מדוע נגנז אור שבעת הימים? | הרב אמנון יצחק

 "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (שמות כו טו) 

במדרש "שמות רבה" (פרשה לה): "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן" הדא הוא דכתיב (בתהילים קד טז): "יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע" הרבה בריות ברא הקב"ה בעולמו, ולא היה העולם ראוי להשתמש בהן וגנזן הקב"ה מן העולם. ואיזה? זה אור שנברא ביום ראשון. 

ואמר רבי יהודה בר סְַימון: "האור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה ומביט בו מסוף בעולם ועד סופו, כיוון שנסתכל הקב"ה בדורו של אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. שנאמר (באיוב לח טו): "וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר" ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר (בתהילים צז יא): "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק" 

אז אנחנו שומעים: שהקב"ה ברא בריות רבות בעולמו, ולא כל מה שהוא ברא ראוי להשתמש בו וגנז את זה. רבי יהודה בר סַיְמון אומר: שהאור הראשון "אור שבעת הימים" הקב"ה גנז אותו כיוון שראה שדור; אנוש, מבול ופלגה שמעשיהם מקולקלים והם עלולים להשתמש בזה לרעה, כיוון שאדם צופה ומביט באור הזה מסוף העולם ועד סופו לכן וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם. אבל כיוון שזה נברא בעולם אז הוא השאיר את זה לשימוש הצדיקים לעתיד לבוא שנאמר: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק. 

"והרבה בריות ברא הקב"ה בעולם, ולא היה העולם ראוי להשתמש בהן והיו ראויים להיגנז ולא נגנזו מפני כבוד הקב"ה! ואיזה? זה זהב. 

אמר רבי אבהו: "טובה גדולה חלק הקב"ה לעולמו בזהב". 

אמר רבי שמעון בן לקיש: "לא היה עולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל המשכן ובשביל בית במקדש, שנאמר: "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב" (בראשית ב יב) כמו שכתוב: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים ג כה). "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב" מדבר על בית המקדש כמו שכתוב: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" זה הר המוריה איפה שהמקדש שרוי. המדרש הזה גונז בתוכו יסוד נפלא! יסוד שיסייע בעדנו לעבור את המצב של העולם הזה במעבר נכון: אנו יודעים שהמתנה הגדולה ביותר שנתנה לנו מאת ה' - זה כח הבחירה, אלא שבאמת מתנה זו היא גם הסכנה הגדולה ביותר! 

המתנה הגדולה והסכנה הגדולה - זה הבחירה. לולא כח הבחירה היו מעשינו שונים ממה שהן עתה, כי כולם היו נעשים לצד הטוב, ואפילו אם היה רק מתמעט תחום שליטתה של הבחירה, כבר היו רוב מעשינו לצד הטוב, אבל כדי שנגיע לתכלית ניתנה לנו בחירה ללא גבול, עד כדי כך שיכול האדם להגיע למצב שהוא לא רואה 

ואומר: "לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן!" אין בורא עולם ח"ו. אדם החי את חייו בעולם ללא התבוננות, אינו רואה מאומה וכאילו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. מחד גיסא: הבחירה היא טובה גדולה מאוד ועצומה, כי דווקא מפני שיש לנו בחירה מקבלים שכר על כל חלק קטן של עשיית הטוב כי בחרנו בעצמנו בדבר. אם היינו מוכרחים לעשות - מה מגיע לך? מכונית שמבצעת את הנסיעה תופחים לה בסוף 

ואומרים: 'ישר כוח ישר כח!'? לא, אבל אדם שהסכים לנסוע ולקחת אותך אפילו כברת דרך קצרה – 

אז אומרים לו: 'יישר כוחך!'. 

אז מחד גיסא, מצד אחד הבחירה היא טובה גדולה מאוד, כי דוקא מפני שיש לנו בחירה מקבלים שכר על כל חלק קטן של עשיית הטוב, וכל כבישת היצר, וכל ההתבוננות באמונה, וכל השגה והרגשה: שהקב"ה מנהיג את העולם, ויש דין ויש דיין ואין העולם הפקר – כל כמה שמאמין בזה קונה לעצמו עולמות לאין שיעור ולאין ערך ומוסיף לעצמו זכויות לעולם הבא! זה הצד השני שאין בו סכנה, זה העניין הגדול, דהיינו: כל השגה שאנחנו משיגים, כל הרגשה שאנחנו מרגישים: שהקב"ה מנהיג את העולם ויש דין ויש דיין והעולם לא הפקר - כל כמה שאנחנו מאמינים בזה, אנחנו קונים עלמות לאין שיעור ומוסיפים לנו זכויות זכויות-זכויות לעולם הבא. 

אבל מאידך גיסא, מצד שני: הרי משום כך שרוי האדם בסכנה עצומה, כי הוא עלול לנצל את הבחירה להשתמש בה לרע, שהרי אין מעכבים בו מאומה כי "בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ", "הבא להיטמא פותחין לו" אין מעכב, ולכן תמיד ללא הפסק עליו לזכור ולהתחזק: שהכל מן השמים, ואין אפילו רגע אחד מכל רגעיו בעולם הזה שהוא לא יצטרך למסור עליהם "דין וחשבון", אין רגע שלא מוסרים עליו דין אין רגע וחשבון אין רגע! אין רגע שלא מוסרים עליו דין וחשבון. 

וכבר אמרנו בדרשות ובהרצאות: שאו אתה חי או אתה מת; כל רגע או אתה חי או אתה מת: או עושה מצווה או עושה עבירה, אין מצב ביניים, או מצוה או עבירה או חי או מת אין מצב ביניים. אין, אין. אם עשית מה שמותר - זה מצוין! אם עשית אסור - אסור, אין בין מותר לאסור, יש מותר או אסור. אין בין טמא לבין טהור, טמא או טהור? שחור או לבן? אין 'אפור' בתורה. אז לכן כל רגע בא בחשבון ונידון עליו, על כל רגע ורגע. וצריך לחזק את האמונה הזו באופן תדיר, כי אם יְרַפֵּה עצמו לרגע אחד מאמונה זו - עלול לעשות רצון יצרו ולחשוב חס ושלום: "לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן!". אפילו רגע שהוא עשה נגד רצון ה' אז מה הוא הכריז כרגע? 

- "לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן" והוא לא יבוא בדין על זה ואין דיין שידון אותו!". 

ואם היה יודע שיש דין ויש דיין הוא היה עושה? הרי דוד המלך ראה מלאך ורעד חמש עשרה שנה אחרי זה! כשאדם יצטרך לעמוד מול הקב"ה ולהסביר: מה הוא עשה באותו רגע שהוא החליט לעשות עבירה, מה הוא חשב? מה הוא יגיד? חשבת שיש הבורא ויש דין? איך עשית?! אתה כל כך שונא את עצמך? אתה כל כך רוצה גיהנם? מה היה שווה הדבר שעשית שכדאי היה לך להיכנס לגיהנם? מה היה שווה הדבר שאתה תעמוד לפנַי ותהיה נעבאך ותצטרך להשפיל את מבטך ולא תוכל לעמוד בזה! מה היה השיקול דעת שלך?... 

והנה בריאת האור מחד, וגניזתו מאידך מורה על יסוד בבריאת העולם; כי הנה כל הבריאה כולה היא טובו וחסדו של הקב"ה! הנה כל הבריאה כולה היא טובה וחסד מהקב"ה. והגם שיש דברים שנגנזו לעתיד לבוא, מכל מקום נבראו כבר בשעת הבריאה. הגם שיש דברים שנגנזו לעתיד לבוא, כמו האור שאמרנו, מכל מקום נבראו כבר בשעת הבריאה. ומה הטעם שהקב"ה לא הניח מלברוא אותם עד לעתיד לבוא? כי אם לא היו נבראים בזמן הבריאה, לא היו נכללים בכלל הבריאה, ונמצא שהבריאה חסרה מטובו וחסדו של הקב"ה. 

ועל כן מגלים לנו חז"ל: אשר ביום הראשון נברא האור. שימו לב מה שכתוב פה דבר מדהים! אין העולם חסר כלום, כי אם העולם היה חסר משהו, ואפילו שהוא יִבַּרא יותר מאוחר, נמצא שהעולם חסר והקב"ה לא הטיב את המקסימום ולא עשה חסד מקסימאלי, אז אפילו שלא יהיה ניתן בינתיים להשתמש בדבר - זה כבר נברא כדי שהעולם לא יהיה חסר, שהטוב יהיה מושלם. זה שהאנשים עלולים להשתמש בזה לרעה עד כדי שזה יבטל להם את הבחירה, זה לא רצה הקב"ה כי יהיה הפסד לעולם, אז הטוב נמצא אבל אתם לא יכולים להשתמש כי תשתמשו בזה לרעה. 

יש אנשים תמהים: "למה הקב"ה לא ברך אותי בעושר? הרי הוא יודע שאם היה לי עושר הייתי מחלק את רוב הכסף והייתי משאיר לעצמי קצת?" 

- "אתה צודק, אם זה היה ככה הוא היה נותן לך אולי... אבל הוא יודע שלא תחלק לכן הוא לא נתן לך! יש לו מספיק דוגמאות מאלה שהוא כבר נתן להם, שגם הם לא מחלקים מה שצריך..." 

מה הוא האור של יום ראשון? שאדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. לפי השגתנו היה האור מבטל את הבחירה, אור של יום ראשון מבטל את הבחירה, אור שאינו משאיר מקום לשום הסתר בעולם שרואים מסוף העולם ועד סופו, אז הכל ברור לך, אין ספק הכל ברור רואים הכל, היום לא רואים 

אז אתה מסתפק: "אם אני יעשה ככה או לא אני יעשה ככה או לא אעשה ככה לא כדאי לעשות ככה?.." 

אבל אם אתה רואה את הכל - אין ספק, אז אין בחירה! מה, תבחר במה שאתה רואה שלא יצליח?! תבחר במשהו שאתה יודע שתענש ואתה רואה! זמן השמחה של האדם בזמן שרואה את הכל נכוחה, כאשר האמת ברורה ונהירה לו, "אין שמחה כהתרת הספיקות", ההולך בחושך ואינו יודע מאין בא ולאן הולך, יתמלא עצב בשברון לב. 

איך אנשים באים ושואלים: "מה אני עושה במצב הזה תגיד! מה אני עושה? אני לא יודע מה לעשות, תן לי עצה! מה אני עושה?" 

הוא בחושך. לאורו של יום ראשון נפשטו ובטלו כל הספקות, באור הראשון שנברא ונגנז, כל הספקות היו בטלים והיו פשוטים ונפשטים לפני האדם. כיוון שנסתכל הקב"ה שמעשיהם מקולקלים של הדורות הבאים, עמד וגנזו. גניזת האור מורה על יסוד נורא הנוגע לעבודתנו! יש באדם כח של עקשנות... אוי אוי אוי איך אני רואה את זה, איי איי איי. 

יש לאדם כח של עקשנות, יכול הוא לראות את כל הניסים שהיו ביציאת מצרים, ובקריעת ים סוף ולהישאר עמלק!! הרי עמלק ראה ושמע את כל אשר נעשה עִם ישראל ולמרות זאת בא והתעלק על ישראל, אז אפשר לראות את כל הנסים, ההיפך מיתרו: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" (שמות יח א) "מה שמועה שמע ובא?.." אז זאת אומרת אותו דבר יכול אדם לראות ולשמוע את כל הניסים, ולהישאר עמלק. 

יוסי שריד יצאה נשמתו והוא מודה ומספר את זה בראיון, והוא אומר: "אבל זה לא קשור לקב"ה...!" 

יש בו באדם כח עקשנות; יכול הוא להיות יחד עם משה רבנו, בכל תקופת יציאת מצרים - ולהישאר 'דתן ואבירם' ולעמוד נגד משה רבנו! אתם שומעים איזה כח עקשנות יש באדם? וכח העקשנות הזה מאיפה הוא מתפרנס? מכח הבחירה של האדם שהוא יכול למרוד, שהוא יכול להתעקש, זה הסכנה שיש בבחירה; כי מאחר שבכוחם של הגילויים הגדולים לבטל את הבחירה, הרי אחר גילויים כאלה – מה, איזה בחירה נשאר? ברור לך שיש בורא, וברור לך שהוא עושה הכל, ברור לך שאתה לא יכול עליו, אז מה נשאר? זה מבטל את הבחירה! לא? אבל כדי שתישאר הבחירה ביד האדם מוכרח להתגבר לעומת זאת גם כח העקשנות! כי אחרת התבטלה הבחירה, אז זה עולה ביחד, ככל שהבירור נעשה יותר גדול, כח העקשנות מתגבר כדי שתישאר בחירה. 

כמו אצל פרעה; אחרי שהוכנע היה צריך 'להקשות את ליבו', למה? שתחזור הבחירה, כי אחרי הכנעה אין כבר בחירה אתה מיואש! אין מה לעשות, אז לא תהיה בחירה, צריך להקשות את ליבך מחדש כדי שהמשקל יהיה שוב פעם שווה, שתוכל לבחור ותוכל לא לבחור; לבחור הפוך. ואם לא היה האור הראשון נגנז, היינו; שהיה כח הבחירה שלנו מתבטל, כי אז כדי להשאיר את הבחירה הלא היה מתחזק מאידך גיסא יותר ויותר כח העקשנות לבחור ברע. 

אם האור הראשון היה נשאר ולא נגנז, כח הבחירה שלנו היה מתבטל, למה היה מתבטל? כי הכל היה ברור רואים מסוף העולם ועד סופו, ואז היה העולם בלי בחירה, ועולם בלי בחירה הקב"ה לא רוצה, כי בלי בחירה אתה 'אוכל לחם חינם!', ואז הטובה לא תגיע לך בזכות מעשיך, אז כדי להשאיר את הבחירה במצב שהאור גלוי, היה צריך להגביר את כח העקשנות מאוד מאוד כדי להשוות שוב פעם את הבחירה, כי אחרת לא היה במה לבחור כי הכל היה מוכרח. 

והרשעים שהיו מחד גיסא משתמשים באור הגדול שהאדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, ומכל מקום בוחרים ברע כי הם רשעים, היו מקלקלים את תכלית העולם כולו! ולכן נגנז, כיוון שהם היו משתמשים בו לרעה ומשחיתים את כל העולם כולו. שהרי בלי האור הגנוז היה; דור המבול, דור הפלגה דור של סדום וכל הדורות האלה דור אנוש, כל אלה קלקלו את העולם עד שהיה צריך להחריב אותו! זה בלי האור הגנוז!! אם היה אור לא נגנז, עוד יותר היתה מתגברת מידת העקשנות כדי להשוות בבחירה, ואז החורבן היה לאין שיעור. 

כֹה גדול הוא כח הרשעות באדם, יכול הוא לראות מסוף העולם צועד סופו ולהיות רשע לאותו אור גופא, עם האור הזה שרואה ברור כמו שאנחנו אומרים: “רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה!” איך אפשר להבין דבר כזה? הרשעות כבר מוטבעת בו במידותיו שהוא לא יכול לשנות אותו. הוא נהיה "חפצא של רשעות". חתיכת רשע! מהות של רשע!! על כל אדם לזכור זאת: כי ללא ידיעה זו עלול אדם לפעמים לתרץ את עצמו; "אשר אילו היה יודע את גודלו של השכר מצווה והפסד עבירה לא היה משהו..." 

אתם יודעים אנשים אומרים: "למה הקב"ה לא עושה ניסים כמו בקריעת ים סוף? כמו מעמד הר סיני ואז כולם יחזרו בתשובה בצפון תל אביב...!" 

אז אדם יתרץ: "אם הייתי יודע בידיעה ברורה; מה גודל השכר ומה העונש - ודאי שאני לא הייתי עושה רק לא ידעתי לא הסבירו לי! לא נראה לי, ההסבר היה לקוי..." 

אליבא דאמת; טעות היא זו, טעות גדולה מאוד, גם מה שהינך יודע די בו להרחיק אותך מעבירה, גם אתה מצפון תל אביב, גם אתה יודע מספיק בשביל להרחיק אותך מעבירה. יודע אתה את האמת אבל עושה את ההיפך כי כח הרע משׁיאך לבחור ברע אדרבא! אם הייתה יודע יותר היית מחריב יותר! לפי ההשגות שהיית משיג אז. אם היה אור יום ראשון שולט, היו הרשעים מחריבים את הבריאה כולהּ. לא מחריבים את העולם אלא מחריבים את הבריאה כולה! ולמי גנזו הקב"ה לעתיד לבוא? לצדיקים. 

מי שיודע להשתמש באור דהיינו; שהאור מביאו לבחור בטוב, ומבין לנצל את כח הבחירה שניתן לו לצד הטוב, הוא אשר יזכה שיוסיפו לו אור על אורו, לכן "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיקִים" אם היום בלי אור שנגנז הצדיקים בוחרים בטוב, אז ודאי כשיהיה האור הם יוסיפו עוד יותר על עבודת הבורא. לכן "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיקִים" דוקא, זרעו אותו בינתיים עד שיהיה מגיע לַצַּדִּיקִים, הם יודעים לנצל את הטוב, הם לא בוחרים ברע, ממילא כשיהיה האור כמה זה יוסיף עוד בעבודתם. ולפי המידה שהאדם בוחר בטוב, כך מאירה לו התורה יותר ויותר. 

כתוב: איפה נגנז אור שבעת הימים? בתורה! שנאמר: "וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ" מה נמצא בתורה? האור הזה. אז זאת אומרת האור הזה נמצא בתוך התורה, אז כמה שהאדם בוחר בטוב כך מאירה לו התורה את פניה יותר ויותר. ואם כי שהאור שנברא ביום ראשון על כל תוקפו לא יתגלה אלא לעתיד לבוא - הרי שבזעיר אנפין זוכים לזה כל אלה שבוחרים בטוב לפי המידה שמזככים את גופם. ומי שמשאיר את גופו בחומריותו בגסותו ועביותו, אז משאירים אותו בחשיכה באפילה. 

ההנהגה הזאת תסביר את המציאות הנראית של חילוקי המדרגות בין בני הישיבות; מי שהוא בעל חוש ויודע להעריך את המציאות שיש בידו לישב 'בארבע אמות של תורה!' ומנצל את זמנו לתורה, זוכה לאור עצום. אור עצום! ולעומת זה, מי שאינו בוחר בטוב, הרי כדי שלא יקלקל את האור - גנזו אותו ממנו, והרי הוא שרוי בחושך. לפיכך מוצאים כזה אשר שנים חי את חייו בישיבה, ולתואר 'בן תורה' לא זכה, אומנם למד אבל את חיי הגשמיות לא שבר מקרבו. חושיו לא זכו לטעום את טעם הרוחניות כ'תכלית החיים!'. 

ומפני מה אינו זוכה לכך? מפני שאם מעצמו לא התעורר לקראת הטוב, הרי גם אם יזכה ויראה יותר יבוא לעומת זה כח הבחירה וישאירו על בחירתו, ועל ידי זה הלא עלול לקלקל גם את כח הטוב שרכש. זאת אומרת אדם שלא מתעורר מעצמו לקראת הטוב, הוא עלול, אם יהיה לו יותר אור לקלקל עוד יותר. הרי גם אם יראה ויזכה יותר יבוא לעומת זה מכח הבחירה עם העקשנות שלמדנו, וישאיר אותו על בחירתו. על ידי זה הוא זה עלול לקלקל גם את כח הטוב שכבר רכש! האור הגנוז עצמו לא יתגלה כי אם לעתיד לבוא, כאשר הראִיַה תזדכך, כאשר הרשעים יאבדו, ולא יִשארו בכל העולם כי אם הצדיקים, והם יזכו לאור הגנוז לזיכוך גמור ולאורהּ המביאה לשמחה. 

אז האור הגנוז עצמו לא יתגלה עד לעתיד לבוא, עד שהראִיַה תזדכך, מתי זה יהיה? כשהרשעים יאבדו, ולא יִשארו בכל העולם כי אם הצדיקים, והם יזכו לאור הגנוז שיגרום לזיכוך גמור ולאורהּ המביאה לשמחה. למה צריך להתפטר מכל הרשעים כדי שיזכו הצדיקים? השפעה, השפעה יש השפעה של הרשעים בעולם אפילו שאתה לא רואה אותם - משפיע על העולם, כי כתוב: ש"כל מעשה ומעשה של האדם מעלה אותו ואת העולם כולו או מוריד אותו ומוריד את העולם כולו!". השפעה-השפעה השפעה-השפעה, העולם לא נקי, העולם לא נקי. 

למה אדם שזוכה להתפלל בנץ, וללמוד לפני הנץ או אחרי הנץ מיד בשעה שהעולם עדיין ישן, למה זה התורה היא אחרת למה היא נקִיַה יותר? כי הרשעים ישנים, במעשים שלהם לא פועלים בעולם עכשיו, אז ממילא העולם יותר מזוכך, הקליטה היא יותר גדולה, אבל כשכבר יצאו – יה חביבי, אתה לא קולט יש לך תסבוכת בראש, בלאגן פלונטרים... 

אבל מעין דמעין של אותו אור, שייך בכל רגע ורגע של אדם, ומי שבוחר ברע - ממעטים ממנו את האור והופך לכלום, הוא מאבד את הטעם בחיי הישיבה. מי שבוחר ברע וחומריות - ממעטים ממנו את האור, והוא הופך לכלום, הוא מאבד את הטעם בחיי הישיבה. ויש אשר יאבד את הטעם בכל מה שיעשה. והולך ומצטמק אצל עצמו יותר, הוא מרגיש נאמנה אשר אינו הופך לבן תורה, כי אם אור התורה אינו זורח בו, שאם יזרח - סכנה היא לאור שיתקלקל על ידו. 

אז הוא תולה את זה: בזה 'שהוא לא מבין', הוא תולה בזה: 'שלא עוזרים לו, ולא מושיטים לו יד, ולא מדברים אליו בחמימות..' 

מכרטט את עצמו; "הכל התחיל בך ומסתיים בך; "דַּע מַה לְּמַעְלָה זה מִמְּךָ!" תדע לך: שכל מה שיורד עליך מלמעלה זה - זה ממך, אתה משפיע. אתה עושה פה משהו זה עושה שם וזה חוזר אליך בחזרה, מה שאתה עשית זה חוזר אליך, "דע מה למעלה זה ממך" 

שלא תחשוב: 'שבשמים החליטו בשבילך!' 

אתה החלטתה לעצמך, אם זה הפידבק שקיבלת זה אתה יצרת אותו. אם לא מתייחסים אליך, אם עושים לך... אתה גרמת, לא מישהו אחר... נצייר זאת במשל: אם באופן טבעי היה לו לכל אדם טעם בתלמוד תורה, ומיד כשהיה מתחיל ללמוד היה חש בזה מתיקות, כי אז היה נחשב ביטול מלימוד כשבירת האור, ועל כן רק מי שלומד ומיגע בתלמודו ומנצל את כל זמנו ללימודו, ויודע ש"אין אבידה כאבידת הזמן!" - לאדם כזה מעניקים מן השמים גם את הטעם בלימוד, ואם מרפה עצמו גם אם ילמד לא יחוש בזה שום טעם, וממילא גם לא יחוש צער בביטול של התורה וכך הוא הולך ומוסיף ובטל. 

אז המתיקות באה דוקא על ידי עמל ויגיעה, אם זה לא היה כך ומתחילה היה מרגיש מתיקות, אם הוא היה מפסיק זה היה שבירת האור. לכן, כדי שלא יהיה דבר כזה, שזה יהיה יותר גרוע, אז צריך שאדם יתייגע ויעמול כדי לזכות למתיקות. מתי שהאדם לא מבטל זמן, ויודע "שאין בטלה כבטלת הזמן" וממילא שעוד לא התמתקה התורה בפיו והוא עדיין ממשיך- ודאי כשהיא תהיה מתוקה הוא לא יעזוב! אם עד שהוא יגיע למתיקות הוא לא מפסיק, ודאי שאח"כ הוא לא יפסיק, אבל אם זה בא לו בקלות אז הוא יפסיק, ואז יש שבירת האור. 

כל זה בנוגע לאור שכאמור הוא ענין רוחני, אבל לעומתו יש עוד בריאה נוספת בשם טוב וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב, הטוב שבזהב הוא טוֹב גשמי ככל הטובות הגשמיות, כי באמת ישנם טובות גשמיות; אדם שהוא בריא והפרנסה מצויה, אז זה נקרא שטוב לו בגשמיות, בריא עם הרבה כסף, מה אתה צריך יותר מזה?! טוב לו בגשמיות. 

וטעות לחשוב: 'שהטוב הגשמי אין לו ערך כלל!', 

הלא מצינו "שאין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר, ובעל קומה!" כך אומרת הגמ' (שבת צב.) כי מי שניתנו בידו כוחות גשמיים גדולים, אות הוא כי בידו לנצלם לטובה, והרי זה מוכיח על העשירות והחכמה והגבורה שבפנימיות שלו. על כן מי שאינו חכם אינו גבור אינו עשיר הוא מחוסר כלים לנבואה! וכמו חכמה גבורה ועשירות, כן הזהב הוא טוב! כלי גשמי שבאמצעותו אפשר להשיג רוחניות. 

אתם רואים? בית כנסת בתפארה! יש הרבה זהב, זה מרים את האדם, זה נותן לו הרגש, הגשמיות הזה מסייעת לרוחניות, בית כנסת לא צבוע, לא מסודר לא ככה, אדם לא מרגיש טוב! אין לו חשק פנימי כאילו אין לו דחף, לשבת במקום להתרומם, הוא מרגיש... "דירה נאה כלים נאים אשה נאה - מרחיבים דעתו של אדם!" 

והרבה בריות ברא הקב"ה בעולם ולא היה העולם ראוי להשתמש בהן, כי בפועל מבזבזים את הכלים, כפי שרואים לעין כל, שעניין הבריאות נהפך לעניין בפני עצמו; עניין של 'ספורט', בריאות זה טוב אבל עושים מהבריאות ספורט...! וכאילו שהבריאות הגשמית של הגוף זה התכלית שבאו לעולם; להיות 'שרירן' כאילו זה העניין! אתה מבין? ולא מבינים שבריאות זה מכשיר להשיג את תכלית העולם, אבל זה לא המטרה, המטרה: זה להשיג חיי עולם! חיי נצח, אז צריך גוף בריא בשביל חיי נצח, שיהיה אפשר לעבוד את הבורא, כי כשבן אדם חולה הוא לא יכול לעבוד את הבורא, צריך בריאות, אבל לא שהספורט הוא מטרה, הוא יכול להיות במקרים מסוימים הכי תימצי בשביל בריאות במקום שצריך כדי להשיג אורחות חיים וחיי נצח. 

והעניין של 'רכוש' נהפך אצל אנשים 'להשתקעות בחומריות!', אז במקום שאדם יֵדע: שאם ה' העניק לו רכוש ואמצעים ועשירות, זה בשביל שיגדיל תורה, שירבה תורה, שיעשה בשביל התורה, הוא הופך את זה להשתקעות בחומר והרבות נכסים כאילו זה המטרה. ובחכמה – במקום להשיג את הקב"ה ולהגיע לעולם הבא - רוצים להגיע לירח...! רוצים בחכמה להגיע למאדים, רוצים להגיע לשמש להיצלות שמה... אז זאת אומרת לוקחים את כל מה שה' מעניק כאילו זה המטרה, כאילו זה התכלית, ואלה רק בעצם אמצעים להשיג בהם את חיי הנצח! חיי התורה והמצוות...! 

ולא נגנזו מפני כבוד הקב"ה. שלא כטוב הרוחני הטוב הגשמי. הטוב הרוחני – נגנז, כי אם הרוחניות תתקלקל לא יִשאר מאומה, אבל הטוב הגשמי הגם שעל ידו נגרמים גם כן קלקולים, והיה ראוי להיגנז, ויִשאר העולם עולם של טיפשים ועולם של עניות! אבל מאחר שהמעלות הגשמיות אינן עלולות לאותו קלקול כמו האור הרוחני, אז לכן הקב"ה לא גנזן. ולמה לא גנזן? מפני כבודו של הקב"ה! כבודו של הקב"ה מכריע את הקלקול הגדול ביותר. הנה, כשביקשו ישראל: "שליו", 

אמר משה רבנו לפני הקב"ה: "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?!" (במדבר יא כב) 

רש"י אומר מהספרי: "רבי שמעון אומר: "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי ... וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים?! הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם" (במדבר יא כא-כב) כמויות אדירות כאלה! לשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף לחֹדֶשׁ יָמִים בשר? שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי אומר משה רבנו לקב"ה: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים, ואח"כ תהרוג אומה גדולה כזו? הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וכדי שיהרגו ותהיה אכילה זו מְסַפֵּקַתם עד עולם? מה המטרה? וכי שבחך הוא זה? שאתה תאכיל אותם כמויות שמספיקות לעולם ואחרי זה תהרוג אותם? 

אומרים לו לחמור: "טול כור שעורים ונחתוך ראשך!?" 

מאכילים-מאכילים את החמור: "תאכל!" ואח"כ מורידים לו את הראש? 

השיב לו הקב"ה: "הם ביקשו בשר ואני לא אתן, ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי. הם בקשו 'בשר' ואני לא אתן אז מה יאמרו? שקצרה ידי! הטוב בעיניך ש"יַד ה' תִּקְצָר בעיניהם?! יאבדו הם ומאה כיוצא בהם, ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת!". אם היה העולם חסר מכל הטובות היה העולם עני וטיפש וחולה, אז מה יאמרו? קצרה ידי, על כן ברא הקב"ה את העולם בכל הטוב, הגם שהוא מביא לכך שהרשעים ישתמשו בזה לרעה; "יאבדו הם ומאה כיוצא בהם! ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת!". שאני לא יברא את העולם בכל הטוב האפשרי?! 

בזמנינו, רואים את הישיבות מרווחים! פעם הישיבות היו בעוני גדול, לא היה כיסאות כמו שצריך, ספסלים, והכל ככה חדרים פשוטים כאלה, ממש עניות גדולה. היום הכל מרווח, והמרווח הזה, והרי סותר אתה יַד ה' תִּקְצָר?! אילו היה הדוחק שורר כאן מה היה העולם אומר? 

- "ראה כמה שפל הוא בן התורה! וכי כך ניתן ללמוד?!" 

כמה מבין האמהות היו מסכימות לשלוח את בניהם לישיבה לסבול מקור וחושך! ולאחר שניתן לנו כל טוב, הרי מן הדין היה לקחת את כל הכלים האלה, ולנצל אותם להשתמש באותה המסירות נפש שהיו זקוקים לה להתמדה ויראת שמים, ולנצל למען זה את כל הטוב שניתן לנו, הכלים לא ניתנו כדי לפטור אותנו מן המסירות נפש, רק למען כבוד ה'! אבל לא להיפך למעט מעבודתנו. פעם היו לומדים במסירות נפש גמורה, פעם למדו במסירות נפש גמורה, כי התנאים היו קשים ביותר, והיום יש הכל ברווח ואין את המסירות נפש לתורה. 

זאת אומרת לוקחים את האור לוקחים את הטוב ומתרפים איתו, לכן יש גזרות על עולם התורה. איזה דור היה הכי מצוין מכל הדורות? "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְהוָה הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא ל) דורו של רבי יהודה בר אלעאי, יותר מדורו של משה ואהרן ויותר מדורו של חזקיה המלך! למה? כי "היו שישה מתכסין בטלית אחת ועוסקים בתורה!", היה עניות שאין שמיכה לכל לבן אדם ולא לשנַיִם ולא לשלושה, כל שישה היה להם רק שמיכה, כזאת עניות, ובאו ללמוד תורה, זה נקרא דור של "יראת שמים". 

"רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" (משלי לא כט) זה הדור של רבי יהודה בר אלעאי. אז בדורות קודמים לא היה צריך את כל הרווח שיש היום, כי היה יראת שמים. כיוון שהיום אין יראת שמים או מעט יראת שמים, אז כדי למשוך את האנשים לתורה - צריך לתת להם מקומות יפים מהודרים ולמשוך אותם בדרך הזאת, כמו שאם רוצים שהילד ילמד נותנים לו סוכריה, אם לא יתנו לו סוכריה - הוא לא ילמד! אז צריך לפתות את האדם שיבוא ללמוד אז נותנים לו מה? נותנים לו פיתוי. 

היום משלמים בשביל שהאדם ילמד, פעם לא היה צריך לשלם בשביל שהאדם ילמד, היום משלמים בשביל שהאדם ילמד, אומנם לא הרבה אבל משלמים... 

בשביל להמריץ אנשים אומרים: "תלמד בתענית דיבור תקבל עוד כסף! תעמוד במבחנים תקבל עוד כסף, תלמד סדר שלישי תקבל עוד כסף...!" 

מושכים אותם כמו ילדים קטנים עם סוכריות... אדם צריך לקפוץ על התורה! "צריך למשוך אותי בשביל שאני אבוא אליה?! התורה היא חיינו! צריך לשכנע אותי לחיות?! אדם רואה שהוא עומד להיחנק - צריך להתחנן אליו שיקח חמצן?! הוא צריך לעשות תנועות של אהה אהה של "אין אוויר!! תביא..!" כך היה צריך! אבל זה המצב. 

"אמר רבי שמעון בן לקיש: "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל המשכן ובשביל בית המקדש!" לרבי שמעון בן לקיש, כל הזכות של הקיום של הטובות הגשמיות בעולם הזה, הוא כדי לנצל אותם לרוחניות, כל מה שמסר לנו הקב"ה בעולמו -אחריותם עלינו; יכולים אנו לקלקלם וממילא גם להפסיד את זכות קיומם בעולם, ויכולים אנו לתקנם למען כבוד שמים ולנצל אותם לרוחניות, ועלינו בני תורה האחריות יותר ויותר! ואי אפשר לנו להיפטר מכך, כאשר נקבל על עצמנו את המתחייב מן האחריות, נזכה לדביקות כזו שנוכל לראות מהאור של גן עדן בעולם הזה. כמו שאמר הרמח"ל בספר "דעת תבונות". 

זאת אומרת אדם יכול לזכות ובגדול, יש לו את כל הכלים, ויותר מידי אפילו בשביל לזכות כל כך, ולכן צריך להשתדל לעשות כל מה שאפשר. 

אתם רואים כמה הושקע בבית הכנסת הזאת (קהילות פז בני ברק) כי כל מה שאפשר שנתן לך ה' חכמה דעת ותבונה, אפשרויות, אמצעים, יכולות, הכל צריך להשקיע לרוחניות! אז לוקחים חומר ועם אבנים וטיט וסופר-7, אפשר לבנות מקום לשכינה בתפארה גדולה! צריך לקחת את כל הכוחות שיש לנו את כל הכלים את כל הכישורים את כל היכולות בשביל להפוך את זה 'משכן לשכינה!', בין האדם על עצמו בין על האדם ברכושו ובכל מקום שהוא נמצא. 

אבל בפרשה כתוב שיש קושי: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה ב) וגם כתוב: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם" (שמות לה ה) מה זה קְחוּ מֵאִתְּכֶם? לפעמים קשה לאדם... תשמעו מעשה שהיה; מדוע אמר הכתוב: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" ולא אמר ויתנו לִי תְּרוּמָה, הרי תרומה נותנים ולא לוקחים. וגם תמיהה נוספת: מה זה "קְחוּ מֵאִתְּכֶם" צריך להגיד, תנו תרומה לה', מה זה "קְחוּ מֵאִתְּכֶם"? זה אצלי מה, אני לוקח מעצמי? מה זה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תרומה לה'? 

מספר רבי זלמן סורוצקין אב"ד דסלוצק: כאשר שימש מרן רבי חיים סולובייצ'יק, ר"מ בישיבת וולאז'ין, יצא פעם למינסק להצלת הישיבה, שנקלעה למצוקה כספית קשה והיתה שקועה בחובות כבדים. בעיר פעלו שני גבאי צדקה של הישיבה, מופלגים בתורה וביראה ונדיבי לב, הלא הם הרב ברוך זלדוביץ והרב דובער פינעס. סר מרן הגר"ח לבית הרב זלדוביץ וסיפר לו על מטרת בואו, הסכום הדרוש היה נכבד! 

והרב זלדוביץ הבטיחו: 'להשתדל בדבר כמיטב יכולתו!'. 

במהלך שהותו בפינסק התאכסן מרן הגר"ח בבית מארחו והיה שקוע בתלמודו. לאחר ימים התעניין אצלו: 'האם כבר עלה בידו לאסוף את הכסף עבור הישיבה?' 

השיב הרב"ז: 'כי בעזרת ה' כבר יש בידו מחצית הסכום!'. שמח מרן הגר"ח ושב לתלמודו. בחלוף חודש ימים מאז בואו למינסק, שב מרן הגר"ח והתעניין אצל מארחו על שאר הסכום? השיב הרב"ז בשמחה: "כי ב"ה יש בידו את מלוא הסכום!". הודה מרן הגר"ח לנדיב הודאה גדולה ושב לוולאז'ין ומיהר לפרוע את חובות הישיבה. לא חלפו ימים ואל גאב"ד דר"מ דוולוז'ין באו שני אנשים לדין תורה; השנים היו הגבאים הנאמנים במינסק של הישיבה; הרב"ז והרב פינס. 

התובע היה הרב פינס וטענתו עמו: "בכל העסקים אני שותף לרב"ז שווה בשווה, עכשיו שהקרה השם לפני השותף (הרב"ז) עסק טוב ומוצלח כזה: הצלת ישיבת וולוז'ין! מכיוון שהרב"ז הוא נתן את מלוא הסכום מכיסו הפרטי, הוא בא ותובע ממנו כשותף מחצית העסק, והוא כמובן יתן את חלקו מחצית הסכום!". מה זה? אנחנו שותפים תמיד לעשות גביה בשביל הישיבה, ואתה פה נתת את כל הסכום לסגור את כל החובות של הישיבה בלי לשתף אותי חצי-חצי?! מה, אתה מפסיד אותי את הזכויות" 

תובע אותו לדין תורה. 

משנודע הדבר לגר"ח: שאת מלוא הסכום שילם בעצם הרב"ז שהוא דר בביתו והתאכסן, והוא חשב: 'שהוא הלך לגבות צדקה מאחרים', והתברר לו: שהוא בעצם נתן הכל מכיסו, 

פניו אליו בתמיהה: "מדוע החזקת אותי בביתך למעלה מחודש ימים? יכולתי להמציא לי ישר את הכסף איך שבאתי והייתי חוזר לדרכי ומחזיר את כל החובות מיד!" 

השיב לו הרב"ז: "וכי דבר קל הוא ליטול מן הכיס סכום גדול שכזה? בתחילה כדי לתת את מחצית הסכום היה עלי לעמול קשה כדי לכבוש את תאוות הממון שבליבי! אח"כ היה עלי להוסיף לנהל מלחמה פנימית, עד שהייתי מסוגל לתת את המחצית השניה". אתה חושב כבוד הרב שזה קל להשתחרר מהכסף? זה היה מלחמה! אחרי שבוע ששאלת אותי אז אמרתי: "שמחצית כבר השגתי", אחרי מלחמה עם עצמי נאותי לשחרר כבר חצי, לא שאלת חודש, אז עדיין אחרי חודש היה קשה, אחרי חודש שאלת אז התגברתי לשחרר את השאר... אבל זה לא קל! כבוד הרב. על זה התורה אמרה: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם"! אֶה! לקחת מעצמך קשה מאוד! 

כך מסיים אב"ד דלוצק: "על כל אחד ואחד לפעול על עצמו, לפעול על עצמו לתת את תרומת ה' ביד רחבה!". זה לא קל, זה לא קל לתת תרומה "קְחוּ מֵאִתְּכֶם"! זה מצוי אצלך בכיס, הכספת מלאה... 

- כן, כן אבל...." 

- קחו קחו "קְחוּ מֵאִתְּכֶם"! צריך לבקש מהבן אדם, זה לא פשוט לתת כסף. הבנתיוכם?... 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".