מעשה הכרובים משקף את בטחוננו | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

והיו הקרובים פורשי חנפיים למעלה שוחחים בכנפיהם על הכפורת

ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת

יהיו פני הקרובים.

הנה ריבותינו זכרונם לברכה

בעניין הקרובים בבאבא בתרא צדיק ט',

כצד היינו עומדין?

רבי יוחנן ורבי אלעזר.

אחד אמר

פניהם איש אל אחיו

וחד אמר פניהם לבית

בזמן משה רבנו פניהם איש אל אחיו

בזמן שלמה המלך

פניהם לבית

הקרובים היו כמין תינוקות זכר ונקבה שהיו אחת כנגד השני

אז למאן דאמר אחד

ופניהם איש אל אחיו זאת אומרת

תינוק ותינוקת אחת כלפי השני

מחד אמר פניהם לבית

ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו

הכתיבו פניהם לבית

אצל שלמה כתוב פניהם לבית

לא קשה

כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום

וגם בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום

זאת אומרת היה מעשה נס

כפי ההתנהגות והיחס של ישראל לאביהם שבשמיים

הקרובים היו מביעים את המצב הנתון

אם היו ישראל

פניהם לקדוש ברוך הוא

מה עושים רצון הקדוש ברוך הוא, אז היו הקרובים איש אל אחיו

ואם היו נוטים מהקדוש ברוך הוא,

אז היו הקרובים פניהם אל הבית

שמראה שיש ריחוק כרגע.

אולמנדה אמר פניהם לבית, אכתיבו פניהם משל אחיו.

אז למי שאומר שפניהם היו לבית, הרי כתוב פניהם משל אחיו, אז מה נכון?

אומר דמצדדה אצידודה.

והיינו מצדדים לצד, כמו שניים שמדברים ככה,

לא ככה אחד מול השני,

אלא ככה, זה פה וזה פה, ומסתכלים ככה בצדודית.

רוצה לומר קצת לבית

וקצת זה לזה.

בעיין רשבם, זיכרונו לברכה, והליקה לתרוץ עקד אל-עיל, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום.

וכיוון לעיקר עשיית קרובים פניהם לבית.

איך אתה אומר בזמן שישראל עושים עם עיקר העשייה של הקרובים פניהם לבית?

לא היה להם לעשותו לסימן

שאין ישראל עושה רצונו של מקום.

וכן כתוב בתוספות, הם סתם העמידום תחילה לפי מה שהיו עושים רצונו של מקום.

למה שיעמידו אותם מתחילה כאילו שהם מצדדים?

ולכאורה עדיין יהיה קשה. למה עמידום תחילה קרובים של שלמה,

פניהם מצודדים ולא אי של אחים ממש?

למה בזמן שלמה, לכתחילה, העמידום בצורה כזו?

בעניין הוא כמו שכתוב בברכות למדי.

תנור רבונן

ואספת דגניך.

לפי שנאמר, לא ימוס ספר התורה הזה מפיך

יכל דברים ככתבן.

אם כתוב בתורה ואספת דגניך,

מי אוסף את הדגן?

האדם בעצמו.

אז במה הוא מתעסק?

במלאכה.

ומה כתוב?

לא ימוס ספר התורה הזה מפיך.

איך זה מסתדר?

יכל דברים ככתבן?

האם זה יכול להיות כמו שכתוב בפשט?

תלמוד לומר

באספת דגניך,

הנהג בהן מנהג דרך ארץ.

דברי רבי ישמעאל.

אז מה שכתוב, ואספת דגניך,

זה לא אומר ואספת דגניך ולא תעסק בתורה.

אלא הנהג בהן בדברי תורה דרך ארץ ואספת דגניך.

אז גם כשאתה עוסק בדרך ארץ, אתה לא עוזב את התורה.

אז הנהג בהן

מנהג דרך ארץ.

דברי רבי ישמעאל.

אז זה לא לכתחילה לעשות ככה, אבל הנהג בהן מנהג דרך ארץ.

רבי שמעון בר יוחאי אומר,

אפשר אדם חורש בשעת חרישה,

זורע בשעת זריעה, קוצר בשעת קצירה וכו'.

תורה מטעה עליה.

יש לאדם מספיק מלאכות, 11 מלאכות עד שהוא עושה את הלחם.

אז כל הזמן היה עסוק בלהכין וזה, ואחר כך לתפור ולבשל וזה.

מה תהיה בתורה?

מה היה בתורה?

איך יכול להיות?

אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום,

מלאכתן נעשית על ידי אחרים.

אז כל הווה אספתא וכו' וכו',

יעשה על ידי אחרים.

ועמדו זרים ורעו צונכם, ובני ניכר יקריכם.

אם אתה עושה רצונו של מקום,

הקדוש ברוך הוא ידאג שהמלאכות שלך כולן יעשו על ידי האחרים.

ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום,

מלאכתן נעשית על ידי עצמן.

שנאמר, ואספת דגניך.

אז רבי ישמעאל אומר, הנג בהם מנהג דרך ארץ.

זאת אומרת, אתה משלב זה וזה.

רבי שמעון בר יוחא אומר,

שני הפסוקים יתקיימו מתי, תלוי איך אתה מתנהל.

בשעה שעושים רצונו של מקום.

אז אתה, והגית בו יומם בלילה,

אין הפסקה בלימוד התורה שלך,

אבל אם אתה לא עושה רצונו של מקום,

תצטרך בעצמך ואספת דגניך לעבוד.

אז הכל תלוי בך.

אם תחליט שאתה רוצה להיות לומד תורה ועוסק במצוות תדיר,

ואתה רוצה לעשות רצונו של מקום,

הוא ידאג שמלאכתך תעשה על ידי האחרים.

אם אתה לא סומך,

אז ואספת דגניך.

לך תעבוד.

ולכאורה תמוה,

שמעמיד לפסוק של ואספת דגניך,

כשאין עושים רצונו של מקום.

עכשיו יש לנו בכלל שאלה.

איך אתה אומר ואספת דגניך,

זה כשלא עושים רצונו של מקום.

בא לעיל מינקטיב.

בהתחלת הפלשה כתוב היה, אם שמוע תשמעו אל מצוותי.

לאהבה ולעובדו

בכל ללבבכם.

ועל זה אמר ואספת דגניך,

כאילו עונש עכשיו.

ואתה צריך לאסוף את הדגן בעצמך?

אז איך זה מסתדר עם הפרשה?

אבל העניין, כי ודאי שאין דעת רבי ישמעאל,

שהרבה אוהבים לצטט אותו,

ודאי שאין דעת רבי ישמעאל שיהיה רשות נתונה לאדם לפרוש,

חס ושלום, אפילו זמן מועט מעסק התורה, ולעסוק בפרנסה.

ויהיה בטל אותה העת

מעסק התורה לגמרי, חס ושלום.

ואומנם רמז את זה, הוא בעצמו רבי ישמעאל בלשונו הקדוש.

הנהג בהן מנהג דרך ארץ.

רוצה לומר, עימהן הם הדברי תורה.

זאת אומרת, הנהג בהן,

בדברי תורה,

מנהג דרך ארץ. זאת אומרת, אתה לא פורש מהתורה.

גם בשעת מלאכה אתה לא פורש מן התורה.

היינו,

שגם באותו העת והשעה מועטת,

לא כמו שהיום עושים מלאכה שמונה שעות ועוד עושים תוספת וכולי,

אלא גם באותה העת והשעה מועט שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך

בהכרח לחיות נפש.

על כל פנים ורעיוני מחשבתך תהיה מהרהר רק בדברי תורה.

וככה הוא בא בספר

של התייר שהגיע לתימן לפני 600 שנה

ואמר שהוא הסתובב

במחוזות תימן

והוא מתאר שם תיאורים של יהודים שעומדים במלאכתן

והבן והאבא

מקישים במקוש

זה אומר משנה והוא ממשיך משנה,

זה אומר משנה והוא ממשיך משנה בלי לא לכבודו.

ככה הם.

אמרתי לכם פעם שהמשחק אצל הילדים

בתימן

לא היה ארץ עיר חי צומע דומה.

באי המשחק, מתחילים פסוק, באיזה עוד שהוא מסתיים, השני ממשיך.

וככה

כל אחד מסיים פסוק, השני פותח בעוד שהוא סיים וכן הלאה.

מי שנתקע, עם הורס.

אז זאת אומרת

גם בשעה שהאדם עוסק במלאכה על כל פנים ורעיוני מחשבתך

תהא מהרהר

רק מדברי תורה.

וכן רבא

אמר לתלמידיו ביומי ניסן ותשרי

לא תתחזו כמיי.

בשני החודשים האלה אני לא רוצה שתבואו לפניי.

לא תתחזו כמיי די כא

שלא לבוא לבית המדרש.

אבל ודאי שתלמידי רבא לא היו בטלים חס ושלום לגמרי מעסק התורה גם בביתם באלו הימים.

מה שנקרא בין הזמנים היום.

אז מה בין הזמנים זה ללכת לשפת הים ולטייל או לנסוע, להשכיר רכב ולטוס?

אלא לא היו בטלים חס ושלום לגמרי מעסק התורה גם בביתם באלו הימים.

ואמרו שם בגמרא, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם.

והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם.

היינו רבים דווקא.

זאת אומרת, הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, רבים דווקא.

אלה לא עלתה בידם, הרבים דווקא.

אבל מועטים כן עלתה בידם.

ולמה רבים דווקא?

כי ודאי שלכלל ההמון

כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה,

שלא לפנות אפילו שעה מועטת

לשום עסק פרנסת מזונות כלל.

זו הנהגה שלא כל כלל ישראל יכולים לעמוד בה.

ועל זה אמרו באבות,

כל תורה שנעמה ולכה סופה בטלה וגוררת עוון.

אבל יחיד לעצמו שאפשר לא להיות אך,

אך עסוק כל ימיהם בתורה ובעבודה של הקדוש ברוך הוא.

ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש

אפילו זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה,

חס ושלום.

הרמב״ם אומר,

מלכות תלמוד תורה שאדם

יכול לעשות רק כדי קיומו

וילמד תורה.

אבל אם יש לו כדי קיומו, יעסוק בתורה כל ימיו.

אז מה זה כדי קיומו אם אין קמח, אין תורה.

קמח נאמר לא סולט ולא עוגות.

אז זאת אומרת המינימום הנצרך לכדי חיותו.

ואם נותנים, לא.

אז הוא לא צריך לעבוד בכלל.

וזה כדעת רבי שבעון בר יוחאי.

דהיינו, כל המועטים,

אלה שיכולים לעמוד בזה,

מחויבים בזה.

והנה פסוק ואספת דגניך,

היה יוצא מפרשת והיה עם שמוך.

כל הפרשה נאמרה בלשון רבים.

והפסוק ואספת נאמר בלשון יחין.

לכן קר אלה, אין עושה רצונו של מקום

שמפנה עצמו אפילו מעט

לעסק פרנסה.

שאלנו איך יכול להיות

ואספת דגניך בפרשה שכתוב שעושים רצונו לעובדו בכל לבבכם.

זה נקרא, ואספת דגניך, אין עושים רצונו.

אז הוא אומר, הפרשה נאמרה כולה בלשון רבים.

ולעובדו בכל לבבכם, כל הרבים עובדים את הקדוש ברוך הוא בכל לבבם וכולי.

אבל יש אחד יוצא דופן.

זה שנאמר בו, ואספת, לא ואספתם.

ואספת דגניך.

זה נקרא, לא עושה רצונו יתברך, כי הוא מפנה את עצמו למה?

לעסק הפרנסה.

אז לכן זה נקרא, בשעה שכולם עוסקים בתורה ובמצוות,

אתה מפנה את עצמך לעסוק במלאכה,

זה נקרא, אין עושה רצונו.

כי רצונו יתברך אפילו לפי דברי רבי ישמען,

זה הנהג בהן מנהג דרך ארץ. זאת אומרת, אתה בהן כל הזמן בדברי תורה,

כי הם חיינו באורך ימינו.

אבל מנהג דרך ארץ, אתה

לפעמים נצרח לזה.

אבל זה לא הלכתחילה.

אמנם הרוב לא יכולים להיות כל ימיהם, רק עוסקים בתורה וכו'.

וזה בעיקר בגלל שאין להם את רמת הביטחון.

אין להם את רמת הביטחון.

וזה מצחיק אותי שיש כאלה שמלמדים שער הביטחון בחובת הלבבות,

ואין להם ביטחון בעצמם.

והם מחנכים את האנשים איך לפתוח בשם,

ובמבחן המעשה הם נכשלים.

יש אחד רב שאני מכיר שנותן חובת הלבבות, ביטחון, והוא אומר שיש לו ביטחון.

אבל במלחמה האחרונה עם ש״ס

לא היה לו ביטחון בכלל.

עד כדי כך שהוא פחד מהלחץ וכו' וכו',

וגרם להוציא אפילו רב מבית הכנסת כדי שלא יהיו לו בעיות ולחצים.

אז איפה הביטחון?

איפה חובת הלבבות? צריך ללמד אותך, לא שאתה תלמד.

כי ללמוד זה לא בעיה,

וללמד זה לא בעיה, לקיים זה הבעיה.

ידוע שקרובים.

האחד רומז עליו,

יתברך שמו,

והשני על ישראל סגולתו.

אז כרוב אחד זה כנגד

הקדוש ברוך הוא,

וכרוב אחד זה כנגד ישראל עם סגולתו.

וכפי שיעור התקרבותם ודבקותם של ישראל אליו יתברך שמו או להפך חס ושלום,

היה ניכר הכל בעניין עמידת הקרובים בדרך נס ופלא.

אם פניהם ישר יחזו אליו יתברך שמו,

אם עם ישראל הפנים שלהם באמת כלפי שמאייה,

עושים רצונו של מקום,

גם הקרובים עמדו אז פניהם איש אל אחיו.

כשאומרים עושים רצונו של מקום,

זה לא רק שהם קיימים את התורה ומצוות שזה פשיטא שצריך לעשות,

אלא עושים רצונו, פירושו של דבר, גם מה שלא כתוב,

עושים.

עושים רצונו.

רצונו.

רצונו לא תמיד כתוב,

אבל מובן מה רצונו.

דוגמה, אבא אומר תביא לי כוס תה.

אז אם זה עבד, יביאו כוס תה.

ואם זה בן, יביאו עם עוגיה.

כי הוא מבין את רצונו של אבא.

אבא אומר רק משהו, אבל הוא מתכוון,

תה זה הולך תמיד עם עוגיות, לא?

אני לא צריך להגיד תביא עם עוגיה ועם כפית ותביא גם סוכר ותביא ותביא ותביא ותביא ותביא.

אז הוא אומר תביא דבר, ואתה מבין שמסביב לזה יש עוד.

תביא חומוס.

אפשר להביא חומוס ככה, לקחת יציקה ולשים על הזה ככה ערמה ולהגיש.

יש אפשרות ככה למרוח את זה עם הכפית, לשים שמן זית וקצת פטרוזיליה ואיזה זיתון באמצע ועוד קצת פפריקה דומה וכו' וכו'.

אז זאת אומרת, זה גם וזה גם, זה בית החומוס. השאלה, מה רצונו?

אז עושים רצונו יתברך, זה לא קיום מצוותיו בלבד,

אלא רצונו, מה הוא רוצה?

איך הוא רוצה שנתנהג ונעשה?

אז בשעה שפניהם של ישראל אל הקדוש ברוך הוא,

אז הקרובים עמדו אז, פניהם היא של אחיו.

ואם היו הופכים חס ושלום ישראל לפניהם מאת הקדוש ברוך הוא,

אפילו מעט,

היו הקרובים בדרך נס מצדדי הצידודי.

היו ככה,

אז פניהם אל הבית,

ככה, מצדדים.

אז זה מראה,

מי שהיה רואה את הקרובים היה יודע את המצב של עם ישראל כלפי הקדוש ברוך הוא.

המדד היה משתנה.

דרך נס.

כך היה ניכר העניין תכף בקרובים.

היו חס ושלום יפנו עורף.

וכמו שכתוב במסכת יומן נ״ד, שהיו מגוללין את הפרוכת

לעולי רגלים ומראים להן הקרובים

שהיו מעורים זה בזה.

ואומרים להם, ראו חיבתכם לפני המקור.

אז היו נותנים לעולי רגלים לראות כדי שיראו את החיבה של הקדוש ברוך הוא אלינו,

מה המצב של הקרובים.

ובזוהר בתרומה, קנ״ב,

מתי איהו ברחמים?

מתי עם ישראל ברחמים?

בחסד?

אמר לו בשעתה דקרובים מהדרן ומסתכלו אנפין באנפין.

בשעה שהקרובים

הם מסתכלים אחד כלפי השני.

כיוון דהינון קרוביהם מסתכלין אנפין באנפין, כדין כל גוונים מתקנן.

אז הכל בתיקון שלם.

כמדה מסדרין ישראל תיקונאי ולגבי קוד שבריחו

האחי קיימא כלה ואחי אסתדר.

אז איך שישראל מסדרים את הדברים שצריכים לעשות כלפי הקדוש ברוך הוא,

בתיקון שלם?

כך מתקיים הכל בכל העולמות וכך הוא מסתדר.

בפרשת אחרי דף נט,

בשעתה דבו אחת באחת משגיחין אנפין ואנפין.

כתוב מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

בקדמה הדר דחורה אנפוי מן נקבע וי לעלמא.

כשהזכר מהקרובים

מחזיר את פניו

מן הנקבה,

אוי לעולם.

שוב פעם חוזר על עצמו.

בזוהר חדש סוף פרשת תרומה. בכל זמנד ישראל אבו זכאין

קרובין אבו דביקין בדביקו, אפין באפין.

כיוון דאבו סרחן אבו מעדירין נפה יהודה מנדף.

בעל דק קרובין בהוא זמנד אבו ישראל זכאין

אבו אנפין באנפין. בעל רזין אילן אבו ידעי ישראל זכאין אילם.

אז בקיצור רואים שבזוהר הקדוש גם כן מביא בכמה מקומות את כל העניין והסוד של העניין הזה, מה זה מראה ומה זה אומר.

והנה,

דור המדבר שזכו להיות מאוכלי לחם גבוה,

לחם מן השמיים דבר יום ביומו,

שמלתם לא בלתה מעליהם,

ולא היו צריכים משום עסק פרנסה בעולם כלל.

לדברי הכול,

לא מכירו עושים רצונו של מקום,

אלא אם כן היו מסתכלים כלפי מעלה ביושר גמור ומשעבדים את ליבם רק לתורה ועבודה.

ביראתו יתברך שמו יתברך יומם ולילה,

לא ימוש מפיהם

דברים ככתבן ממש

בלי נטות אל הצד כלל.

אפילו שעה קלה לעסק פרנסה.

זה נקרא עושים רצונו של מקום.

וכמאמרם זכרונו לברכה לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן.

לכן העמידו אז את הקרובים

לפי מה שהיו עושים רצונו של מקום,

פניהם איש אל אחים ממש,

להראות כי ישר יחזו פנימו יתברך

פנים בפנים עמעם קדושו.

אז היות ועם ישראל במדבר

היה להם הכל ולא חסר להם כלום.

אז מצבם היה שהם היו מחוברים לקדוש ברוך הוא בחיבור גמור וממלאים את רצון הבורא,

דברים ככתבן וכ...

אומנם בימי שלמה שהיו כלל המון ישראל צריכים ומוכרחים לנטות מעט אל הצד

לעסק פרנסה

על כל פנים כדי חיי נפש

שזה עיקר אמיתת רצונו יתברך לדעת רבי ישמעאל שהוא סובל שלרבים טוב יותר לעם.

לעשות כך,

או כמו שאמר באבות,

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ,

שהיא גיעת שניהם משגחת עוון,

אז לעניין להשכיח את העוון, אם בן אדם הוא לא בדרגה שיכול כל הזמן לעסוק בתורה,

אז אם הוא עוסק במלאכה ולא יישב בטן,

זה טוב להשכיח את העוון, כי הוא טרוד במלאכתו ולא טרוד ביצרו.

וכל תורה שנאם במלאכה סופה בתליו גוררת העוון,

כי אם בן אדם אין לו דרגת הביטחון האמיתית,

אז אם הוא לא יהיה בעל ביטחון,

הוא לא יעסוק במלאכה,

אז תורה שאין עמה מלאכה, תביא אותו לערעורים,

ויגיד מה יהיה מצבי, ואיך נגמור את החודש, וכו' וכו',

אז הוא יבוא לידע עוון.

בכל מלאד העוון מלאד החסידות נינו,

ומה שמייעצים לנו החכמים, זכרונו לברכה,

ודברי חסידותם,

זה דברים גדולים שאנחנו צריכים להלך בהם.

רק שגם בעת העסק בפרנסה, גם לדברי רבי ישמעאל,

יהיה ליבם נוהג בחוכמה בהרהור דברי תורה.

לכן החמידו אז בתחילת הקרובים,

בימי שלמה,

לפי מה שיהיו עושים רצונו של מקום,

אבל פניהם מצודדים מעט,

כיוון שאז בימיו פנו יותר למלאכה.

בדור המדבר אמן היה מצוי,

והם היו מחוברים לקדוש ברוך הוא תדיר,

אז פניהם איש אל אחים.

אבל פה פניהם אל הבית, בימי שלמה עשו את הקרובים,

פניהם אל הבית, מצודדים,

זאת מעט כיוון שהם פנו גם למלאכה.

אז לכן מצודדים. ועם כל זה,

היו מעורים איש אל אחים בפנים, בפנים של חיבה,

להראות חיבתו יתברך אצלנו,

שזה העיקר רצונו יתברך,

וסובר כרבי ישמעאל.

אז שלמה עשה את זה כשיטת

רבי ישמעאל.

ומנדה אמר שגם בקרובי שלמה, אם ידום תחילה לפי מה שיהיו עושים רצונו של מקום פניהם של אחיו,

הוא סובר כרבי שמעון בר יוחאי.

אז השיטות האלה,

השיטות האלה הן למעשה,

שיטות שנאמרו מאוחר

על ידי רבי ישמעאל ועל ידי רבי שמעון בר יוחאי,

אבל שיטות אלה כבר היו קיימות

למען דאמר בזמן שלמה המלך.

זאת אומרת, הם עשו את זה כך או עשו את זה כך.

ולכאורה עדיין,

למה הוצרכו להעמיד שני הקרובים מצודדים?

הלוא הקרוב אחד שרמס עליו התברך שמו, היו צריכים להעמידו ישר ממש.

אמנם העניין, כמו שכתבנו,

השאלה כרגע,

למה היו צריכים את שתיהם לעשות מצודדים?

את של הקדוש ברוך הוא היו צריכים לשים ישר,

ואת של ישראל היו צריכים לשים מצודד,

כי הם מצודדים מהקדוש ברוך הוא.

אז למה עשו את שניהם מצודדים?

אבל העניין,

כמו שידוע,

שהתחברותו יתברך כביכול לעולמות

והכוחות כולם וכל סדריהם

והתקשרותם

וכן כל סדרי הנהגתו יתברך איתנו,

וכפי שיעור התנועה וההתעוררות המגיע אליהם ממעשינו למטה,

אנחנו קובעים איך התנהגו כל העולמות.

אז ממילא אם אנחנו מצודדים אנחנו גורמים גם לקדוש ברוך הוא וכל הכוחות

כולם

שיהיו מצודדים גם,

כי הנהגה העליונה פועלת על פי מעשינו אנו,

וכפי השיעור משתלשל ונמשך גם אלינו למטה, פנים סוחקות ומוסברות.

אם אנחנו עושים את רצון הבורא,

אנחנו משפיעים שכל גרמי השמיים וכל הכוחות כולם

יפעלו בהתאם בפנים סוחקות ומוסברות.

לכן גם הכרוב שרמז עליו יתברך שמו יתברך,

היו גם כן צריכים להעמידו מצודד מעט, כפי שיעור הצידוד של הכרוב שרומז עלינו, להראות

שבעצם הנהגתנו כלפי שמיא קובעת את ההתייחסות אלינו מלמעלה למטה.

ואנחנו הגורמים.

אז לכן לא שייך

שאנחנו נהיה מצודדים

והכרוב שכנגד הקדוש ברוך הוא

יהיה ישר.

כי אוטומט אנחנו מצודדים, אנחנו גם מצודדים.

צור ילדך תשעי

או תנו עוז לאלוהים.

תלוי מה שאתה עושה.

לכן בעת קריעת ים סוף

אמר השם יתברך למשה,

מה תצעק אליי?

דבר אל בני ישראל ויסעו.

רוצה לומר שזה תלוי בהם.

אם הם היו בתוקף האמונה והביטחון ויסעו הלוך ונסוע אל הים,

סמוך ליבם לא יירא מעוצם ביטחונם שוודאי יקרע לפניהם הים,

אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה, שיעשה להם הנס

ויקרע לפניהם.

אימא של רשי

עברה פעם ברחוב צהר

שיש מקום רק לכרכרה.

והיה גוי, היא הייתה בהיריון ברשי.

והיה גוי

שדהר

ונכנס לתוך המבוך הזה

והוא היה דורס אותה.

ומה עושה אימא של רשי?

מסתובבת עם הבטן לקיר

ודוחפת פנימה והקיר נדחף

ועד היום יש את הצורה של הבטן שלו שם.

דבר על בני ישראל ויסעו.

אם יש לכם את הביטחון והאמונה במאה אחוז שאתם יכולים להיכנס לים,

בים ייבקע, הוא ייבקע.

אם אין לכם את הביטחון, תתתקעו שם.

זה מה שכתוב, לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעייתי.

רוצה לומר, כמו בסוסי פרעה,

שהיה ההפך המנהג של העולם.

בדרך כלל הרוכב הוא מנהיג את הסוס.

אבל בפרעה בחילו הסוס הנהיג את הרוכב,

כמו שאמרו ריבותינו זכרונו לברכה.

כן דמיתיך ואמשלתיך רעייתי.

כביכול את מנהיגה אותי על ידי מעשייך.

שעניין התחברותי כביכול לעולמות

הוא רק כפי עניין התעוררות מעשייך, לאן הם נוטים.

וזה מה שאמר הכתוב, רוכב שמיים בעזריך.

איך רוכב שמיים מתנהג?

כפי שאתה מתנהג למטה.

וכמו שאמרו ריבותינו זכרונו לברכה, העבודה צורך גבוה.

העבודה שאנחנו עושים פה,

צורך גבוה, פירושו של דבר שאנחנו מצריכים

לקדוש ברוך הוא להתנהג עימנו בהתאם לעבודה שלנו.

מבהיל על הרעיון.

אז רואים מפה שכל ההנהגה בעצם

של השמיים כלפינו

היא בהתייחס לעבודה שלנו כלפי שמיים.

אם אנחנו פונים לקדוש ברוך הוא

במאה אחוז,

אז ככה אנחנו מקבלים שפע מן השמיים.

ואז לא נצטרך לעבוד, ומלאכתנו תיעשה על ידי האחרים וכולי וכולי וכולי.

ואם אנחנו לא,

אז בהתאם ככה פועלנו לשמיים. אז הטענה היא בעצם עלינו,

ולא טענה על השמיים. כשאדם אומר למה, למה, למה, למה, שואל שאלות כלפי מעלה, חלילה,

תשאל על עצמך.

מה שמשתלשל מלמעלה זה בגינך.

אז ממילא האדם צריך לדעת

שכל הדברים,

הרי מוזים היו בקרובים,

ועם ישראל רואים את זה בחוש,

איך ההנהגה שלהם עם הקדוש ברוך הוא גורמת לשינוי ניסי ופלאי בקרובים.

שהיו

פעם ככה, ופעם ככה,

ופעם ככה, ופעם ככה,

לפי איך שהתנהגו בעם ישראל. לכן בימי שלמה

זה היה מצודד, כי פנו גם לעסק.

בזמן משה זה פני אמי של החיים, כיוון שהמן היה מצוי ולא היו צריכים למלאכה.

יוצא מכאן

שמי שיוצא רק למלאכה

ולא לוקח איתו את הדברי תורה,

והוא עסוק רק במלאכתו כל היום,

אז ברור לו עכשיו איך נראים הקרובים,

כביכול,

מצודדים,

ולא בצד של חיבה, כנראה, אצלנו כבר עשו סיבוב ככה לגמרי.

אז זאת אומרת, כל בן אדם ידע מעתה שהכול תלוי באיך שהוא מתנהג כלפי שמאיה. כמה שהוא משקיע בחיבור

אל הקדוש ברוך הוא, ושכל כוונתו ותכליתו

בימי חייו זה לעשות רצונו יתברך,

ככה ישתלשל אליו מלמעלה, אמן ואמן.

תודה רבה.