ויושעיהם.

‫בסוף הוא יבכה,

‫ויתחיל לשבע על הקדוש ברוך הוא,

‫וטוב, הוא גם יושיעם, ‫אבל לא היית צריך לדחוק.

‫השם יודע מה מתאים לך, מה לא, ‫אל תלחץ הכול.

‫בת פלוני לפלוני זה יגיע, ‫הכול יהיה בסדר.

‫לא לדחוף יותר מדי.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים,

‫היה מאושפז בבית חולים,

‫וכיוון שחששו שיהיו הרוגים רבים,

‫פינו את רוב החולים הביתה.

‫והוא ביניהם.

אחד מהתלמידים בא לבקר אותו,

‫רואה אותו מסתובב,

‫בריא ושלם.

‫והוא גם אומר לו שהוא בריא.

‫הוא אומר, מה ההבנה בזה?

‫הלא רבנו היה צריך להיות מאושפז ‫עכשיו בבית החולים.

‫אז הוא אמר לו, יש לנו כלל.

‫הנותן שלג כצמר,

‫כפור כאפר יפזר.

‫כפי הצמר שיש,

‫השם נותן שלג.

זאת אומרת,

הקדוש ברוך הוא לא יביא שלג אם אין לאנשים בגדים להתכסות בהם והם ימותו.

אז לפי הצמר שיש להם, כמה שיש להם, ככה הוא מביא שלג.

ואם אין צמר, די.

אז אין שלג.

הוא אומר, אם לא היה קיים בית חולים,

לא היה כמעט מחלות.

באמת, הרבה ששחררו אותם

בזמן הקורונה וכל מיני זה, התרפאו לבד,

בבית, בלי שום דבר,

בלי שום טיפול, בלי שום דבר.

ביום שאירע פיגוע נורא בבית הכנסת בהר נוף,

נהרגו ונפצעו כמה וכמה יהודים,

בעיצומה של תפילת שחרית,

מסר הגאון רבי אריה לייב פינקר, ראש ישיבת מיר באחוזת ברכפלד

של מודיעין עילית,

מסר ועד נוקב בישיבתו,

איך מתייחסים לדבר נורא כזה.

בתוך הדברים הוא סיפר,

כאשר התרחשה פעם תאונה נוראה

וקיפחו את חייהם שבעה יהודים,

שאל מישהו את רבנו,

הרב אויירבך,

איך להתייחס למקרה הנורא?

בענה יהודית צריך להבין שמכל דבר אמור לצאת כבוד שמיים,

וכששומעים דבר נורא כזה,

המחשבה צריכה להיות יתגדל ויתקדש שמי רבה.

כי יהודי יודע שכל מה שנעשה בעולם

לרומם כבוד שמיים.

זאת אומרת,

הרי יתקדש שם שמיים כשמתו שני הבנים של אהרון.

יתקדש

בי או בך, אמר משה לאהרון.

בסוף אני רואה שהם גדולים מאיתנו,

שהתקדש שמו יתברך בהם.

אז אפילו מה שנקרא אצלנו אסון,

יש בזה קידוש השם.

וכאן פרץ

רבי אריה.

לי פינקל

בבכי ואמר

מאז ששמעתי את הסיפור על רבנו

הוא מלווה אותי לכל ימי חיי שכל מה ששומעים,

כל הקורות והמאורעות

ואפילו רחמנא ליצלן הטרגדיה הקשה ביותר

זה המבט שצריך להיות.

זאת אומרת

שמזה יוצא כבוד שמיים.

אני הייתי בא

לנחם אצל חמשת הנרצחים שנרצחו,

ואתה שומע דברים גדולים גדולים גדולים על האנשים האלה.

לא היו אנשים פשוטים בכלל,

כל אחד זה מסכת חיים משהו משהו.

אז יוצא מזה קידוש השם?

נכון, המעשה הוא

לעורר את עם ישראל וכו',

אבל הם ודאי הרוגי...

זכותם גדולה מאוד מעבר למה שהם היו ונודע,

אם לא, לא היה נודע.

אבל ככה נודע, מתפרסם מי הם היו, מה פעלו בחייהם.

סיפר בי דוד גינזבורג

בעת שלמד בישיבת כל תורה

הגיע פעם

הרב אוירבך לישיבה ביום סוער וגשום,

זה היה בשנת בצורת.

בכמה חודשים חיכו לגשמים.

רבנו הגיע לישיבה עם מונית

וקבוצת תלמידים המתינו.

כשיצא,

ראה אותם והאיר להם פנים עם חיוך לבבי.

אמר להם, פעם חשבתם כמה צריך להודות לקדוש ברוך הוא שהוא מוריד לנו גשם?

כמה מעלות מונות בגשם?

אם היינו מתבוננים,

היינו פורצים עכשיו בריקוד.

ואז

הוא החווה בידו לבחור לאחוז בקצה ידיו של רעהו,

והוא בידו של הבא בתור

ורצה לפצוח בריקוד.

אומר רבי דוד,

רבנו פתח לנו את העיניים איך להביט

על מעשה השם

ולקרב לחושים

שגם מה שנראה לנו מובן מאליו

טמון בזה חסד השם שאין למעלה ממנו.

ואחר כך הוסיף,

בשנה רגילה אנחנו לא יודעים מספיק להעריך ולהודות על כך.

לכן

הקדוש ברוך הוא עושה שנה שחונה כדי שנדע מספיק להודות על הגשמים

ושלא נראה שום דבר כמובן מאליו.

בתוך כל מסכת החסדים שתמך באלמנות ויתומים

הוא גם ליווה רבים שהם שבורי לב,

חיזק ועודד.

כמה וכמה פעמים כשצריכים היו להודיע לבני משפחות הודעות לא קלות,

הוא היה עושה את זה.

שאלו אותו פעם, איך הוא מצליח בזה?

והוא ענה שברור,

מסברה פשוטה,

כאשר הקדוש ברוך הוא שולח לו עלינו צרה,

הוא שולח איתה כוחות

להתמודד איתה.

וממילא,

כשרעש לאחרים קשה לעשות זאת,

הבין שעליו מוטל התפקיד,

והוא עושה זאת עם כל הכאב והרגש,

אבל עם אמונה חזקה ויציבה.

כשנפטרה הרבנית,

אשתו,

אשת חבר,

הייתה חמותו עדיין בין החיים,

והייתה זקנה מופלגת,

חולה וחלשה.

ובני המשפחה חששו להודיע לה את הבשורה.

היא עלולה למות מהבשורה.

זו הבת היחידה שלה.

והיא התגוררה איתה כל ימי חייה.

ונפשה קשורה בנפשה.

רבנו פסק לא להעלים ממנה.

בנימק

שאצל שרה אימנו מצינו שהשטן בא וסיפר לה על העקדה וכמעט שלא מת בנה,

פרחה נשמתה.

ואת עם זאת,

תבינו,

כאשר הקדוש

ברוך הוא שולח צרה כזאת,

הוא שולח גם כוח לעמוד בזה.

אלא שאצל שרה אימנו,

מאחר שזה היה רק כמעט שלא מת,

לכן פרחה נשמתה.

אבל שרה שלנו,

זה היה השם של חמותו,

שלצערנו באמת מתה ביתה,

השם נותן כוח שלא תפרח נשמתה.

אף אחד לא היה מוכן בבית

לקבל את התפקיד, להודיע לה את הבשורה הקשה.

אז הוא החליט בעצמו לעשות זאת.

ניגש לחמותו,

אמר לה, את יודעת שהריבונו של עולם הוא טוב,

רק לא תמיד אנחנו מבינים את הטוב

בכל מה שקורה איתנו.

הוא לקח את ביתך לעולם שכולו טוב.

והמשיך,

הלוא את מתנהגת בצדקות כל ימייך.

תתגברי גם עתה וברכי עמי את ברכת ברוך דיין האמת,

אך ללא בכי,

והיא בירכה בקול ברור וצלול.

במשך כל החודש

היא בכתה וכוננה בחרוזים ביידיש על הפורענות.

היה שומע את בכייה ומצטער איתה.

לאחר חודש מהפטירה ביום השלושים,

פנה לחמותו ואמר לה,

ההלכה קובעת

שאסור להתעצב על מת יותר מדי.

חמותו ענתה כי אין זה אפשרי עבורה.

אמר לה רבנו, זוהי ההלכה.

כששמעה את זה,

הלכה זה הלכה, בעליי לקיימא.

וככה זה נפסק.

פעם אמר בתוך שיעור,

כשנופלת דלקה בשבת

וכל ביתו וכספו נשרף לנגד עיניו,

אסור לעשות מאומה.

וכשיש לו כוויה כבר,

מותר לעשות פעולות של חילול שבת רבנן,

הייתכן.

הוא ביאר שבקביעה זה כואב בפועל

ולכן מותר.

ואילו אדם שהוא בדרגת אמונה אמור להשליט את האמונה על הכאב.

אז הוא רואה שכל רכושו הולך בעשן,

לא עושה שום דבר.

אבל היום בבתים שהם משותפים

בדלקה יכולה לגרום אסון לשכנים גם,

ויש זקנים, ויש כאלה, ויש תינוקות,

ועד שירגישו ולא ירגישו, יכולים חלילה להילחד בתוך האש,

אז מותר לכבות.

יש גם דרכים איך אפשר למעט בחילול שבת,

אם זה ניתן.

אם לא מכבים

בבתים זהים, זה בית פרטי,

ואין מסביב אף אחד, ואתה מרגיש ויכול לצאת,

יוצא ורואה

מה שקורה.

זה הדין וזה ההלכה.

והוא סיפר שאשתו של אחד הרבנים ניהלה חנות לפרנסתם,

ונשרפה החנות כליל,

שמעה זאת, התעלפה,

התעוררה,

נזכרה מה שקרה, התעלפה שוב,

וגם פעם שלישית.

אחרי שהתאוששה קצת, שאלה, איפה בעלי?

אמרו לה, בחדר הסמוך.

נכנסה, ראתה, הוא יושב לומד.

שאלה אותו, האם התורה היא בשבילך כמו יין שריו, שאיתו שוכחים את כל הצרות?

הלא, איבדנו את כל הפרנסה,

לא אכפת לך?

ענה לה הרב שהיה רב בעיר גדולה.

את רואה כאן על השולחן שאלות רבות ששלחו אליי.

למה שולחים דווקא אליי?

חסר תלמידי חכמים במדינה?

אלא שאני קולט מהר

מה השאלה ומה התשובה.

אז אצלי זה הולך יותר מהר.

קלטתי מהר מה קרה.

הצטערתי ועברתי הלאה.

בהמשך יהיה מחר.

הריני.

מכוון לקיים.

מצוות החכמים דאורייתא, בשמחה דאורייתא, גומה נפשו של שחסת דאורייתא, כבד את אביך בתימך דאורייתא, לעסוד נחת רועה לקדוש ברוך הוא,

ולעסוד נחת רועה לתנא הקדוש,

שיהיו שפתותיו דומבות ב...