תרומה הגונה | הרב אמנון יצחק

בעל "בית הלוי" אומר בפרשה שלנו: "עיקר ממונו של אדם אינו אלא אותו סך אשר הוא נתן לצדקה, כל רכושו כספו וזהבו אשר בביתו אינם שלו, אלא מונחים אצלו והם רק ברשותו. משל למה הדבר דומה? לחתיכת סוכר המונחת בצנצנת, וזבוב גדול נמצא אף הוא בתוך הצנצנת מעופף על פני החתיכה, ומידי פעם נוגס ממנה, האם יוכל הזבוב להתפאר: 'שהוא עשיר? וכי יש לו הרבה!' מאחר וגם הוא כלוא בצנצנת ואין בכוחו ליטול את הסוכר לעצמו חוץ לצנצנת... 

כשנתבונן בעולם הזה, ועל היצורים הכלואים בתוכו, נבין: כי אין האנשים בעלי הכסף והזהב אלא כאותו זבוב שמעופף מעל פני הסוכר, אין הכסף והזהב של האדם כי הם מונחים אצלו בצנצנת או בכספת, או בארנק, זה פשר דברי מונבז המלך, שבזבז את אוצרותיו לצדקה, אוצרות של מלך! בזבז לצדקה!! 

ואמר: "אבותי - גנזו לאחרים, ואני - גונז לעצמי!!" 

הנה הוא לקח את כל האוצרות שאבותיו גנזו, והיום הוא משתמש בהם לעצמו כי כשהוא מחלק את זה לצדקה זה הופך להיות שלו. "נמצא איפה כי כאשר נותן האדם את ממונו לצדקה הרי הוא כנוטל לעצמו, כשהוא נותן - הוא נוטל בעצם, כאילו לקח את אותו סך אשר נתן לעצמו. משום כך נאמר: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה ב) שהרי כשנותנים בני ישראל את התרומה למשכן הם בעצם לוקחים לעצמם, "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" התרומה שהם נותנים זה לקיחה, זה הופך להיות שלהם לעצמם. אז זאת אומרת כל כסף, כל רכוש, כל מה שיש לאדם בעולם - זה לא שלו רק ברשותו, הוא שומר על זה לאחרים, אם הוא לא ישתמש בזה - לעולם לא יהיה שלו. 

ואיזה שימושים יהיו שלו? אם הוא אכל ושתה וטייל – לא נשאר לו מזה כלום, רק מה שהוא העביר למעלה; צדקה ותרומה, רק מה שהוא העביר למעלה - זה הופך להיות שלו, וגם לא כל צדקה, תכף נראה... 

רבי ישראל סלאנטר נוכח פעם אחת בהלוויית המת, בעודו מלווה את המת הוא שמע שאנשים מלחשים: "שהמת היה פעם עשיר מאוד ובעל נכסים, בסוף ימיו הוא ירד מנכסיו עד שלבסוף נפטר ונקבר בתכריכים שאינם שלו!" 

אתם שומעים מזה 'ירידה'? "מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא" עשיר גדול מאוד, ירד מנכסיו, לא היה כסף למצוא בשביל לקנות לו תכריכים משלו, אז הוא נקבר בתכריכים שאינם שלו, את כל זה שמע רבי ישראל סלאנטר בלוויה. 

אז הוא ענה להם כך: "טעות היא בידכם! הנפטר הזה מת בתכריכים שלו, מכיוון שנתנו לו אותם במתנה - הרי אלו שלו. אדרבא! אדם אחר שנקבר בתכריכים שלו, ספק אם הם שלו; כיוון שאי אפשר לדעת אם הוא צבר את ממונו ואת רכושו בדרך של אבק גזל, הונאה, גניבה, נמצא שהתכריכים אינם כלל וכלל שלו! כי נרכשו בכסף לא כשר". אז מי שנקבר בשלו - ספק אם זה שלו, צריך לבדוק את כשרות הממון שלו, אבל מי שנקבר בשאינם שלו ונתנו לו אותם במתנה - הרי אלו שלו. יוצא שזה שירד מנכסיו יש לו אולי יותר ממי שהיה לו ונקבר בשלו; כי אפשר ששלו – זה לא שלו בגלל ההונאה והגזל וכו'. אז עוד צד להתבונן מה זה נקרא: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" לא נותנים לִי - לוקחים לִי. 

תמהו המפרשים: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"? היה צריך להגיד: 'ויתנו לִי תְּרוּמָה' שתרומה נותנים ולא לוקחים. מצינו בגמרא (בסוכה מט): "שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ?" פירש רש"י: "שמא תאמר כל שבא לקפוץ ולעשות צדקה וחסד קופץ וממציאים לו אנשים מהוגנים שיעשה איתם חסד?" אתם חושבים: 'שכל מי שרוצה לתת צדקה - זוכה לתת לאדם הגון? או לעניין הגון?' תלמוד לומר: "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים" (תהלים לו ח) פירש רש"י: "צריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה! לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים". מצות צדקה צריכה בירור צריך לב, לטרוח ולרדוף אחריה לברר: מה עושים עם הכסף? לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים. 

נמצאנו למדים: שעצם האפשרות ליתן להתנדב לדבר הגון - הוא דבר יקר שאדם זוכה לו מאת ה'! נמצא איפוא, שנתינה התרומה - לקיחה היא מאת ה', ולפיכך נאמר: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" זאת אומרת צריך סיעתא דשמיא שהאדם יזכה לתת תרומה הגונה! למקום הגון!! וסיעתא דשמיא - זה מאת ה'! אז לכן זה נאמר: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" כי אמרנו: "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים" שהקב"ה מזכה את האדם לתת לאנשים הגונים – זה חסד של הקב"ה! אז פירושו: "וְיִקְחוּ לִי" עם התרומה, כדי שיתנו תרומה הגונה למקום הגון; לוקחים לי - כי אני מאפשר שתזכה. 

כי ירמיה הנביא קילל את ישראל: 'שיתנו צדקה לאנשים לא מהוגנים!' ואז הם לא מקבלים שום זכות בזה. בן אדם שאיבד מעות בדרך ולא התכוון לתת צדקה ומצא את זה עני - זכה המאבד בצדקה! אפילו שזה לא היה מדעתו. אבל אם בן אדם נותן לאדם לא הגון, מרצון אפילו והוא לא יודע שהוא לא הגון, או שהוא יודע שהוא לא הגון והוא בכל אופן נותן, אין לו בזה שום זכייה! שום דבר. אז לכן צריך זכות גדולה. 

לכן ב"ה אחרי כל המחלוקת עם שס שעשו, אז הרבה מאלה שהם אנשי שקר ביטלו 'הוראות קבע' כיוון שאין להם זכות לתת למקום הגון, עכשיו הם 'זכו' להעביר את זה למקום שאינו הגון... 

עוד דבר, אין מחסור בנותנים; "ישראל נתבעים ונותנים", בעיקר דרושים תמיד לוקחים מתאימים, עסקנים ואנשי מעשה הגונים ונאמנים. אין התורה אומרת: 'ויתנו לִי תְּרוּמָה' אלא "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" - וְיִקְחוּ לִי בעיקר זקוקים למי שיקח תרומה, אבל מי שיקח תרומה צריך להיות הגון ונאמן. ידוע שערכה של מצווה נמדד לפי מידת ההתאמצות הדרושה כדי להתגבר על היצר הרע, מה הערך של כל מצוה ומצווה? כמה אתה מתאמץ כדי להתגבר על יצר הרע שמשפיע עליך: 'לא לקיים את המצווה! ואם לקיים, אז לא לקיים אותה כמו שראוי...' היצר מפעיל את כל התחבולות שבעולם לא לאפשר לאדם לעשות מצווה. 

כשאדם אוסף צדקה למשל; הוא צריך לאסוף מאה רובל מכל איש רובל, משתדל היצר הרע בכל המאמצים למנוע זאת. אבל יצר הרע הוא פיקח! במקום להפעיל לחץ ושכנוע על מאה אנשים, הוא פונה לאחד שמשפיע על המאה לבטל אותו מן המצווה, ולהסיח אותו מהפעילות, ולהטריד אותו ולאיים עליו - כדי שהצדקה לא תצא לפועל. נמצא: שהמֵעַשה הוא לבדו מוכרח להתאמץ, לנצח מידה של הסתה שהיצר הרע זקוק להפעיל נגד מאה איש!! יצר הרע רצה להפעיל על מאה איש שלא יתנו את הרובל, 

הוא אומר: 'לא כדאי להפעיל את הלחץ הזה על אחד!', אז הוא מפעיל לחץ שהיה צריך להפנות למאה איש - על אחד, כדי להפיל אותו שלא יעשה את הצדקה. לפיכך שכרו של עסקן מסוג זה גדול מאוד, ועל זה נאמר: "גדול המֵעַשה יותר מן העושה" במה הוא גדול המֵעַשה? כי הלחץ שהפעיל עליו היצר הרע - זה כנגד כל העושים! אם העושים היו מאה, או אלף או אלפַיִם, אז במקום להפעיל עליהם - הוא הפעיל עליו; הוציא עליו שמועות שהוא 'גנב' שהוא 'לא נאמן', שהוא ככה ועושה ככה ועושה ככה, 

מטריף אותו: 'שלא כדאי! שאנשים לא מעריכים, שאנשים פותחים עיניים ומבזים אותו, אומרים לו: 'לא! ומה פתאום? ומה קרה??'... 

ואם הוא עומד בכל הלחץ ומתמיד וממשיך לשמו יתברך - "גדול המעשה - יותר מן העושה!" במה? במה שהוא הצליח להתגבר על יתר של מאה אנשים של אלף אנשים של אלפים אנשים, ולמרות הכל הצליח להקים את מה שהוא רצה להקים זה "גדול המעשה יותר מן העושה" . 

ועוד דבר: כמה צריך להיות בבניין בית מקדש או בית כנסת או בית מדרש, כמה צריך להיות לשמה? לשמי "וְיִקְחוּ לִי – לשמי". בבניית המקדש המשכן נאמר וצריך להיות שהוא יהיה עשוי לשמי לשם השם בלי שום תערובת של נגיעה עצמית ואפילו משהו במשהו. 

בספר מלכים-א (ה טז-יז, יט) נאמר: "וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו, מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ, עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי.... וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר 'בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ, הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי'". הרד"ק מפרש: "ששלמה המלך לא רצה לגלות לחירם את הטעם האמיתי: 'למה דוד המלך לא בנה את בית המקדש?' שה' מנע אותו! למה לא רצה להגיד שלמה המלך לחירם: שה' מנע את דוד מלבנות את בית המקדש? כי היתה בכך פגיעה בכבוד אביו! 

לכן אמר לו טעם אחר שמתקבל על הדעת: 'שמפני המלחמות'. איך הוא אמר לו? אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו, מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ, זה הטעם שהוא אמר לו. ולמה לא אמר לו: שה' מנעו? שלא לפגוע בכבוד אביו! אז נתן לו טעם המתקבל שבגללו לא היה יכול לבנות. אבל צריך להבין: מה הטעם שנתן שלמה לחירם מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ, מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה? אין לפרש שזה היה כפשוטו: כיוון שהיה עסוק במלחמות וטרוד בהם ולא היה לו פנאי לבנות את הבית, שהרי הכתוב מעיד בשמואל-ב (ז א): "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו" ואמנם ביקש גם לבנות את הבית. 

אז רואים שדוד הגיע למצב של מנוחה מכל האויבים וגם הוא ביקש לבנות את הבית, אם כן ודאי שהיה לו לדוד פנאי לבנות את הבית, אלא ה' מנעו, ואע"פ שאת הסיבה האמיתית הסתיר שלמה מפני חירם משום כבודו של דוד אביו, מכל מקום כיצד אמר לו טעם אחר: מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה שאין לטעם הזה מקום במציאות! כי אביו לא היה טרוד במלחמה בעת ההיא, שהרי כתוב במפורש: "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו" אז מה זה הטעם שאמר לו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה? יש לבאר: מצינו שהתפילה בבית המקדש - מועילה לישראל לנצח את האויבים במלחמה! כשעם ישראל נכנסים אל בית המקדש ומתפללים לה' לנצח במלחמות - התפילה מועילה להם; 

כמו שמצינו אצל המן הרשע שהוא בעצמו אמר: "כשבאים למלחמה נכנסים בתוכו וכשהם יוצאים ממנו הורגים ומחריבים את העולם!". 

אז המן בעצמו אומר: כשעם ישראל באים למלחמה, הם נכנסים בבית המקדש וכשהם יוצאים ממנו הם מצליחים והורגים ומחריבים את העולם!! 

וכן אמר שלמה המלך בתפילה אשר נשא ביום חנוכת המקדש: "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ" (מלכים-א ח מד) רואים: שהכרעת המלחמה היא בתפילה בבית המקדש. אמור מעתה: כיוון שערך דוד המלך מלחמות אשר סבבוהו, אם כן על ידי בניית בית המקדש - היתה צומחת לו תועלת; שיכל להתפלל בו ועל ידי כך יכל לנצח במלחמה, נמצא שלא היה הבנין "לִּי - לִשְׁמִי" בשלמות, ואפילו חשבון של: 'ישראל במלחמה' גם היה בו לגרוע משלמות ה"לשמה". 

אם דוד היה בונה את הבית לשמה אפילו, אבל כיוון שהוא היה נזקק לו; לנצח במלחמות, שהרי התפילה במקדש מועילה - זה לא היה נקרא שהמקדש נבנה "לִשְׁמִי" גם התפילה לנצח במלחמות בבית המקדש זה סיבה לגרוע מהלשמה הגמור, שזה יהיה "לִשְׁמִי" גמור וללא שום תועלת בשבילכם אפילו לא לנצח במלחמות. זה שהדגיש שלמה לחירם... תראו איך זה מדוקדק! מדהים-מדהים מדהים בפסוקים: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה'" לְשֵׁם, לבנות בית לְשֵׁם "לִשְׁמִי" לשמה גמור - לא יכול. 

"וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם השם" אני אמור לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה', הוא לא יכול היה לבנות לְשֵׁם ה', כי הוא היה צריך לנהל מלחמות, שלמה לא היה לו שום מלחמה, "מלך שהשלום שלו", לא היה מלחמה בימיו, אז אני יכול לִבְנוֹת לשמו של הקב"ה "לשמה" בלי הצורך להתפלל בבית המקדש לנצח במלחמות, "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר" מה אמר לו?

"בִּנְךָ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי" (מלכים-א ה יט) הוא יכול לבנות לִשְׁמִי, אתה לא יכול לבנות לְשֵׁם ה'. הנקודה היא: שצריך לבנות את הבית לְשֵׁם ה' ללא שום נגיעה, וזה כתוב במפורש בפסוק: שדוד לא יכול לבנות לְשֵׁם ה', אבל בִּנְךָ יכול לבנות לִשְׁמִי. מי גרם? המלחמות, ומה קשור למלחמות? כיוון שהמלחמות זקוקות לבית המקדש לנצח במלחמה - זה כבר מגרע. לפי זה יבואר גם הלשון שנאמר (בדברי הימים-א כח ב): "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי" לכאורה, מהו כפל הלשון שבפסוק "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ"? 

אלה שתי סיבות נפרדות כך נראה: האחת: "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ" זו סיבה אחת, ידיך דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ (ע"פ ישעיה א טו) המקדש נברא בשביל השלום, ואילו מלחמות זה ההפך מן השלום, אז לכן אתה לא יכול לבנות את הבית, "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ" הסיבה האחרת: "וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ" כלומר שעל ידי בניית בית המקדש היית יכול לנצח במלחמות, על כן "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי" אתה לא תוכל לבנות בַיִת לִשְׁמִי כי אתה תנצח במלחמות בזכות בית המקדש אז זה לא לִשְׁמִי גמור, אז לכן אתה לא יכול לבנות. יוצא מפה: שבנין בית מקדש כדי שתשרה שכינה בו צריכה להיות לִשְׁמִי גמור לשמו של הקב"ה בלי שום אינטרס אחר. אפילו כזה שהקב"ה חפץ בו, אבל לך יש הנאה ממנו. 

וזה נקודה חשובה מאוד לראות בעבודת ה' כמה צריך להיות הלשמה ללא נגיעות. ולכן אומר הרמב"ם בסוף משנה דמכות (על הגויים): "שאם אדם יעשה כל חייו מצווה אחת "לשמה" - זכה בה לחיי העולם הבא!". לכן, הִרְבָּה תורה ומצוות כי רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הוא הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שאי אפשר שבן אדם לא יעשה אחת מכל המצוות במשך כל ימי חייו "לשמה" ואז יכול לזכות בה לחיי העולם הבא! כי אם לא יהיה לו אחת – גם לא יזכה לעולם הבא. אז כמה חשוב: לא לערב נגיעות כשעושים מצוות. 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".