בכיה לדורות

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, רועי בן ציונה ורחמים, הברכה בלחש.

במהרה בימינו אמן.

אמן.

בחייה לדורות

בשולחן ערוך סימן תכח, מבוהר.

לעולם קוראים את פרשת דברים לפני תשעה באב.

מדוע?

מבאר הביאור הלכה,

כדי שיקראו בתוכחות של משה רבנו לפני תשעה באב.

ובמדרש רבה איכה א' א',

העמיקו חכמים זיכרונם לברכה

את הקשר בין פרשת דברים לחורבן בית המקדש.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

שלושה אמרו איכה.

משה רבנו,

ישעיה הנביא וירמיהו הנביא.

משה רבנו אומר,

איכה אשא לבדי טורחכם ומסעכם וריבכם.

ישעיה הנביא אומר, איכה הייתה לזונה קריה נאמנה.

ובתשעה באב אומרים את דברי ירמיה הנביא,

איכה ישבה בדדה עיר רבתי עם.

שלוש פעמים איכה

נאמרו בנסיבות שונות.

משה רבנו,

בשעה שעם ישראל היה בשיא תפארתו,

אמר איכה.

ישעיה הנביא

אמר את זה בשיא החטא של עם ישראל בשעת קלונם.

וירמיה הנביא אמר איכה על שעת העונש הנורא.

בפסוק הראשון בפרשת דברים משה רבנו מוכיח את עם ישראל

על שבעה חטאים שחטאו במדבר ואמרם ברמז.

אלה הדברים שדיבר משה במדבר

זה על שאמרו

מי יתן מותנו במדבר?

בערבה זה רמז לחטא של בעל פעור שהיה בערבות מול סוף.

זה היה על חטאם בים סוף.

בן פארן

זה חטא המרגלים במדבר פארן,

ובין תופל ולבן שטפלו על המן שהוא לבן,

וחצרות

זה מחלוקת קורח,

ודי זהב

זה חטא העגל.

אז שבעה חטאים מרכזיים נאמרו במילים ספורות.

אחר מספר פסוקים משה רבנו מאריך הרבה לתאר את חטא המרגלים.

פה כבר לא ברמז,

אלא מילים ברורות.

ותמרו את פי אדוני אלוהיכם,

ותאמרו בשנאת אדוני אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו.

מפני מה מעריך משה רבנו דווקא בחטא המרגלים מכל שבעת העונות שרמז עליהם בתחילת הפרשה?

מוכח מכאן

שבחטא המרגלים יש משהו יסודי שאנחנו חייבים לתקן.

כי בעבור זה נחרב בית המקדש פעמיים.

ומטעם זה יש לקרוא דווקא את הפסוקים הללו קודם תשעה באב.

לכן פרשת דברים תבוא תמיד לפני תשעה באב.

כי חטא המרגלים היה גורם לחורבן הבית.

במבט לאחור,

החטא הזה מפליא ביותר.

וכי עם ישראל לא רצו חבל ארץ נחלה?

הלוא מדובר בארץ זבת חלב ודבש.

איך פתאום פחדו להילחם נגד בני ענק?

ראו את גודל ניסיו וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא,

עד שכל העולם פחד, שמעו עמים ירגזון,

חיל אחז יושבי פלשת.

הפלא הגדול,

הפסוק שאמר משה רבנו בפרשה הזו,

נאמר כבר,

זה לא נאמר בפרשת שלח ותאמרו בשנאת אדוני אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו מיד האמורים להשמידנו.

איך ייתכן לעלות במחשבה טענה שכזו?

וכי הקדוש ברוך הוא שונא את עם ישראל.

האם הקדוש ברוך הוא

עושה עשרות ומאות של ניסים

לנקום מהאויבים המצרים,

כורע את היער, נותן תורה,

שפע עצום, מתנות יקרות, מן, באר, עננים,

כל יום, כל יום, שפע רוחני וגשמי.

כל זה הוא עשה בשביל להשמיד את עם ישראל ולתת אותם ביד האמורי.

איך עולה טענה כזו מפי עם שלם?

רש״י מביא את דברי הילקוט שבעוני,

דברים תו תו ה׳.

משל נפלא,

מה טענו עם ישראל?

משל למלך שהיו לו שני בנים

ושני שדות,

אחת של שקיה ואחת של בעל.

נתן המלך לבן האהוב את השדה של שקיה,

ולבן השנוא נתן את שדה הבעל.

וכך טענו עם ישראל.

הקדוש ברוך הוא נתן למצרים ארץ טובה,

שיש בה את הנילוס,

ארץ שמשקה את עצמה תמיד ואיננה צריכה גשם כלל.

אז לכן המצרים הם הבן האהוב.

ואילו עם ישראל

מעביר הקדוש ברוך הוא לארץ

שישדה בעל,

ללא נהרות,

ארץ שתלויה לגמרי בגשמים,

בעלולה תדיר להגיע לבצורת.

זה מוכיח שהבן שנוא.

זאת הייתה הטענה בשנאת השם אותנו.

כאילו נתן לנו ארץ,

כמו שנקרא הנגב. למה הנגב?

מנוגב מגשמים ממים.

למה נתן לנו ארץ שאין בה נילוס?

למה נתן למצרים?

אבל פה כבר אין הבנה בכלל.

הקדוש ברוך הוא הודיע שזה ארץ זבת חלב ודבש.

זב ממנה

חלב ודבש.

ארץ נפלאה.

ונגיד שיש בה איזה חיסרון שאין נילוס,

יכולים להגיע למסקנה מזעזעת שהקדוש ברוך הוא שונא?

האם חיסרון קטן מעיד על שנאה?

והמרגלים הצביעו על שני חסרונות אחרים,

ארץ אוכלת יושביה.

ובנוסף, פירותיה המשונים.

ואם כך, מדוע שינו עם ישראל מהטענה המקורית של המרגלים ובאו בטענה אחרת?

אבל גם הפירות המשונים, אשכול, צריכים לקחת אותו 8 או 12 אנשים

על גבם אשכול של טונות, טונות אשכול.

נו, אם אין גשמים, איך יש אשכולות כאלה?

אומר המשגיח

הרב דורון גולד,

רעיון נפלא, מדוע באמת לא נתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל את הנילוס,

ארץ שיש בה נילוס?

הדברים מתבהרים על פי הגמרא במסכת יומא.

שאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי,

מפני מה לא הוריד הקדוש ברוך הוא מן פעם בשנה?

למה הוריד בכל יום ביום?

אמר להם, אמשל לכם משל?

מלך שהיה נותן לבנות דמי כיס פעם בשנה.

סכום עצום.

אלא שאז ראה המלך שהבן לא בא לבקר אותו בכלל.

קנה למבורגיני והלך לטוס באירופה.

ומתי היה מגיע?

רק ביום הסחרר, כשהוא מקבל את התקציב לשנה.

מה עשה המלך?

פסק לו כל יום סכום קטן.

וככה הגיע הבן כל יום.

כך עם ישראל, בכל יום היו דואגים שמא לא ירד מה.

ער מן

וכולם ימותו ברעב?

נמצא שכולם מכוונים את ליבם לאביהם שבשמיים.

זוהי התשובה שהשיב הקדוש ברוך הוא על טענתם של ישראל.

נכון,

המצרים קיבלו ארץ שיש בה נילוס,

ואילו ארצכם תלויה בגשמים,

אבל את מי אני אוהב יותר?

ודאי שאת עם ישראל,

כי מי ששונא את הבן אומר לו, קח

דמי כיס לכל החיים ותעוף מפה, לא רוצה לראות אותך.

אמנם אני צריך לפרנס אותך,

אבל לא רוצה להיות בקשר איתך.

לכן המצרים קיבלו את הנילוס ותעופו ממני.

שלום.

ראיה ניצחת לכך,

כך עשה הקדוש ברוך הוא עם הנחש.

אמר לו, קח אוכל בכל מקום שאתה הולך,

עפר יהיה לחמך.

העיקר שאני לא אראה אותך.

לעומת זאת, הכפירים שואגים לטרף, או לבקש מי לאוכלם, יש להם קשר איתו יומיומי.

וואו.

אז כך נהג הקדוש ברוך הוא עם המצרים,

קחו את הנילוס ואל תתפללו אליי לגשם,

אני לא רוצה איתכם קשר.

שמעת, סיסי?

מה שאין כן עם ישראל,

זה הבן ההוא.

הקדוש ברוך הוא רוצה קשר איתנו יומיומי,

ולכן נתן לנו את ארץ ישראל.

תמיד עיני אדוני אלוהיך בא מראשית השנה ועד אחרית שנה.

ארץ נפלאה,

עם קשר יומיומי לקדוש ברוך הוא, בלי נילוס.

ארץ,

שאם תושביהו ירשיעו,

אז אין מים.

וחרף השם בכם ועצר את השמיים.

אין אוכל.

כמו במדבר,

כשהיה יורד מן כל יום,

והיו מוכרחים לכוון ליבם לשמיים, שיהיה מזון ולא ימותו ברעם.

עכשיו אנחנו מבינים

מה היה העומק בטענה של עם ישראל.

בשנאת אדוני אותנו.

הקדוש ברוך הוא נותן לנו ארץ בלי נילוס.

משמע הדבר שיש בארץ הזאת לחץ תמידי.

כל הזמן אתה חי בלחץ.

אין ודאות, זה לא שווייץ.

זה בלחץ.

כל הזמן השם מביט בנו.

תמיד עיני אדוני לא חבה מראשית השנה ועד אחרית שנה.

למה לא קיבלנו ארץ כמו מצרים עם רוגע נפשי ואוכל תמידי?

לא יכולים לחיות בלחץ.

רוצים לישון שעה וחצי, לא יכולים בלחץ.

לכן שינו מטענת המרגלים

ובאו בטענה חדשה.

הארץ ללא נילוס.

ועל הטענה הזו כל העם בכה.

כי הם לא רצו קשר יומיומי והשגחה כל הזמן עליהם, העיניים עליהם איפה שהם זזים.

הם לא רצו את זה.

מצלמות עליך כל הזמן.

לפיכך אמרו חכמים במסכת סנהדרין.

דף קד אמר רבי יוחנן ויבכו העם בלילה ההוא.

זה היה ליל תשעה באב.

אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם מחיתם בחייה של חינם,

אני אקבע לכם בחייה של דורות.

אם דיברנו על המצלמות, כבר הבאנו דוגמה על כך.

בהרצאות

שבעל בית

של סופר,

הוא הודיע לעובדים, בשבוע הבא יותקנו מצלמות

מעל כל הקופות.

חלק התפטרו מייד

וחלק נשארו.

הגנבים התפטרו מייד

ואין לשלו,

נשארו.

מה עשו המצלמות?

עוד לפני שהתחילו לפעול כבר גילו מי היה גנב ומי לא.

אחרי שתכונו מצלמות,

עבר חודש,

הוא התחיל לקרוא לאנשים אליו

שהתכנסו אליו לחדר

והעלה להם את המשכורות.

שאלו, מה קרה? הוא אומר, עכשיו שאני רואה איך אתם עובדים בנאמנות,

במסירות, ולא גונבים והכול וזה,

המצלמות גילו לי, אז מגיע לכם שכר.

אז כשהשם משגיח עלינו,

זה לטובתנו.

מי שגנב, יש לו בעיה.

אבל מי שלא גנב, אין לו בעיה.

מי שהוא ירא שמיים, אין לו בעיה, הוא יקבל שכר יותר.

מי שאין לו, אז הוא יקבל פחות.

או עונש.

פרש בחכמים זיכרונם אמרו לך שאנו בוכים על חורבן שני בתי המקדש.

אבל נראה בעליל שהחורבן

הוא רק אמצעי.

בעיקר

זה הבכייה

שנועדה לתקן את מה שבכו אבותינו במצרים.

אז לכן אנחנו בתשעה באב

אמורים לבכות.

למה צריך לבכות?

לתקן את הבכי שהיה חינם.

שבכו ישראל חינם,

על הטבה גדולה שהשם נותן להם.

אז זכרים בית המקדש?

אנחנו כביכול בוכים על בית המקדש אחריו

ועל מה שהיה אסונות, ומיליונים נשחטו ולא נתאר,

אז אנחנו בוכים על זה.

וכשאנחנו בוכים על זה אנחנו אמורים לתקן את הבכי שהיה בכי של חינם.

יבוא בכי ויכפר על בכי.

ומי האמצעי שגורם לזה? החורבן.

עכשיו יש להבין מדוע תיקון על בכי שבכו לילה אחת צריך להיות בכייה לדורות.

אלפי שנים.

בוכים, בוכים, בוכים, בוכים, עוד לא תיקנו את הבכי האחד.

עומק הנורא אומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, אתם בכיתם

כי רציתם להיות דומים למצרים.

רציתם לזכות לשפע גשמי בלי לראות את אבא.

בלי אבא שבשמיים.

זאת הרעה הגדולה ביותר בעולם,

שאתם מוכנים לאבד את האבא,

מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

לכן, התיקון הראוי לאורך כל הדורות

הוא יצירת מצב של השתוקקות לקדוש ברוך הוא,

להתרגשות,

לכיסופים,

לציפייה אמיתית

לחזות ולראות את פני אדוני אלוהינו.

וזו הסיבה שבית המקדש נחרב ביום הזה.

כי הוא האמצעי

לבחייה לדורות

על החורבן הנורא.

ואמרו חכמים,

משחריו בית המקדש ננעלו שערי תפילה.

מי יכול לתאר לעצמו איך חי יהודי בזמן בית המקדש?

הוא היה יכול לשפוך שיח

לפני אביו שלו.

בשמיים,

תוך ידיעה

ברורה שתפילתו מגיעה ישר לכיסא הכבוד.

איזה קירוב אמיתי היה לבורא יתברך בזמן בית המקדש.

ומשחרב בית המקדש עבדה הנבואה

וחסרה התורה את תפארתה

וירדו עם ישראל ממעלתה.

ובעיקר,

תמה ונשלמה התקופה של מחילת עוונות.

כי כמו שלמדנו,

ביום הכיפורים,

בשעיר המשתלח,

היו נמחלים כל העוונות של עם ישראל.

חטאים בשוגג, במזיד,

במיתות בדין, הכל היה נמחל.

ואין, נגמרה התקופה הזאת של מחילת עוונות.

כי תמיד של השחר היה מכפר על עוונות של הלילה.

ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עוונות של היום.

ואם לא די בכך,

שעיר ביום הכיפורים כיפר על כל העוונות.

איזה עושר עילאי

בידיעה

שאדם נקי מחופר מכל עוונותיו.

איזה הרגשה נפלאה לאדם שיודע שמעשיו רצויים כלפי הבורא.

ושאין שום מסך מבדיל בינו לבין אלוקו.

אמר הקדוש ברוך הוא, אקבע,

בחייה לדורות למטרה אחת,

לתקן את הבחייה

ששאפתם להתרחק ממני.

ומעתה אנו בוכים אלפי שנים

בהשתוקקות וכיסופים,

לחזור לקרבת השם דבר יום ביומו.

לפי זה,

מתבהר דו-שיח

בין רבי עקיבא לחבריו.

הגמרא במכות כד מביאה מעשה מופלא.

רבן גמליאל,

רבי אלעזר בן עזריה,

רבי יהושע ורבי עקיבא הלכו בדרך.

באותה שעה

שמעו את קולה של רומי

ובכו.

קול המונה של רומי, כל כך הרבה אנשים הולכים

ושמחים ולא חסר להם כלום וזה,

שומעים אותם למרחקים.

איי איי איי.

אז רבן גמליאל,

ברבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע,

כששמעו את קול המונה של רומי, בכו.

ורבי עקיבא צחק.

שאל אותם רבי עקיבא, למה אתם בוכים?

אמרו לו, למה אתה צוחק?

אמר להם,

הם אמרו לו, תשמע,

הרי קושיים הללו שמשתחווים לעבודה זרה שמחים ויושבים בטח.

ואילו ביתנו,

בית השם,

שרוף באש,

אמר להם, לכן אני צוחק.

אם לעוברי רצונו כך,

ככה השם משלם אלה שעוברים על רצונו, עובדים עבודה זרה ועוברים על שם המצוות דיני נוח.

ככה הוא משלם להם שהם מאושרים, טוב להם מקום.

אז זה עושה רצונו,

וואי וואי וואי,

על אחת כמה וכמה שהקדוש ברוך הוא ייתן שכר לאין שיעור.

אבל תמוה, וכי זה הזמן המתאים לצחוק?

הרי מדובר בימי החורבן.

אז למה צחק רבי עקיבא?

בזמן החורבן אתה צוחק?

ועוד הוא שואל, למה אתם בוכים?

עוד מעשה.

הגיעו החכמים להר הצופים,

וראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים,

שוב פעם בכו החכמים

ברביע עקיבא צוחק.

שאל אותם, למה אתם בוכים?

כאילו השאלה זה עליהם, לא עליו.

למה אתם בוכים?

אמרו לו, מקום שנאמר, והזר הקרב יומת.

ועכשיו שועלים ילכו בו,

אמר להם רבי עקיבא, לכך אני מצחק.

על עדות נאמנה של הנביאים אוריה וזכריה,

כשם שנתקיימה נבואתו של אוריה,

כך תתקיים נבואתו של זכריה,

נבואה של אוריה על החורבן

ושל זכריה על הגאולה.

אמרו לו, עקיבא,

מי חמתנו?

עקיבא,

מי חמתנו?

פלא,

איך לבי עקיבא מסוגל לצחוק

בזמן שהחורבן?

איך זה יכול להיות?

ולפי האמור לעיל מתבאר העומק הנפלא,

מכיוון שמטרת החורבן,

המטרה היא לבכות

כדי לרצות לגילוי שכינה.

לכן רק כאשר התנאים בוכים

ורק כשעם ישראל בוכה כל הדורות,

רק אז רבי עקיבא צוחק,

כי אז הקדוש ברוך הוא שמח,

כי אם כולם בוכים,

צריך לשמח,

כי זה התיקון,

כי כולם מבקשים את השם ואת קרבתו.

שכן באופן הזה רואים שעם ישראל רוצים להתקרב להשם יתברך,

ושהם חפצים בגילוי שכינה,

והם מחכים ומצפים ליום המיוחל שיהיה השם אחד ושמו אחד,

ויבנה בית המקדש השלישי,

וירד באש מן השמיים,

בהודות תפארתו וקדושתו,

וכל זה יהיה במהרה בימינו, אמן.

אמן. גיבוני המקדוש,

נו, מה זה, מה זה,

ישמחו במלאכותך,

נווה ושומרי,

שומרי,

שומרי שבת וקורן,

חולי שבת,

ישמחו במהלכות,

שומרי, שומרי, שומרי, שר, בדקור,

ארנכו,

אהה,

מקדושה, מקדושה, מקדושה שבת,

אהה, מקדושה, מקדושה, מקדושה,

‫מקדש ה' שמי שבת, הריני וכהן.