כוויות בחופה | הרב אמנון יצחק שליט"א

"גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה", הילקוט שמעוני מביא, אמר רבי תנחום בר חנילאי, כשהוכיח יעקב את ראובן ואת שמעון הוריקו פניו של יהודה ונתיירא שלא יוכיחו במעשה תמר. מיד קראו ופייסו, יהודה, אתה יודוך אחיך. אמר לו הקב"ה, אתה הצלת תמר ואת יוסף מן הבור, שנאמר "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו", חייך שאני מציל מבניך. 

"יהודה אתה יודוך אחיך" למלוך עליהם בעולם הזה ובעולם הבא. אמר יעקב, יהודה בני, גלוי וידוע לפני הקב"ה שאתה הצלת את יוסף מן המיתה, תזכה שיודוך אחיך אף בעולם הבא, תזכה שיקראו כולם על שמך יהודים. עד כאן הילקוט. הרי שזכותו של יהודה גדולה מאד עבור אמירתו, "מה בצע כי נהרוג את אחינו". 

אבל מצינו עוד גמרא בסנהדרין דף ו'. שמה נאמר על הפסוק "בוצע ברך ניאץ ה'" רבי מאיר אומר, לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע", וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, שנאמר "בוצע ברך" מי שאת הבוצע שאמר מה בצע זה יהודה בירך - רוצה לברך אותו, נאץ ה'. והרי זה פליאה עצומה, מה גדול המרחק בין שני המאמרים, בין הילקוט לבין הגמרא בסנהדרין, מן הקצה אל הקצה ממש, שדברי רבי תנחום בן חנילאי זכה משום כך בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, ואילו לדברי רבי מאיר גם המברכו בזה הרי זה מנאץ, ולא מצינו רמז שנחלקו רבותינו בדבר. 

שנינו בבבא בתרא ע"ח. אמר רבי שמעון בן נחמני, אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "על כן יאמרו המושלים" - אלו המושלים ביצרם, "בואו חשבון" - בואו ונחשוב חשבונו של עולם. עיר סיחון - אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סייחה נאה, מה כתיב אחריו, כי אש יצאה מחשבון, תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין, עד כאן הגמרא. על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו נעשה חשבונו של עולם, עיר סיחון זה כמו עיר שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתוב אחרי כן, כי אש יצאה מחשבון, תצא האש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבים. ברשב"ם כתוב, תצא אש מן המחשבין הצדיקים שהם חושבים חשבונו של עולם, ותאכל את שאינם מחשבים, כמו שנאמר בפרק למעלה בדף ע"ה, כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו, חופתו של קטן מחופתו של חברו הגדול ממנו. אז מה זה תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין? תצא אש מהמחשבים הצדיקים שעושים חשבונו של עולם, ותאכל את מי? את מי שאינם מחשבים, מי אלה? זה שנכווה מחופתו של חברו, שניהם נמצאים בעולם הבא אחד ליד השני, רק זה בחופה נמוכה מהחופה של השני, והוא רואה את חופתו והוא נכווה ממנה, תצא אש מהמחשבים שהם נמצאים למעלה יותר ותאכל את אלה שלא חישבו חשבונו של עולם, אבל שניהם נמצאים אחד ליד השני. מה זה? מה קורה פה? 

ראה מה אמרו למעלה משם. אמר רבא, אמר רבי יוחנן, עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר "וברא ה' על כל מכון הר ציון ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה". ואש בחופה למה? מלמד שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו. אש בחופה יש, מלמד שכל אחד נכווה מחופתו של חברו, זה מתי שה' יעשה שבע חופות לכל צדיק וצדיק. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. 

למדנו מזה עומק הדין שמים שמכוסה מבני אדם, אפילו מדרגה של צדיק שזוכה לחופה נצחית בעולם הבא, נראית שם לגבי מדרגה גבוהה ממנה כמעשה של עיר סיחון, כמו עיר המהלך אחר סיחה נאה, כמו אדם הדיוט ומגושם המתפתה ביצרו, ומהלך אחר יצרו כמו עיר שהולך אחר סיחה נאה. כמו בהמה. חכמים ז"ל זעקו ואמרו, אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה, שהדרגה הרוחנית הנעתרת ובאה בחופת עולמים, נכוית מאש של מעלה ובוערת גם כן לעולמים, והיינו גם תצא אש ממחשבין, מה מחשבים? הפסד מצוה כנגד שכרה ותאכל את שאינם מחשבים - שכר עבירה כנגד הפסדה. נורא ואיום, נורא ואיום. 

דברי הרשב"ם מצאנו מפורשים בחכמים ז"ל מקום אחר בחגיגה ט'. אמר ליה בר הא הא להלל, מאי דכתיב "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", צדיק היינו עובד אלקים, רשע היינו אשר לא עבדו, אז למה צריך לכתוב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, זה לכאורה אותו דבר, לא? אמר לו לא, עבדו ולא עבדו תרויהו צדיקי גמורי נינהו, מדובר שכשאומר הפסוק עבדו ולא עבדו, שניהם מדובר בצדיקים גמורים, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחד. אמר ליה ומשום חד זימנא קרי לו לא עבדו? מה, וכי אם יש פעם אחת שהוא אמר יותר ממנו זה לא עבדו? 

הרי מפורש יסוד הזה עצמו שכתב הרשב"ם, הנה עומדים שני אנשים, למדו פרקם בשווה מאה פעמים בשווה בכל, באותו עיון הצריך בעמל תורה, באותה מידת לשמה בעסק התורה, באותה יראה אשר יש את חכמה, כל מעלתם הרוחנית שווים הם, וכן האמת כי בשמים פסקו כן. אך, אך, אך אחד מהם השכיל וחטף לו פנאי ושנה פרק עוד פעם אחת, מיד הוא עף למעלה למעלה, ונתרחקו שניהם מרחקים כה נוראים מן הקצה אל הקצה, לזה קוראים בשמים עובד ה', לשני - לא עבדו. וזה מה שאמר הרשב"ם, תצא אש ממחשבין - שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו, חופתו של הקטן נכווית מחופתו של גדול ממנו, במה הוא יותר גדול ממנו - בפעם אחת שהוא למד יותר. ומי שעיניים לו ולא ישן הוא, סערת רוחו תשאנו בקרבו וכנהמת ים ינהם ליבו, ויחזור וישנן לו מאמרם ז"ל, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. 

מהגמרא בחגיגה למדנו, שכל צדיק נכווה מחופתו של חברו, שהוא נתבע למה לא הגיע למדרגת הגדול ממנו. ומהגמרא בסנהדרין למדנו עוד, שהצדיק נכווה גם מחופת עצמו, שעל אף המדרגה הגדולה שעמד בה והמעשה הטוב שעשה, בכל זאת הוא נתבע על שלא הגיע להתרומם במדרגה יותר גבוהה. זהו שאמר רבי מאיר, לא נאמר "ובוצע ברך ניאץ ה'" אלא כנגד יהודה, שנאמר "ויאמר יהודה אל אחיו, מה בצע כי נהרוג את אחינו", פירש רש"י, כנגד יהודה שהיה לו לומר, נחזירנו לאביו אחרי שהיו הדברים נשמעים, כיון ששמעו לו ובסוף לא הרגו אותו כפי התכנית והפסק דין, וחזרו בהם מההריגה, כיון ששמעו ליהודה, מה היה קשה לך להגיד עוד מילה - בואו נשיב אותו הביתה לאבא, לא אמרת - מי שמברך אותו מנאץ ה'. שמעתם? עד כאן שאתה הצלת אותו ממוות מגיע לך עולם הזה ועולם הבא, מגיע לך שתהיה מלך על אחיך בעולם הזה ובעולם הבא, מגיע לך שכולם יקראו יהודים על שמך, כל הכבוד לך, אבל על זה שלא עשית עוד פעולה אחת - מי שיברך אותך מנאץ ה'. 

הנה למדנו שעל דבר זה שאמר מה בצע, וזכה משום כך לכל הכבוד הנזכר בין לעולם הזה בין לעולם הבא, בכל זאת גם עשן נורא בתוך חופתו, כל המברך את יהודה אינו אלא מנאץ, שהיה לו לסיים - לכו ונחזירנו אל אביו, ולא כאשר אמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, למה לכו ונמכרנו לישמעאלים אם אתה יכול להגיד לכו ונחזירנו לאביו. 

ולא זו בלבד, אלא אף אם הגיע למדרגה או למעשה טוב איזשהו, יש שהוא נתבע, למה לא הקדים לעשותו ושהה בעשייתו? לא מדובר שהוא פספס דבר כבר, השמיט דבר, חיסר דבר, לא, עשה את הדבר מצויין ובשלמות רק בשיהוי, למה השתהית? כמו שאמרו ז"ל ביבמות מ"ח. מפני מה גרים בזמן הזה מעונים ויסורים באים עליהם? מפני ששיהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה. הוא לא חייב בכלל, גוי לא חייב להתגייר, אבל כיון שהתגיירת, בגלל שנתאחרת מלהתגייר, סובלים יסורים ומעונים בעולם הזה. מאיפה לומדים את זה? מגילת רות ב', "ישלם ה' פעלך אשר באת לחסות תחת כנפי השכינה", פירש רש"י, אשר באת זה שמיהרת ולא אחרת. אז ישלם ה' פעלך אשר באת, מיהרת ולא אחרת. 

וכן מצינו גבי נח, כשעשה את המזבח אחר המבול והקריב עליו עולות, כתוב "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל ליבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה". הרי שעל ידי הקרבנות פעל נח שלא יבוא עוד מבול לעולם והציל את כל הדורות הבאים מכליון, ועשה הקב"ה עמו על זה ברית שלא יביא עוד מבול, כמו שכתוב שם "והקימותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול", ולא יהיה עוד מבול, בגלל מה? שהוא הקריב קרבנות. ומה צריך זכות ושבח יותר גדול לנח מזה שנכתב עליו כל הפרשה הזאת? אוי, אוי, אוי, ומה נשתומם על המראה הנורא שאנו רואים, שבאותה ברית עצמה שעשה הקב"ה עם נח, ובאותה שבועה שנשבע לו שלא יביא עוד מבול לעולם, נתבע נח ביותר, שנאמר בישעיה נ"ד. "כימי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ", ה' קורא למבול מי נח, המים של נח החריבו את העולם, בגלל נח מת כל העולם. ה' נשבע לו שלא יביא עוד מבול, ואיך הוא קורא להם למים - מי נח, ואומרים חכמים ז"ל בזוהר הקדוש, למה נקראו מי המבול מי נח? כי כשנאמר לו "ובאת אל התיבה", ובאת, לא ובאתם, ובאת, היה לו לנח לבקש רחמים על העולם שלא יחרב, והוא לא ביקש, לכן נקראו מי המבול על שמו מי נח, כאילו נח הוא שפתח את ארובות השמים והוריד את המבול על הארץ. 

הנה כבוד החופה, זכה לחופה, לא יהיה יותר מבול בעולם בזכות נח, אבל אש בחופה, הוא נכווה בתוך חופת עצמו, מכיון שהיה לו הכח להקריב קרבן ועל ידי זה זה היה ריח ניחוח לה', הקב"ה החליט שהוא לא מביא עוד מבול על הארץ, למה לא עשית את זה קודם לכן? אם היה מקדים, לא משתהה, לא היה מבול. ומשום כך נתבע נוראות שקראו את מי המבול על שמו לנצח, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, הרי למדנו כמה יש לאדם לפחד בכל מעלותיו ומעשיו הטובים, אפילו שיש לו רק מעלות ורק מעשים טובים, צריך לפחד. למה? שמא יכול היה לעלות יותר להתאמץ ולהוסיף עוד, לא לרוץ לסידורים, יש לצבוע דלתות, וכנאמר "אשרי אדם מפחד תמיד", ואמרו חכמים ז"ל בדברי תורה כתיב. ז"א גם בן אדם שהוא בסדר מכל הבחינות, אבל אם היית יכול עוד להוסיף ולא הוספת - יש עליך תביעה, ואפילו אם עשית כל מה שאתה יכול רק שיהית, התעכבת, לא מהרת, לא הזדרזת, גם על זה יש תביעה ויהיה לך בתוך החופה שלך אש. אתה מתאר לך בן אדם נותנים לו וילה, הכל מצויין רק עשן, נו, לך תחיה עכשיו בוילה עם עשן, איף, אי אפשר להתפטר מזה, אי אפשר להתפטר מזה. למה? מה שבישלת תריח. עכשיו אתם מבינים למה אני מזרז אתכם לכל דבר של מצוה? מי שמבין איך צריך לעבוד את הבורא לא ישן, לא מנמנם, לא נח, משתדל לעשות ללא לאות כל מה שאפשר, למעט חולה ואנוס. אדם צריך להיות עסוק בתורה ובמצוות תדיר ללא הפוגה, מה זה לנוח, "ושם ינוחו יגיעי כח", יהיה מספיק זמן לנוח, עכשיו זה עולם העמל, זה העולם שאדם נברא לעמל, לעמלה של תורה, לעמל המצוות, מה זה לנוח? ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו, מה זה לנוח? מה זה לנוח? מה זה? צריך לעבוד, לעבוד כל הזמן, ללא הפוגה, ללא הפוגה. אילו היה יודע ראובן שהקב"ה יכתיב עליו, או, או, אילו היה יודע אהרן שהקב"ה יכתיב עליו, או, או, אילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו או או או, כל אחד מהם היה יכול לעשות יותר, יותר, אם היה יודע שהתורה תכתוב עליו, פששששש. רואים שאפילו הגאונים בגדולים בצדיקים הגדולים ביותר היה עוד מקום לעשות יותר. אף פעם אל תסתפק, אף פעם, כל מה שאתה יכול עוד עוד עוד עוד זה הרווח שלך. תחשוב שאתה רואה שטרות שטרות שטרות שטרות מפוזרים בכל הכביש, אתה תגיד די מספיק הרמתי די אין לי מקום יותר בכיסים די, איזה מן, איזה? מי יפסיק? מי, משתטח, אפילו אם לא יכול לאסוף - שוכב על הכסף שלא יקחו. חבל, כשזה מצוות לא מבינים, לא מבינים, מה זה יהלומים חרית, אתה יודע מה זה מצוה - זה נצח, נצח, אין בעולם כדי ליתן שכר על מצוה אחת. כל מברשת הופ הופ הופ הופ בנין בית המקדש, הופ הופ, זה אלי ואנווהו, זה אלי ואנווהו, זה אלי ואנווהו, צ'ינג צ'נג, כמה מצוות עם מכחול, אנשים לא רואים כלום, לא יודעים מה אפשר להרויח. 

צאו וחשבו, זה נקרא בואו חשבון, זה יוצאת אש מהמחשבים ואוכלת את אלו שלא מחשבים, מי זה לא מחשבים? צדיקים כמוהם, רק פחות קצת, הוא עשה טיפה יותר, טיפה יותר טיפה יותר, תן תן רגע אני אעשה, תן תן רגע תן תן תן, קח קח, מה קח? מה אתה מחלק את המצוות? שכל, מה תן תן, תן לי את החמשת אלפים דולר, תן לי את העשר, אתה תתן? לא תתן, מה פתאום שאתן לך. ככה זה, לא רואים בחוש, כמוצא שלל רב. 

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות....