"ויהי ריב בין רועה מקנה אברם ובין רועה מקנה לוט". לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, "ויאמר אברם אל לוט אל נא תהיה מריבה ביני לבינך וביני רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו". והדבר גנאי, כי יאמרו האחרים: "איש אחיו אינם רוצים לסבול, אלא מתקוטטים, מה יעשו באחרים? רעים הם". זאת אומרת היה ריב בין הרועים של המקנה של אברהם לבין הרועים של המקנה של לוט. רועי לוט היו רועים בשדות זרים ולא חוששים לגזל. הבהמות של רועי אברם היו זמומים, הולכים עם זמם, כדי שלא יאכלו במקום שהוא לא הפקר, בשדות של אחרים. מה הייתה טענה של הרועים של לוט? טענה שלהם: היות והקב"ה נתן את הארץ לאברהם, התהלך לאורכה ולרוחבה "כי לך נתתיה", והיות ואין לו בן ולוט יהיה היורש, אז ממלא הארץ שלו. אז הם אוכלים משלהם. אבל אמרו הרועים, של מקנה אברהם: חבר'ה הוא עוד לא קיבל את הארץ, לכשיקבל ואם כך יהיה , נגיד, אבל הארץ לא שלו עדיין. ולא היה ריב ביניהם. אז אברהם רה שזה ריב. ריב זה לשון זכר. זכר לא מוליד, נקבה מולידה. לכן הוא אמר "אל נא תהיה מריבה". שזה לא יתפתח ויהיה מריבה, כמו שנקבה יולדת, מהריב יהיה מריבה וזה יתפשט ותהיה מחלוקת גדולה ויהיה חילול ה'. אז הוא אומר כי אנשים אחים אנחנו והדבר יהיה גנאי. כי אחרים מה יאמרו? יאמרו: אלה משפחה איש אחיו אינם רוצים לסבול ומתקוטטים, אז מה יקרה אם ירבו עם אחרים? אנשים רעים הם! טיפוסים. ולא מובן. למה לא מובן? מדוע חושש אברהם אבינו מחילול ה' אם יהיה ריב עם לוט? הלא כשיודעים שישי ריב יודעים גם על מה הריב. יבררו על מה הם רבים ואז יגידו. כי הגמלים של אברהם אבינו גם כולם רואים שהם יוצאים זמומים, אז יבינו שזה מפני הגזל. אז זה לא טוב? מה לא ישבחו את אברהם ויגידו כל הכבוד לו, איך הוא לא נוגע בשל אחרים? איזה חילול ה' יצא מזה? והוא מוכיח את אחיינו על הגזל. זה יפה מאוד מצידו של אברהם. זה יגרום לקידוש ה'. יגידו צריך להדבק בדרכו של זה. זה גם מורה על טובו של אברהם אבינו, שגם הוא מונע את מי שגוזל מלגזול אחרים ולא אומר ''מה אכפת לי! אני לא מתערב''. אז יכולים להלעיז על אברהם ולומר שהוא רע? כמו לוט? מי יכול להגיד דבר כזה? יתר על כן, הלא אברהם אבינו מפורסם בכל העולם כולו, פתח פונדק חינם לכל עובר דרכים, והניק ארוחות חינם לכל עובר ושב. ופתח את האוהלים מארבע הכיוונים. וקידם את פניהם בריצה, והיה משתחווה להם, וקורא להם "אדונים". "אדוניי" היה קורא להם. והאכיל כל אחד לשון וחרדל. מכל בהמה שלמה לשון. שלושה אורחים, שלוש לשונות. זה הוצאות למכביר. אז איך יכולים להלעיז עליו שהוא רע? לא רק שהוא לא נוגע בשל אחרים, לא רק שהוא דואג שאחרים גם לא יגזלו אחרים, הוא גם מאכיל מממונו אחרים שהוא לא מכיר חינם, ומהמיטב של המיטב. אז איך אפשר לדבר עליו?! אבל זה דרכו של העולם. נתפסים בנקודה השלילית שאינה נכונה ומתעלמים מהחיוב העצום והרב. כמה טוב יש באברהם. זה לא יראו. כמו אלחנן בוזגלו, ויעקב לחיאני ואילן דייזי, וכל החבר'ה. לא, זה הם לא יראו. אתם יודעים מראים לאנשים דף לבן שיש בו נקודה שחורה ככה בולטת באמצע, ושואלים: תגידו מה אתם רואים פה על הדף? כולם אומרים נקודה שחורה. ומה עם כל הלבן? זה לא רואים. רק את הנקודה השחורה רואים. ככה דרכו של העולם.

ואלה דברי הירושלמי במועד קטן, פרק ב', הלכה': שהייתה לרב ינאי מלאכת דבר האבד בכרמו. וטיפל בו בחול המועד. כידוע בחול המועד יש מלאכות האסורות. אסור לעשות מלאכות בחול המועד. אבל יש דברים שמותר בגלל דבר האבד. אם זה דבר שאתה יכול לאבד אותו ולהפסיד אותו, אז חכמים לא אסרו והתירו לעשות את המלאכה לצורך הדבר האבד שלא תפסיד. אז היה לו בעיה בכרם, שהיה חייב לטפל בכרם, כי אחרת יאבד חלק מהעצים או הכרם כולו. היה צריך לטפל משום ההיתר של דבר האבד. כיוון שראהו נוהג כן, מיד פנו הכל לטפל בכרמיהם בלי הגבלה. לא צריך דבר האבד, יש בי להיתלות. ראו את רבי ינאי, רב ינאי הוא מטפל בכרם, אז גם אני מטפל בכרם. כולם יצאו לכרמים, התחילו לטפל בכרמים בחול המועד. ראה שכך, כבר לא יכול היה לתקן אותם, אז לשנה הבאה הפקיר את הכרם שלו במועד. שם שלט "הפקר". כל הכרם הופקר. מי שרוצה יכול להיכנס יכול לעשות מה שרוצה. אבל כאן, אף אחד לא נהג כמוהו. למה לא עשו כולם כמוהו, כמו שעשו בשנה שעברה? שימו שלטים על הכרמים שלכם, תכתבו "הפקר", זה אף אחד לא עשה. "כי ילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא". אנשים לומדים מהקלקול ולא לומדים מהתיקון. קל לאנשים ללמוד, אה! אז איך הוא עשה? אז איך היא הולכת ככה? אז למה הוא לא... זאת אומרת אנשים לומדים דווקא מהקלקול ולא מהתיקון.

ומעשה שהיה: במניין של החזון איש, זצ"ל, התפלל אברך, והביא את הבן שלו עימו. הרעיש הילד בתפילה ואביו גער בו בחומרה. החזון איש ראה, לאחר התפילה קרא החזון איש לאב ואמר לו: היום למד ממך הבן שני דברים: למד שאסור להרעיש בתפילה ולמד שמותר לכעוס. מה לדעתם משני הדברים הוא יאמץ?. הוא יישאר תמיד עם הלכעוס, ולהפריע בתפילה הוא ימשיך. "כי ילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא". האנשים נוטים תמיד ללמוד את הקלקולים ומקלקולים ולא מהתיקונים.

וכך כתב בספרו החזון איש "האמונה והבטחון", פרק ד', אות ט"ז: "כי מן המפסידים היותר עיקריים, היות המלמד לרבים בלתי שלם במידותיו. וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחול ממנו מידות רעות". אומר החזון איש, זצ"ל: אחד מהדברים המפסידים העיקריים ביותר שגורמים הפסד אצל הלומד, אצל התלמיד, אצל המתחנך. מה זה אחד מהדברים האלה שהוא מפסיד? אם משיהו מלמד אותך הוא לא שלם במידותיו. כמה אנשים אתם מכירים שהם שלמים במידותיו? אבל אם המלמד שלך לא שלם במידותיו זה אחר מהמפסידים היותר עיקריים. וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, הוא יתמיד לנחול ממנו מידות רעות. אבל אם הוא בלתי שלם אז יש לו הרבה מידות טובות, רק הוא בלתי שלם. הוא רק בלתי שלם, הוא לא גרוע, הוא לא מושחת. הוא רק בלתי שלם. אבל מה אומר החזון איש? כמה שתעמוד יותר זמן מול מלמד כזה, אתה תנחל ממנו דווקא את המידות הרעות. לא את הטובות. למה? "כי ילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא".אחיינו  של החזון איש, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, הביא בספרו "אורחות יושר" ל"ז: ראייה לכך מסיפור בגמרא: הגמרא במנחות ס"ח: רבי טרפון התקשה בטעם הלכה. תלמידו רבי יהודה בר נחמיה הסביר ותירץ את הקושיה שרבי טרפון, ריבו, התקשה בטעם שלה. מה טעם ההלכה. אז הוא הסביר את זה. שתק רבי טרפון. רבי טרפון לא אמר כלום. צהבו פניו של רבי יהודה בר נחמיה. התלמיד הזה שאמר את הטעם, צהבו פניו. צהבו פניו זה צחק. זה נקרא צהבו פניו. אמר לו רבי עקיבא:"יהודה, צהבו פנייך שהשבת את הזקן? אתה שמח שהצלחת לענות תשובה שהרבי שלך לא יכול היה לענות? תמהני אני אם תאריך ימים". מה זה חיסולים? מה קרה? מה קרה? ונגיד שהוא חייך, מה קרה? למה תמהני? למה תמהני אם תאריך ימים? אמר רבי יהודה בר אלעאי: אותה הפרק, אותה זמן פרשו הפסח היה. דהיינו, בין פסח לעצרת. שעליתי לעצרת, הוא בא לחג שבועות, שאלתי אחריו יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי נפטר והלך לו. זאת אומרת לא עבור שבועות והוא נפטר מן העולם. כמו שאמר רבי עקיבא תמהני. והנה מלשון הגמרא לא משמע שרבי טרפון הקפיד. מילא אם רבי טרפון שהוא צחק לו בפנים... לא כתוב שהוא צחק לו בפנים, אבל אני אומר, לו צחק לו בפנים והוא הקפיד, אז ברור שהוא יסתלק מן העולם. כי הצדיקים של פעם,אם היו רק נותנים עיניהם במישהו שלא מצא חן בעיניהם ההתנהגות שלו, היו הופכים אותו לגל עצמות. מה זה גל עצמות? פירושו הוא נפטר. מה קורה אם נפטר? הופך להיות גל עצמות. אבל לא כתוב שהוא הקפיד. אדרבא, מסתמא הוא שמח שהוא תירץ את הקושיה. למה שלא ישמח? כתוב שבשניים אין אדם מתקנא, לא בתלמידו ולא בבנו. ואם התלמיד מחכים את רבותיו, למה שהוא לא ישמח רבי טרפון. אז מסתמא הוא גם שמח שהוא תחרץ. רק רבי עקיבא הרגיש שרבי יהודה בן נחמיה שמח? צהבו פניו, שמח. ויש כאן בחינה של "מתכבד בקלון ריבו". וקבע שלא יאריך ימים. ומדוע? כי כדאי לעם ישראל להפסיד תלמיד חכם כזה שמאפיל על ריבו, אם יש בו מידה רעה שלא מתכבד בקלונו. משום שיותר ממה שהוא ינחיל את תורתו, הוא ינחיל את המידה הרעה שבו. כי כולם יהיו "ילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא". אז כולם יקבלו היתר ,יגידו הנה, אני ראיתי במפורש איך הוא צחק בפנים של הרב שלו. אז אנשים ילמדו ככה. לא ילמדו את הטוב שבו, 99 אחוז, את האחוז הלא טוב כן ילמדו. אז עדיף וכשאי לעם ישראל להפסיד תלמיד חכם כזה שמאפיל על ריבו אם יש בו מידה רבה שמתכבד בקלונו. משום שיותר שינחיל את תורתו ינחיל את המידה.

לכן אמרו בעירובין ס"ג, עוד דוגמאות: תלמיד היה לו לרבי אליעזר שהורה הוראה בפניו ואמר לאמא שלום אשתו, תמהני אם יוציא זה שנתו. שכך מקובלני שהמורה הלכה בפני ריבו, חייב מיתה בידי שמים. וגם אם לא יקפיד הרב. גם אם לא יקפיד. וסיפרו במעילה י"ז שרבי אליעזר ורבי יוסא, עיקם פיו והשיב בלחישה בפני רבי שמעון בר יוחאי, והקפיד על כך, ומת. ככה הוא דיבר. אתה מסתיר מהרב שלך? אתה מדבר ככה מול הרב שלך ועושה ככה? רבי שמעון ראה, הקפיד ומת. אח"כ החיה אותו. כמו שמובא רש"י ותוספות שם. וזאת למה? כי טבעם של אנשים שמאמצים את הרע ולא את הטוב.

איפה ראיתם שמוכרים באיזה שהוא אטליז בשר, ושומעים שיעור לפני זה? עוד לא היה דבר כזה! אבל מה אני אומר את זה? כי באחת הפעמים הקודמות שבאו לא נשאר בשר. לא נשאר. והגיעו כאלו שבכו, באו מרחוק, בראו מרחוק ורחוק. וסיפרו לי שהייתה אישה אחת שקיבלה חמש עופות והיא חילקה אותם לחמישה אנשים שונים, היא הלכה בלי כלום. רק שיקבלו. והיה מישהו שקיבל ארגז גם עם חמישה עופות ונתן למישהו שלא היה לו כלום, וויתר. איפה זה? מידות רק פה אפשר לקבל! זה אי אפשר מקום אחר. זה לא יאומן כי יספור! כי אנשים מחכים חודשים עד שהם זוכים. זה בשר שכמעט יורד מהשמים. שתבינו, זה לא צחוק. עד שיוצא משהו ואיזה מלחמות. הנה מחר צריך להיות גם כן שחיטה, ותקלות, ועוד פעם, ועיכובים, והחלפות, ועוד פעם לא עומדים במילה, וככה, וככה. לך חזור... איזה מלחמות! אתם לא מבינים מה עושים בשביל שיצא. לא פשוט!

היה משגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, אומר: הלא ערב שבת הוא אחד מהזמנים של התשובה. אתם יודעים שאדם הראשון עשה תשובה בערב שבת. ואמר מזמור של יום השבת וכו'. אז ערב שבת זה אחד מהזמנים של התשובה. כמו שכתוב בשל"ה, במסכת חולין מ"ג. והמליצו על זה, חכמים המליצו על זה, חכמים אדם למשמש בבגדיו. אל תקרא "בגדיו", אלא "בוגדיו". ערב שבת עם חשיכה. אז אדם צריך למשמש את בגדיו ערב שבת עם חשכה. מה הכוונה? בפשט תבדוק בכיסים שאת הלא מטלטל. שלא שכחת מפתח, שלא שכחת כסף.. ימשמש בבגדיו ערב שבת. אבל המליצו על זה, אמרו על זה עוד איזה רמז. אמרו לו אל תקרא "בגדיו" אלא "בוגדיו". תבדוק אם יש לך בגידות שהיו לך במשך השבוע, שלא הייתה בסדר אצל הקב"ה, תמשמש לפני שתכנס שבת המלכה אז טהר עצמך בתשובה ותקבל עלייך תשובה. מה אירע. והוא נותן דוגמה פה, רבי יחזקאל לוינשטיין, לתלמידי הישיבה אצלו בפונוביז'. מה היה שם? ביום הזה, ביום שישי, הנוכחות בישיבה הייתה שלילה ביותר בתפילה ובסדרים. למה שביום שישי תהיה דלילות דווקא בתפילה ובסדרים? והוא השיב: זה התחיל מהיחידים. היחידים עשו משמר. משמר זה משמר. כל הלילה ביום חמישי לומדים. לומדים רצוף עד הבוקר, מתפללים ותיקין, זה הנץ, אחרי זה הם הולכים לישון. אז היו יחידים מיוחדים שבאמת רצו לשקוד על התורה ולסיים את השבוע, כמו שאומרים, ולתת לימוד כמו שצריך עד אור הבוקר. בלי לישון. זה היו היחידים. ופרשו לישון בבוקר. אז לכן הם לא הופיעו בתפילה שהיא בדר"כ נגיד שבע, שבע וחצי, כי לא מתפללים בנץ בישיבות, אז הם לא הופיעו שם כי הם כבר התפללו. והם גם למדו כל הלילה. והם גם לא היו בסדר. יש סדר בוקר שלומדים בישיבה. ומה למדו מהם? האחרים מה למדו מהם? לא את המשמר! למדו מהם לא להתפלל בבוקר ולא לבוא לסדר.

 וכך פירש רבנו חיים ויטל, זצ"ל, בליקוטי תורה פרשת שמות. פירוש נפלא, מדהים! מה שאמר הלל. הלל הזקן אמר דבר שכולם מנסים להסביר מה הוא אמר. כולנו יודעים שהלל הזקן היה ענו מאוד בדורו, כמו משה בדורו. הוא גם חי 120 שנה כמו משה בדורו. והוא היה ראוי להביא תורה לישראל כמו משה בדורו. הלל הזקן. הלל הזקן שהיה בשמת בית השואבה, היה אומר: "אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן, מי כאן". זה נשמע לא טוב. אם אני כאן הכל כאן, אם איני כאן, מי כאן? כאילו זה גאווה חבל לך על הזמן, אי אפשר לבחור מילים יותר עם גאווה מאשר המשפט הזה. אם אני כאן כולם כאן ואם אני כאן מי כאן? מי אומר דבר כזה?! על פניו זה נראה כאילו סותר את הענווה. אלא שאמרו בספרי שהלל עמד 40 שנה ולימד 40 שנה, ופרנס את ישראל 40 שנה. היה פרנס על כולם. נשיא ישראל. הלל היה זקן בן 119 שנה. ושנינו: שהזקן פטור מן הראייה. אתם יודעים עולים לרגל, בשלושת הרגלים, יש מצווה לראות את פני ה'. אבל יש פטורים. מי פטור לעלות לרגל? זקן. אדם בן 100 הוא כבר כאילו עבר, הוא בטל מן העולם. אז הוא פטור מן הראייה. אז הוא לא חייב לעלות לרגל. אבל הוא ידוע ידע... תקשיבו טוב! הוא ידע אם אני כאן, הכל כאן, אבל אם איני כאן, אפילו אם יהיו כל דייני הסנהדראות, אז מי כאן? מה פירוש? אף אח דלא יבוא! כולם יגידו אם הלל לא בא אני אבוא? אבל הוא פטור, הוא בן 119. מה אתה לומד ממי שפטור? אתה רוצה להיפטר?. אז הוא היה מטריח את עצמו לעלות לרגל , בן 119! לא היו נוסעים ב- BMW, הולכים ברגל או על חמורים, ולאט לאט, וזה מהלך. ירושלים זה לא קל לעלות עד למעלה. זה לא היה כבישים סלולים כמו היום, זה דרכים מפותלות. והוא היה עולה בשביל שלא יהיה פתחון פה למישהו להיבנות מזה ולומר הלל לא פה, אז גם אני לא בא. אם הוא גדול הדור לא בא, ודאי שאני פטור יכול לא לבוא. אבל תשאל למה הוא לא בא! מאיזה סיבה! מה יש ללמוד? "ילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא". ולפעמים זה לא קלקלתא בכלל, אתה מקולקל שאתה רואה ככה. אתה אפילו לא בודק. וכמו שאמרו ביומא פ"ו: "איך אדע מה חלול ה'?". בוא, תן דוגמא מה זה חילול ה'. רבי יוחנן אמר: "כגון אני, אם אלך ארבע אמות בלא תורה". אתם רואים שלא היה מצב מרגע שהוא קם עד שהוא לא הלך לישון, וכמה הוא ישן, לא היה מצב של שני מטר שהוא הלך בלי להגיד דברי תורה. אין דבר כזה! כל ימי חייו. אומר אם יראו אותי שאני הולך ארבע אמות בלי תורה, זה חילול ה'. פירש רש"י: ואין הכל יודעים שנחלשתי בגרסתי, ולמדים ממני להבטל מתלמוד תורה. זה מה שילמדו ממני! ילמדו ממני להבטל מתלמוד תורה.יזהרו חכמים בדבריכם. היזהרו במעשיכם שלא יהיה רבב בבגדכם, כי מזה ילמדו. מקלקלתא ולא מתקנתא. לא יראו את כל היגיעה הרצופה שעות על גבי שעות, מה יראו? שארבע אמות, מהלך של שנייה וחצי, הופ! הנה הוא לא אמר דברי תורה, אז אני פטור. כמה אתה תהיה פטור? גם שנייה וחצי? לא! כל החיים. פטור, כי אני ראיתי אותו הוא לא אמר, לא דיבר, תפסתי אותו גמרנו. יש לי עכשיו לימוד, יש לי ראייה ממי, ממה וזהו! מספיק! יכול להיות דבר כזה? מציאות. מה הוא חושב לו?! אם הוא הניח פעם תפילין בכותל המערבי אז גמרנו? אתה יכול לעבוד 40 שנה, לעשות זיכוי הרבים, לעשות.. איפה עשית? איפה זה היה? לא היה ולא נברא. אבל להמציא שפעם הנחתי למישהו תפילין בכותל, מה שלא עשיתי אף פעם, אז זה כן יכולים.. אח"כ הוא מבקש סליחה, אה! חב"ד, לא הם בסדר, הם בסדר. הוא הביא דוגמה מהם עליי. "ילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא".

הגאון רבי חיים שמואלביץ, זצ"ל, הביא את דברי הגמרא בנידה י"ג שנפסקה להלכה באורח חיים ג', י"ג: "אין להטיל מים אלא בעפר תיחוח. כדי שלא יינתזו ניצוצות על מנעליו וילעיזו שאינו ראוי להוליד ובניו אינם שלו". מה זה הדבר הזה? שמעתם? הגאון רבי חיים שמואלביץ עמד ותמה: עוברים אנשים, רואים אדם מוכר, מהקהילה, כולם מכירים אותו, מזהים אותו, יודעים מי הוא, יודעים שיש לו שמונה בנים ושתי בנות, ולא נעים: על הנעליים שלו יש לו טיפות שניתזו לו על הנעליים. מה לעושת בן אדם זה בן אדם, לפעמים נצרך, וצריך לעמוד באיזה שהוא מקום ו.. אז ההלכה אומרת שאין להטיל מים אלא בעפר תיחוח. מה זה תיחוח? רך. שאז זה לא יתיז. אבל אדם זה רק אדם, והוא לא יכול להשאות את עצמו יותר מידי, מה ילך לחפש עכשיו תיחוח? כתוב "לא תשקצו". אסור לעבור על איסור. הוא יכול להיות גם עקר חס ושלום. ואיפה שהוא נתקע היה שמה סלע צחיח. קורה. ולא יכול להתאפק ואז מה קורה? ראית? בנעליים שלו, אולי הוא בעל מום? אולי הוא לא ראוי להוליד? לא ייתכן! יש לו עשרה ילדים. אה! אבל איך יש לו, איך ניתז לו שמה, זה פה ושמה, איך זה? אה! אז אולי אשתו בוגדת בו והוא לא יודע והילדים שלו פסולי חיתון. למה? אולי הוא כרות שופכה. אין גבול לתעתוע החולני! והתשובה אומר הגאון רבי חיים שמואלביץ: נכון! אין גבול! ולכן ההלכה אומרת אין להטיל מים, אלא באפר תיחוח כדי שלא יינתזו ניצוצות על מנעליו ויעלזו שאינו ראוי להוליד ובניו אינם שלו. הלכה בשולחן ערוך. אתם שומעים מה זה אנשים? זה שולחן ערוך! הגאון רבי אהרון קוטלר, זצ"ל, היה דורש כך על הכתוב: "זבובי מוות יבאיש, יביע שמן רוקח". פסוק בקהלת. יש בני אדם שהם בבחינת זבובי מוות. גם אם יראו מעשה שהוא שמן רוקח, יטהו לרעה, יבאישו אותו ויתססו אותו. עין רעה. רוב האנשים יש להם עין רעה. לא יכולים לראות שבח. רואים רק גנאי. לא רק רואים, מחפשים רק גנאי.

אז זאת אומרת למדנו פה כמה צריך להיזהר ומה זה חשש אברם "אל נא תהא מריבה ביני ובנייך", כי מה יאמרו אנשים? כי אנשים אחים אנחנו. מה יגידו? יאמרו אחרים: איש אחיו אינם רוצים לסבול אלא מתקוטטים, אז מה יעשו באחרים? רעים הם! ככה יגידו, אומר רבנו יוסף בכור שור. אז זאת אומרת צריך להיזהר מאוד, כי אנשים מחפשים בנו מומים. ועד כדי כך שכדאי לעם ישראל שיסתלקו אפילו תלמידי חכמים שאינם שלמים ולא ילמדו מהקלקלתא שבהם, כי מהתקנתא לא ילמדו. לכן כתוב "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו. ואם אינו דומה למלאך ה' צבאות, תורה אל יבקשו מפיו". אתם שומעים דבר כזה? זו המציאות העגומה שהכירו אותה גדולי האומה, ולכן נזהרו מאוד. ולמרות שאברהם אבינו היה כלי לשלמות, ואי אפשר לחשוד אותו במריבה שהוא בצד הלא בסדר. כי הוא לא עשה מאומה לא טוב, הכל הוא עשה טוב מאוד בשיעור שאין דומה לו! אבל זה לא משנה, מתקוטטים יגידו ששניהם רעים. במקרה שלי אמרו שרק אני רע. אז אתם רואים זה הכל כתוב, זה מעוגן בהלכה. זאת המציאות לצערנו הרב. אבל יש פה גם אזהרה. החזון איש אומר במפורש, דברים שכדאי לחזור עליהם שוב: "מן המפסידים היותר עיקרים היות המלמד לרבים בלתי שלם במידותיו. וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחול ממנו מידות רעות". אז כמה צריך שתקפידו לבחור לכם מלמד לילדים או ישיבה או כל בית מוסר וחינוך. לבדוק מי הם המלמדים.