תקופת בית ראשון ובין המצרים

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום, תמר בציפורה,

פרנסה טובה, זיווג אגוד, תזכה עם כל המשפחה

לבריאות ושפע,

בכל מכל כל, אמן.

אמן.

כבר אמרתי את זה בבוקר.

יעקב ישראל בן טל, רפואה שלמה בנפשו וכן בכל איבריו, יחזור לאיתנו ויתקשר עם הסביבה מהרה, אמן.

אמן.

מנוחה רחל בת רבקה, שמחה, רפואה שלמה בתוך שער חולה, אמרו ישראל, בהרה, אמן.

אמן.

תקופת בית ראשון ובין המצרים.

בשלושת השבועות

מחויבים להתאבל על חורבן בית המקדש.

ונשאלת שאלה,

איך מתאבלים על דבר שלא ראינו ולא הכרנו?

איך מצליחים להצטער או להתגעגע

לדבר שאין לנו שום מושג והבנה?

כמה היה נפלא בעבורנו ונחסר מחומנו.

אז יש לנו חובה להתבונן בדברי חכמים, זיכרונם לברכה,

שהם מעריכים

על רום מעלתם של אותם הדורות,

על קומתם הרוחנית,

על הפאר וההדר בפן הגשמי

שהיה בזמן ההוא בירושלים בכלל ובבית המקדש בפרט.

הגמרא ביומא דף ט', כתוב שבית המקדש הראשון

נחרב על ידי עבודה זרה,

שהאמין מנשה צלם בהיכל,

גילוי עריות,

בנות ציון הלכו נטויות גרון

בשפיכות דמים,

מנשה שפך דם נקי בירושלים הרבה מאוד.

זה היה בית ראשון.

ובית שני מבואר שהיו ישראל בקיאים,

עוסקים בתורה ובגמילות חסדים.

ולמה נחרב?

בגלל שנאת חינם.

ללמדך ששקולה שנאת חינם

לשלושת העבירות החמורות ביותר.

אז עולה הרושם שבתקופת בית ראשון היו רשעים גדולים

ופחותים בהרבה ממעלת אנשי בית שני.

אבל הגמרא מפתיעה ואומרת,

אמר רבי יוחנן,

טובת ציפורנם של ראשונים מקריסם של אחרונים.

ראייה עצומה לכך,

הדור הראשון זכו שחזר ונבנה בית המקדש השני לאחר שבעים שנה,

לעומת הדור האחרון

שכבר לא נבנה אלפי שנים.

מי שרואה גמרא זו משתומם.

איך ייתכן

שעובדי עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים

טובים בהרבה למי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים?

טובת ציפורנן,

אומר רבי יוחנן,

של הראשונים מקריסם של האחרונים.

ציפורן, מה יש בה?

זה לא אבר מוכרח.

אין בו שום דבר לתועלתו של האדם,

כמו למשל הקרס, בלי הקרס.

אדם לא יכול לחיות אם לא נכנס המזון.

עד ששואלים חכמים שאלה,

קריסה טען רגלוי או רגלוי טען קרסה?

מי נושא את מי?

האם הקרס נושאת את הרגליים או שהרגליים נושאות את הקרס?

התשובה, קרס.

כיוון שהקרס, אם לא תאכל, הרגליים לא יוכלו לזוז.

רגליים בלי קרס

לא יכולים.

אז קרס זה הדבר שמחזיק את האדם.

וכתוב שהציפורן,

איפה שכל החיצונים מתרכזים,

הציפורן של הראשונים

היא הייתה

טובה יותר מהקרס של האחרונים, עד כדי כך.

והראשונים עבדו עבודה זרה, גילוי הארץ, שיחות דמים, באחרונים רק,

רק שנאת חיל נמקין.

רבי ישראל סלנטר,

באיגרת המוסר אומר יסוד עצום.

יש יצר טבעי ויש יצר רוחני.

יצר טבעי.

זה תכונות שמולדות באדם.

התאוות, היצרים, הקנאה, העצלות.

כל המידות הרעות הן למעשה יצר הרע שצריך לגמור עליו,

ואיתו מתמודדים כל יום ביום בכל הדורות.

זה יצר הרע הטבעי,

שהוא build-in בתוך האדם.

ומוסיף האפיריון, פרשת ויחיש, היצר הרע הגשמי

נוצר מהזוהמה של הנחש

שנכנסה בחווה ובכל תולדותיה.

אז לכן

זה כמו שאומרים עבר ב-DNA של כל האנושות.

אבל יצר הרע הרוחני

הוא מלאך שמסית את האדם לחטוא.

מה הראייה לקיומו?

אם אמנם היה רק יצר הרע הגשמי,

שזה אמרנו, התאוות וכל המידות הרעות,

איך ייתכן שאנשים נכשלים בעבירות חמורות

שהן הפוכות מהטבע שלהן?

נגיד,

אדם שהוא עדין בנפשו, מאיר פנים לסביבה,

לב טוב, בעל חסד,

איך יכול להיות שפתאום הוא ירצח?

את אשתו או את הילדים שלו

או את השכן שלו,

מקרים ששומעים, איך יכול להיות?

זה לא בטבעו, זה הפוך מטבעו, אז איך יכול להיות?

אין זאת, אלא שיש יצר רע רוחני חיצוני,

שהוא מסית את האדם לפעמים בדחפים עצומים,

והאדם לא מצליח לבלום את עצמו.

הגמרא בבבא בתרא דפטוס

אומרת היצר הרע הוא השטן, הוא מלאך המוות.

בהתחלה מגיע המלאך שמחטיא,

נותן לך עצות רעות, יצר הרע.

ואחרי כן הוא עולה לשמיים במסטין,

מקטרג, ואומר, תראה, תראה, תראה, תראה, מה הוא עושה, תראה, מה הוא עושה.

ולבסוף הוא גם מעניש, הוא מלאך המוות.

ולפעמים הוא מקבל רשות להרוג את האדם שחטא, שהוא החטיא אותו,

הוא החטיא, הוא הסטין,

והוא לוקח לו את הנשמה.

זה גמרא בבבא בתרא דפטוס.

בהתאם לכך,

מובנים דברי הגמרא בסנדרין קב.

רב אשל לימד את תלמידיו את המשנה,

שלושה מלכים אין להם חלק לעולם הבא.

ירועם,

אחיו ומנשה.

הם היו מלכי ישראל.

בבית ראשון,

ורב אשה בסיום השיעור אמר למחר נדבר בחברנו מנשה.

נגלה אליו מנשה בחלום

ושאל אותו

מאיזה מקום בלחם בוצעים תחילה

ומברכים עליו המוציא.

לא ידע רב אשה לענות.

אמר לו מנשה, אם כן, איך אתה קורא לי חברנו?

ומתי אני חבר שלך?

אתה ברמה שלי בכלל.

מה זה אתה אומר מחר נדבר בחברנו?

ובסוף גם עשה חסד וגילה לרב אשה

שבוצעים תחילה מהחלק שנקרם יפה יותר בתנור.

מנשה,

מלך שעבד עבודה זרה,

מלך שהעמיד צלם מהאכל,

שפך דמים רבים,

ואין לו חלק לעולם הבא לפי המשנה הזאת,

נעלב,

כשרב אשה אומר עליו חבר.

שאל אותו רב אשה, אם הייתם כל כך גדולים בתורה,

מדוע עבדתם עבודה זרה?

אמר לו מנשה, אם היית בדור שלנו,

היית מרים את הגלימה שלך ורץ,

רץ,

רץ לעבודה זרה.

רץ!

ואת זה אומר

מנשה לאמורה קדוש.

מבאר המהר״ל מפרק זכר צדיק ברכת היסוד.

מנשה אמר לרב אשה, אנחנו הוסטנו

על ידי יצר הרע הרוחני.

על היצר הרע הגשמי,

התאוות הקטנות שקשה לעמוד בהן.

ושאר המידות הרעות גברו הדורות הראשונים בקלות.

בזכות הלב הטוב, הביטחון בשם,

לא שלטו בהם מידות רעות.

אבל,

לדורות הראשונים היה מבחן קשה אחר,

להילחם מול שטן,

מול מלאך אלוהים,

יצר הרע הרוחני שהסית

לעבירות החמורות.

זה היה קשה עד כדי כך

שגם אתה לא היית עומד בזה, היית רץ לעבודה זרה.

ולכן,

כיוון שהראשונים נלחמו נגד מלאך,

אמרו עליהם,

טובה ציפורנם של ראשונים מקריסם של אחרונים.

אמנם חטאו בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים,

אבל זה כישלון מול מלאך רוחני שהסית אותם,

מלאך שלא היה להם כלים להתמודד איתו.

מי נפגש עם המלאך הזה?

אברהם אבינו,

בזמן שהלך לעקדת יצחק,

נדמה לו יצר הרע,

כנהר,

וניסה להטביעו שלא ימשיך לחקדה.

ולפני כן נגלה לו כזקן,

ונגלה לו כצעיר, ובא ומפתה אותו, ואומר לו, ואתה השתגעת, מה קרה לך, אתה הולך להרוג את הזה, ואיך אתה עושה כזה דבר, ולא הצליח, הלך ליצחק,

ולא הצליח.

בסוף נעמד להם כנהר,

מלאך שיכול לעשות ממש נהר.

וניסה למנוע את אברהם אבינו.

ואברהם אבינו הצליח

להילחם בו,

ויכול לו, ואמר לו כל הדרך, על מנת כן. כל מה שאתה אומר,

דווקא כמו שאנחנו אומרים, דווקא כן, על מנת כן אני הולך, ככה אני הולך, ככה.

לא סוטה

ממה שאמר לו השם. זה גבורה של אברהם אבינו.

ואותו מלאך הגיע גם בדור הראשון, בית ראשון.

במסכת יומא סט,

נאמר שראו אנשי כנסת הגדולה,

אין סיכוי להתמודד מול יצר רע כזה.

אין סיכוי.

לכן עזרא הסופר וחבריו צמו שלושה ימים.

לבטל אותו,

עד שיצא אריה של אש מקודש הקודשים, תארו לכם איפה הוא התמקם.

והוא היצר לעבודה זרה,

ונטלו אותו בסיר עופרת.

מאז התבטל יצר הרע לעבודה זרה.

וגם יצר הרע של גילוי עריות,

הצליחו להחליש אותו וסימאו את עיניו.

שלא יחטאו בעריות של אבא ואימא ובן ובת ואח ואח ואחות.

עריות ראשוניים.

זה מה שעשו חכמים כדי להילחם נגד יצר הרע הרוחני הזה.

ועוד הוסיפו במדרש רבה שיר השירים א',

הקדוש ברוך הוא ברא שני צרים,

יצר דעבודה זרה ויצר דגילוי עריות.

ומכיוון שנעקר יצר דעבודה זרה,

אז עיקר המלחמה היום הוא ביצר של גילוי עריות.

מי שזוכה, מזכה את עצמו, נהיה זך,

עובד על עצמו טוב, הוא מנצח.

ומה מחשיבים לו?

שהוא יתגבר על שניהם, גם על יצר דעבודה זרה וגם על גילוי עריות.

מאותו טעם,

מזמן עזרה,

שהיה מאנשי כנסת הגדולה,

בטלה נביאה.

בזמנו בטלה נביאה, אין יותר נביאים.

למה?

כי זה לעומת זה עשה אדוני.

בשעה שיש יצר רע רוחני שמסית לעבודה זרה,

אתה צריך להעמיד כנגדו כוח אלוקי שקוראים לו נבואה.

שמנבאים את הנביא, מלאכים באים ואומרים לו נבואה,

בשביל לעמוד מול הכוח הזה של ההסתה לעבודה זרה.

והנבואה מסייעת לעבודת השם.

לכן,

בתחילת בית שני,

תמה ונשלמה עבודת הנביאים,

ואנשי כנסת הגדולה היו הנביאים האחרונים בעם ישראל.

ולכן מבאר הגאון מווילנא,

שדורות ראשונים כל כך בטחו בקדוש ברוך הוא,

עד שלא האמינו לירמיהו הנביא

שאמר להם שהקדוש ברוך הוא יחריב את ביתו.

לא האמינו לו.

לא שלא האמינו שהוא נביא.

לא האמינו שהקדוש ברוך הוא יחריב את הבית.

וגם שהם יודעים שנכשלו בעבירות חמורות,

אבל הם ידעו גם ידעו את המעלה והגבורה שלהם לשבור כל מידה רעה

כי עיקר המלחמה שלהם הייתה כנגד יצר הרע הרוחני

ולכן הם חשבו שהקורבנות יכפרו

באמת בית המקדש ישכון לעולמי העולמים.

טוב

אחרי שביארנו

ומה הייתה המעלה של הדור של בית ראשון?

נביא עכשיו כמה מאמרים

שמתארים את תרום המעלה של עם ישראל בזמן בית המקדש

מבחינה גשמית.

יש ספר על חומותייך,

מתאר עושרם,

יופיים,

גבורתם וכבודם של בני ירושלים כלפי כל העולם.

מבוסס על פי המדרשים של חכמים, זכרונם לברכה.

במדרש רבה איכה א', מתואר.

בירושלים דאז

היו גרים מיליוני אנשים,

כמו שמוכיח הסיפור הבא.

מעשה באדם אחד.

שעלה לירושלים ועימו 200 גמלים טעונים פלפלים,

פלפל שחור.

מסק כל גמל 200 ליטר.

זאת אומרת 40 אלף ליטר פלפל.

וזה רק טיפול למאכלים.

באו כמה אנשים, רצו לקנות

מעט מהסחורה.

אמר להם, לא,

אני רק מוכר הכול לבן אדם אחד.

אמרו לו, זה אי אפשר, תנסה רק בירושלים, שם אתה תאכל ותצליח.

הגיע לירושלים

ומצא חייט

שהסכים לקנות ממנו את כל הפלפלים.

שילם החייט סכום גבוה אלפי דינרי זהב.

כי העושר בירושלים היה כה גדול,

עד שחייט מסוגל לקנות תבלין בהון עתק.

הסוחר נותר בירושלים יומיים נוספים.

ליהנות מהאוויר. אתם מרגישים את האוויר בירושלים, כן?

למחרת בבוקר,

הוא פגש סוחר,

חבר מכבר הימים,

ואמר לו שהוא בא למכור פלפלים.

אמר לו, אני גם זקוק.

אמר לו, בוא נלך לחייט שקנה ממני אתמול ונקנה ממנו.

הגיעו לחייט,

אמר להם, אין לי כלום.

איפה קורה סחורה?

הוא אמר, מכרתי...

החיית חבר שלי.

הלכו לחיית השני,

אמר להם, הכל נגמר.

היה מחסור בירושלים,

בתוך יום קנו אלפי פלפלים.

והיו אומן כי יסופר.

אז רואים כמה רבים היו התושבים בירושלים, מיליונים ממש,

שיכולים תוך שעות ספורות לקנות כמות כזו גדולה.

ומה היה העושר של חייתים

שיכולים לקנות בסכומים כאלה סחורה כזו?

גם בזמן בית שני מתארים חכמים במדרש את המספר של עם ישראל

בכל ארץ ישראל.

רצה גריפס המלך לאמוד כמה אנשים גרים בארץ ישראל,

לא היו עושים אז מפקד אוכלוסין כמו היום.

אז הוא ביקש מהכהנים להפריש את הכליות של קורבן הפסח.

ואחרי הפסח היו באים לעשות

קורבן פסח.

אז הוא אמר להם, על כל קורבן שאתם מקריבים תפרישו את הכליות בסוף, תספרו לי בסוף כמה כליות יצאו מכל מה ששחטו,

לפי זה אני אוכל לדעת כמה יש תושבים.

ספרו

וגילו שיש 12 מיליון פסחים.

מכיוון שעל כל קורבן פסח

נמנים לפחות עשרה אנשים,

אז יותר מ-100 מיליון גרו בארץ ישראל בזמן בית שני.

בארץ ישראל.

והסיבה למספר העצום הזה,

שבזמן בית המקדש שרתה ברכת השם.

והעם השוכן בציון זכה לחוכמה, לעושר, לגבורה,

וריבוי ילדים מיוחדים ומוצלחים.

וגם היו מתחתנים אז בגיל 12. בגיל בר מצווה כבר היו הורים.

וזה עתיד לחזור.

כתוב שעתידה אישה ללד בכל יום.

בכל יום אין תשעה חודשים.

כמו תרנגולת שמטילה ביצה או שתיים, תלוי בחשמל, הם חבים.

יש שאומרים שישריץ.

הצעיר יהיה לאלף.

תראו, סדרה.

אישה אחת ממלאה את הבית חולי.

אולי יחזרו גם לאותו מצב כמו שהיה בהתחלה. בהתחלה

שהעובר שהיה יוצא מהבטן,

האמא הייתה אומרת לו ישר, תביא מספריים, נגזור את הטבור.

הוא הולך עם הטבור, הוא הולך וביא למספריים.

היו מדברים כבר על הכל.

כן, כמו שהשור

מוליד את העגל,

ואתה רואה, הוא נופל,

אתה מתרומם והולך.

אז ככה היו בני אדם.

בדיוק אותו דבר.

לא כמו היום תינוק וזה,

צ'יק צ'אק.

מהמדרשים מתברר שירושלים הייתה אימפריה ענקית בכמות התושבים.

וגם המדרש מספר על החוכמה הרבה שהייתה לבני ירושלים.

המדרש מספר מעשה בארבעה

בני ירושלים שהתארחו באתונה,

אצל אתונאי אחד.

היו חכמי אתונה מפורסמים וחכמי ירושלים.

לא היה טיפש אחד שם, כולם חכמים.

אחרי שהם סעדו אצלו, אצל האתונאי הזה,

עלו על יצואם.

הוא חיפש לתת להם ארבע מיתות

נוחות

לאורחים חשובים.

אבל הוא מצא רק שלוש מיתות טובות, והרביעית היה לה פגם קל ברגל,

הייתה שבורה, אז מתנדנדת כאילו המיתה.

הוא ידע שהם חכמים גדולים,

אז עניין אותו מה הם ידברו בלילה בינם לבין עצמם.

האזין,

משמע את הראשון, אומר לחבריו,

אתם חושבים שאני ישן על מיתה?

לא ולא.

אני ישן על הארץ ורק תלוי באוויר.

המארח התבייש,

הוא ראה שאי אפשר להרים עליהם.

פתאום הוא שומע את השני מתלונן.

הארוחה לא הייתה מ...

משובחת, היה לבשר טעם של קלם.

והשלישי אמר,

גם ליין היה טעם של בית קברות.

והרביעי חתם את הנושא ואמר, לא, ודאי.

מארח פשוט כזה,

ברור לי שהוא לא הבן של אבא שלו בכלל.

המארח שמע את השיחה הזאת,

היה מבולבל.

הראשון ודאי צדק, כי הוא יודע שהמיטה הייתה פגומה.

אבל שלושת האחרים, על מה הם מדברים בכלל?

הלך למחרת לבעל האתליז, שאל אותו,

אתה יכול לתת לי בדיוק את הבשר שקניתי ממך אתמול?

אמר לו, היה זה בעצם בשר של כבש,

אבל הוא ינק מהכלבה שלי.

המארח נדהם,

טעם של כלב היה בבשר.

הלך למוכר של היין עם חששות.

שאל אותו, מאיפה בדיוק אתה הבאת לי את היין?

אמר לו, אני לא יודע למה נהנית בכלל מהיין הזה,

כי הענבים שנעשה,

כשנעשה מהם צמחו בשדה שקברתי את הקרוב שלי.

אז היה לה יין טעם של בית קברות.

השתומם המארח.

באמת היה לה יין טעם של קבר.

משם הלך בלב כבד לאביו.

אמר לו, אתה חייב לספר לי את האמת.

אז הוא הודה לו, אתה לא הבן שלי.

איך הבחינו בני ירושלים בכל הדברים האלה? זה לא ייאמן כי יספר.

נגיד טעם, מאיפה הם יודעים מה זה טעם של כלב?

מה, הם אכלו כלבים? לא אכלו כלבים.

איך הם יודעים מה זה?

ואיפה צמח הענבים?

בבית קברות, כאילו אתה מרגיש את הקרקע.

איפה גדל הענבים? מה זה הדבר הזה?

זה סתם ארבעה ירושלמים שהגיעו לאתונה יחד.

זה החוכמה שהייתה לבני ירושלים, זה לא ייאמן כי יספר.

ודוגמה נוספת.

חכמי אתונה

לא התביישו אפילו להתווכח.

עם ילדים ירושלמים,

כי הם ידעו שגם הילדים הירושלמים

הם פלפלים.

יש לנו ילד ירושלמי שגמר כבר 17 פעם

את כל המשניות,

וגם סיים את השס לגרסה.

היה ילד ירושלמי.

התולעי אחד בא לירושלים,

וביקש מילד קטן שיקנה לו גבינה וביצים.

קנה לו.

שאל אותו,

אתה יודע להגיד לי מאיזה עז נחלבה הגבינה?

האם הגבינה היא מעז שחורה או מעז לבנה?

אמר לו, אני אענה לך אם תגיד לי אתה,

האם הביצה נוצרה מתרנגולת שחורה?

או תרנגולת לבנה.

מה היה פה העניין?

אומר הרדל, היה פה ויכוח.

האתונאי רמז שבני ישראל

רחוקים מהקדוש ברוך הוא כבר, והם התערבו באומות,

ואלא על כן ישראל הם ככל הגויים,

והגבינות כולן שוות.

מעז שחורה, מעז לבנה, בסוף מה יוצא? גבינה לבנה.

אז זאת אומרת, לא משנה, באת מגוי, באת מיהודים, באת מזה, הכול בסוף זו אותה תוצאה.

אתם מעורבים עם כולם, ואין שום שוני, ואתם לא נבדלים מאף אחד.

זה מה שהוא ניסה לטעון.

האבות שלכם היו צדיקים, אבל מה התועלת בכך?

הרי בסוף עז לבנה או עז שחורה נותנת בסוף אותה תוצאה,

חלב לבן וגבינה לבנה.

אז לכן היום אנחנו שווים.

זה אמר לו האתונאי.

הילד הירושלמי אמר לו, מה פתאום, אתה לא צודק.

אנחנו כמו ביצים, לא כמו גבינה.

הביצים הן נראות לבנות

בהתחלה או חומות,

אבל תמתין עד שיצא אפרוח.

כשיצא אפרוח אז תדע מי הייתה התרנגולת, שחורה

או שהייתה לבנה.

זאת אומרת, גם אם אתה רואה אותנו כרגע שווים

ביצים לבנות,

כן?

תמתין קצת,

ואחר כך תראה שאנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב,

ואתם בני עשו וישמעאל.

זהו, זה רואים היום.

היום זה ברור לכולם.

אז זה ילד ירושלמי.

הוא אומר לו, תקנה לי.

והוא כבר מבין מה הוא רוצה ממנו,

הוא כבר מכין את התשובה ומנצח אותו.

עוד דבר שהוסיפו חכמים, היופי של בני ירושלים מיוחד היה במינו.

עד שאמרו על ישמעאל כהן גדול,

שהיה עם עשרה הרוגי מלכות,

שבת הקיסר חשקה ביופיו

וביקשה להוציא את כל עורו ולפחלץ אותו,

שיהיה מולה.

במראהו היה מעין תואר פניהם של בני ירושלים.

עוד אמרו על רבי יוחנן, שהיה יפה תואר מאוד,

שהצליח לשכנע את רבי שמעון בן לקיש להיות לו לחברותא,

הוא ייתן לו את אחותו שהיא יותר יפה ממנו.

והיופי שלו היה מעין יופיים של בני ירושלים.

חכמים אמרו שכשהוא היה חושף את זרועו,

היה מאיר החדר.

כבודם של בני ירושלים היה רב עד מאוד.

אמרו חכמים במדרש

שבן ישראל שנשא ירושלמית,

או הפוך,

ירושלמית שנשאה בן ישראל,

נתנו

לבן ירושלים נדוניה כמה שהוא שוקל בזהב.

עד כדי כך הכירו הכל ביופיים,

חוכמתם וכבודם של בני ירושלים בארץ ישראל בעולם.

אני לא יודע אם היום אתם יכולים לבקש

את המשקל שלכם בזהב,

אבל אולי בכסף.

בילקוט,

באיכה רמז תתרת,

מוסיפים חכמים מה הייתה הגבורה של הירושלמים.

אמרו חכמים,

אף על פי שעלה נבוא זרעדן עם חייליו כחול הים להילחם בירושלים.

בדרך הטבע לא היה לו סיכוי לנצח.

בירושלים היו גיבורים גדולים.

אחד מהם נקרא אביקה בן גבתרי.

כוחו היה רב עד שהעמידו אותו על חומות ירושלים.

הבבליים שיגרו אבנים ענקיות בבליסטראות לעבר החומה.

הוא היה תופס את האבן הענקית וזורק אותה בחזרה אליהם וממית רבים מהם.

ראו שהוא מסב להם אבדות רבות,

טיכסו עצה איך להפיל אותו.

שיגרו אבן אחת,

קלה,

כדי שיפעיל את מלוא עוצמתו לזרוק

ואז הוא ייפול איתה.

ואכן הצליחו,

הוא נפל מגובה רב, מהחומה למעלה למטה

ועלה בחזרה.

איזה רגליים צריך, איזה ברכיים צריך, איזה, מה זה הדבר הזה?

רעה נבוזרדן שאי אפשר לכבוש את ירושלים בשום אופן,

עשה מצור שלוש וחצי שנים.

הביא שלוש מאות פרדות, טעונות, קורות ברזל,

לשבר את החומה.

לא הצליח.

וכל אותו הזמן המתין הקדוש ברוך הוא,

אולי ישובו ישראל בתשובה,

אולי ישובו בתשובה,

אולי...

זאת אומרת, זה שהמלחמה מתארכת כבר שנתיים וחצי,

בעזה, בלבנון, באיראן, בסוריה, ועכשיו טורקיה, ותכף מצרים,

כל זה אומר לנו, תחזרו בתשובה לפני שיהיה בלאגן, בלאגן.

תשמעו לי, תלמדו.

אלה לא שמו לב, חרב הבית, מתו מיליונים.

אני אומר לכם, תשימו לב, זה שזה משתהה,

זה שאני עושה מטראמפ סביבון,

זה הכל בשביל שאתם תתעוררו לתשובה. לא תבינו,

ההיסטוריה חוזרת.

במסכת סנהדרין אמרו,

נבוזרעדן כבר התייאש.

כל כך הרבה זמן שהוא לא מצליח.

רצה לחזור לבבל.

יצאה בת קול ואמרה לו, צא!

כבוש את ירושלים.

הגיע הזמן.

וככה נכבשה ירושלים מאחריו הבית.

בגלל שלא עשו תשובה.

אחר שלוש שנים של מצור הכניס הקדוש ברוך הוא בליבו של נבוזרעדן

רעיון מוזר מאוד.

למדוד כל יום את גובה החומות.

הוא שם לב

שהן שוקעות כל יום ב-20 סנטימטר.

-20 סנטימטר.

והקדוש ברוך הוא שיקע את החומות

וגם שרף את ביתו.

ביות זן בתמוז,

הצליחו נבוזראדן וחייליו להיכנס לירושלים דרך חומה ששקעה כמעט כולה.

מאז החלה המלחמה הנוראה עקובה מדם.

גיבורי ישראל נלחמו בחירוף נפש משבעה עשר בתמוז שנפרצה החומה,

במשך שלושה שבועות

במצב של רעב ומחסור

ובחיליון של לקוחות,

עד שהקדוש ברוך הוא נתן לבבלים להחרים את ביתו.

ועם ישראל עדיין לא שב בתשובה.

הם לא האמינו שזה קורה להם.

הם עדיין לא הפנימו שהנבואה של ירמיהו הנביא תצא לפועל.

כל מגילת האיכה הוא אמר להם לפני,

לפני שקרה.

וגם רגע לפני שהבית נשרף,

הם עסקו עדיין במלחמה במקום בתשובה.

מאז עלה הבית הקדוש באש.

והחלה גלות נוראה,

ונבוכדנצר ציווה את נבוזרעדן,

אל תיתן

לעם ישראל רגע של מנוחה בגלות,

עד שיגיעו לבבל.

כי אם הם ינוחו,

הם יהרהרו בתשובה.

ואז הקדוש ברוך הוא ישמע תפילתם.

זה יודע הגוי הזה, הערל.

וכך צעדו ישראל ברגליהם את הדרך ארוכה עד בבל ברעב, בכאב,

קשורים משלשלאות,

ורבים רבים מתו בדרך.

כשהגיעו וראו מרחוק את נהרות בבל.

רק אז הם הפנימו מה קרה להם.

איך הם ירדו

מאיגרא רמא לבירא המקדש.

ואז, עשו תשובה.

ולכן הם זכו

שהבית השני נבנה במהירות תוך 70 שנה.

עכשיו נבין את דברי דוד המלך בתהילים.

על נהרות בבל,

שם ישבנו גם בכינו וזוכרנו את ציון.

עם ישראל הבינו שבכל ש...

שלושת השנים של המצור הם לא התפללו על בית המקדש

לא האמינו

שהקדוש ברוך הוא יחריב ביתו

גם במלחמה ואפילו בשריפה של בית המקדש

לא היה להם זמן להתבונן מה קורה

פעולה רדפה פעולה

ונבוכדנצר דאג שלא ינוחו רגע ויתפללו

שלא ישמע השם תפילתם מיושעים

ורק סמוך לבבל

היה להם זמן קצר להתבונן

ואז הפנימו את עוצמת הכאב

רק שם כתוב ישבנו

שם ישבנו בפעם הראשונה

והבנו

שבן מלך עשיר חכם ומוצלח שרפו לו את הארמון

ומגלים אותו ברעב בהשפלות לעבדות

שם ישבנו גם בכינו

ואז פרצו הדמעות וזוכרנו את ציון

איזה בית המקדש נפלא היה לנו

בעתה עבד

על ערבים בתוכה טלינו כינורותינו

הבבליים ראו את הכינורות המפורסמים

תלויים על ערבי נחל

שם שהעלונו שווינו דברי שיר

ביקשו חיילי בבל

מפורסמת הנגינה נפלאה של הלוויים בבית המקדש

שירו לנו משיר ציון

ברגע זה הפנימו את החורבן

הלוויים הכניסו את האגודלים לתוך הפה וקטעו את האגודל

ואמרו איך נשיר את שיר אדוני

אין לנו אגודל לא יכולים לפרוט על הכינורות

והפליאה זועקת עד לשמיים

וכי לא היה להם די בכל הסבל שעברו למה קטעו את האגודל

אלא משלו משל במדרש

למלך הייתה אישה טובה

חיו באושר ועושר

יום אחד

ביקש שתמזוג לו כוס יין

והיא סרבה

התגלגלו הדברים עד שגירש אותה

מאותו יום ירדה מדחי אל דחי

נישאה בשנית לאדם פשוט וגס רוח

אמר לה בעלה השני תמזגי לי יין

מקוממה ואמרה,

אם הייתי מוזגת עדיף היה לי למזוג לבעלי הקודם המלך.

ועכשיו שגליתי אני אמזוג לך?

ככה אמרו הלוויים.

לרשעים הערלים האלה נשיר את שיר אדוני?

נמות ולא נשיר לפני גוי.

לא נסכים לחלל את כבוד השם.

ממילא מובן היטב.

שברגע החורבן ירדו עם ישראל כהרף עין ממעלתם.

ומיד החלו הכיסופים האדירים לשוב לקרבת השם.

וכמו שבכל הדורות

ראוי לנו להתגעגע לבית המקדש.

ולכן ברגע

החשוב בחייו של אדם,

שהוא בונה בית

שלא ישכח את הבית

של הקדוש ברוך הוא.

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני,

תדבק לשוני לחיקי אם לא אזכרכי,

אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

אז,

ורק אז,

הפנימו בני ירושלים החכמים, היפים, העשירים, המכובדים בעולם,

שכל מה שזכו היה בזכות בית המקדש.

ולכן תשובתם הייתה תשובה אמיתית,

ותוך 70 שנה הם החזירו את הבית השני.

ואנחנו אלפיים שנה,

עוד לא החזרנו אותו.

על שנאת חינם.

לא יאומן כי יסופרה.

‫ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקורן, עונש שבת.

‫ישמחו במלאכותך נועה שומרי שומרי שבת וקורן, עונש שבת.

‫אה, מקנדשא, מקנדשא, מקנדשא,

‫מקנדשא שביהי שמה,

‫במלאכותך, מקנדשא, מקנדשא,

‫מקנדשא, מקנדשא שביהי שמה.

‫הרי אני מכוון כאל צומחים.

‫-דאורי תגומו.

‫אפשר איש חסן דאורי תקבל את הבינוי. תמך דאורי תגומו.

‫לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא ‫ולעשות נחת רוח לתנא הקדוש, ‫יהיו שבתות המדורבות בקבר. ‫רבי חננין יאמר.