"דבר אל בני ישראל ויסעו". שנינו בסוטה לו, תניא: היה רבי אומר: שעמדו ישראל על הים היו שבטים מתנצחים זה עם זה. זה אומר "אני יורד תחילה לים", קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. שנאמר: "שם בנימין צעיר רודם". אם תקרא "רודם", אלא "רדים".

באותה שעה היה משה מאריך בתפילה. אמר לו הקב"ה: "ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפני". אמר לפניו: "רבנו של עולם, ומה בידי לעשות?" אמר לו: "דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבוא בני ישראל בתוך הים ביבשה".

המהרש"א מפרש: ששבט בנימין האמין בדבר ה' ביד משה. "דבר אל בני ישראל ויסעו", אין להם אלא לסע, שאין הים עומד בפניהם, אומר רש"י. השאר השבטים שלא בטחו בציווי זה ויראו לנפשם לירד לים, נזקקו להרמת המטה ונטיית היד  ובקיעת הים כדי לעבור בו.

להשלמת הדברים תשמעו את הדרשה מאתמול בצפת.

והעניין ידוע מה שכתב הנועם אלימלך פרשת "בהר", בשם אחיו רבי זושא מאניפולי, זצ"ל בביאור הכתוב: "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה"- שלא תדאגו משנת בצורת, אומר רש"י. היינו, כאשר בוטחים ולא דואגים, מובטח השפע.

אבל "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", אזי "וציוותי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". כאשר דואגים ולא בטוחים, יש צורך בציווי מיוחד כדי להוריד השפע.

אז שומעים מה אמר רב זושא. "ונתנה הארץ פריה ואכלת לשבע וישבת לבטח עליה" שלא דואגים משנת בצורת, בוטחים ולא דואגים, מובטח שפע. מובטח! "ונתנה הארץ פריה" מעצמה, "ואכלתם לשבע", והכל בסדר.

אבל אם אתם מודאגים וכי תאמרו "מה נאכל בשנה השביעית ויש לכם הסבר, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, אז צריך כבר ציווי מיוחד כדי שירד לכם שפע. וציוותי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". כאשר דואגים ולא בוטחים יש צורך בציווי מיוחד להוריד שפע. כך יארע גם כאן. שבט בנימין בטח, שבט! שבט כולו! בטח וירד לים. והים לא עמד בפניהם. שאר השבטים שהיססו, הוצרכו לציווי מיוחד לבקיעתו.

אז הפסוק מתחלק כך: "דבר אל בני ישראל ויסעו", זה הכל. ואת זה האמינו שבט בנימין וירדו. אלא שלא האמינו כל כך, לכם נאמר :"ועתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", זה לאלה שלא האמינו.

והוסיף על כך ב"דברי ישראל", בשם רבי יחזקאל מקוזמיר, זצ"ל, שבכך יבואר מה שנאמר במלכים ב,ד, "ואיש בא מבעל שלישה", שם מקום, "ויבא לאיש האלוהים לחם בכורים", הוא הביא לאלישע הנביא לחם בכורים. "עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו, ויאמר תן לעם ויאכלו. ויאמר משרתו (הכוונה לגחזי) מה אתן זה לפני מאה איש, ויאמר לתן לעם ויאכלו. כי כה אמר ה' אכול והותר. ויתן לפניהם ויאכלו ויותירו כדבר ה'".

יש להבין: אלישע הורה לתת לעם, וכי לא ידע שיש כאן מאה איש? וכשגחזי שאל חזר אלישע על ההוראה ואמר "בדבר ה' שיאכלו ויותירו". מדוע לא אמר כך בתחילה? אלא בתחילה רצה שתשרה הברכה כתוצאה מהבטחון בה' ובנביאו. אבל כשגחזי שאל ופקפק, קלקל הכל. ושוב לא תשרה הברכה מעליה והוצרך לגזור בדבר ה' שיבוא השפע.

ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלוקים לחם בכורים עשרים לחם שעורים", זה יכול להספיק למאה איש? מי שמסתכל חושב שזה לא יכול להשביע. 20 לחם למאה איש? מה אמר הנביא? "תן לעם ויאכלו". מה הוא לא יודע שיש מאה איש? הוא יודע שיש מאה איש. אז אומר: "תן לעם ויאכלו". זה "אובר חכם" גחזי שואל, יש לו עיניים, הוא רואה כמויות, הוא רואה זה לא מסתדר. מה אתן את זה? לפני מאה איש? ויאמר: תן לעם ויאכלו כי כה אמר ה' אכל והותר". "ויתן לפניהם ויאכלו ויותירו כדבר ה'".

אז למה בהתחלה הוא לא אמר לו שזה בדבר ה' וככה הוא אמר? הוא רצה שיסמכו על הבטחון ויאכלו בזכות הברכה שתשרה מהבטחון. שהם בוטחים בה' ובנביא. אבל גחזי שפקפק, קלקל הכל. גחזי הזה קלקל הרבה דברים. יש לו שם נפוץ. "ג'חזי". אז שוב, לא שרתה ברכה והוצרך לגזור דבר ה' שיבוא השפע.

יש מישהו ששואל אותי: תגיד לי, איך אני אעשה וזה פה ושם. אני אומר לו: תעשה כך וכך ותיתן מעשר". נו, ואחרי זה הוא בא ושואל למה אתה לא נותן מעשר. אז הוא אומר לי יש לי חובות ויש לי זה. לא הבנתי. אז אתה חכם כאילו, שאלת, אמרו לך, ואז אתה נהיה חכם, כי יש לך חובות, יש לך זה ויש לך פה ויש לך שם. לא הבנתי. ואח"כ הוא כותב לי שמע אני כבר שבוע לא עובד. הלכה הברכה. אין בטחון? הלכה הברכה. צריך ציווי מיוחד. חפש מי שיצווה לך ציווי מיוחד. מי שבוטח הברכה שורה. מי שלא בוטח, עושה חישובים של גחזי, אז הוא נתקע.

בכותל המזרח בישיבת נובהרדוק, ליד מקומו של הסבא מנובהרדוק, זצ"ל, היה קבוע נר כבוי. נר כבוי. קראו לו "נר הבטחון". כל בני ישיבות נובהרדוק ידעו עליו. על הנר. הסבא מזכיר את זה בספר שלו "מדרגת האדם בדרכי הבטחון", פרק ב'. והסטייפלר שהיה נובהרדוקר כתב עליו שיר, על הנר של הבטחון בקריין דאגרתא בחלק א', באגרת שלד.

נספר, כך אומר רבי יעקב גלינסקי, זכרונו לחי העולם הבא: יום אחד שיצא הסבא מנובהרדוק להתבודדות וחשבון נפש ביער הסמוך, מצא בנבכי היער בקתת עץ עזובה. בשעתו התגוררו בה חוטבי עצים, בסיום עבודתם זנחוה. שש על המציאה. נקב ותיקן בדקיה, הביא אליה ספרי מוסר, הפך אותה להית התבודדות. מפעם לפעם שביקש להתעלות באין מפריע, לערוך חשבון נפש, להתוות דרך, נוטל היה טליתו ותפילין ומסתגר בבקתה.

באחד הלילות, הדליק את הנר ולמד לאורו. ברגש עז, בהשתפכות הנפש, שלוש שעות. הנר דלק עד תומו וכבה. הסבא נותר בחשכה. הזדקף והמתין, אף לא פתח בתפילה, הן סמוך הוא על שולחנו של הקב"ה, ואביו שבשמים יודע שבנו שרוי בחשכה וזקוק לאור. בודאי ידאג לו. אלא אין לו אלא להמתין. לפתע, נפתחה דלת הבקתה, אדם נכנס פנימה ובידו נר דולק. באמצע היער. הציף את הנר בפמוט במקום הנר שכבה ויצא בדממה אל החשכה.

הסבא לא הוגיע את מוחו מי הוא. אליהו הנביא, מלאך ממרום, מה זה משנה מי השליח? העיקר המשלח, האבא הטוב שבשמים. שב ושקד על תלמודו עד אור הבוקר. הבוקר אור והסבר כיבה את הנר. ששב לישיבה, הציב אותו ליד מקומו כמזכרת "נר הבטחון". בגלל שהוא בטח הביאו לו נר ישר מן השמים כדי שהוא יוכל להמשיך ללמוד.

לימים פרצה שרפה בעיר, הבתים שהיו עשויים עץ וגגותיהם קש, השרפות מכלות באין מפריע. מהרו בני הישיבה לפנות את ספרי התורה והתפילין וכל ספרי הקודש מפני האש המתקרבת, ונשאו תפילה נרגשת וה' שומע תפילה, הרוח שינתה את כיוונה והאש דעכה. בניין הישיבה ניצל על הריהוט. אבל מחמת החום הותך נר הבטחון. רב היה הצער. מדוע לא נזכר בו האיש לחלץ את הנר בטחון? רק הסבא לא הצטער. "ה' נתן את נר הבטחון וה' לקחו". כדי להורות לנו שהיננו זקוקים לו, כדי להתאזר בבטחון.

סיפר לי הרב מפונוביז', אומר רבי יענקל'ה, שהייתי מגיד שיעור בנובהרדוק, כבר לא היה נר הבטחון. ככה סיפר הרב מפונוביז'. אבל איני צריך לו כדי לדעת כמה בטחון מתגמל. שהייתי לרבה של פונוביז', החלטתי לעשות אותה מעצמה של חינוך. הקמתי תלמוד תורה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל אברכים, בי"ס לבנות, בי"ס על-יסודי. המוסדות היו מפוזרים בבתים שכורים בכל העירייה, והדבר הקשה בראש ובראשונה מבחינה חינוכית. גם מנע התרחבות. והחלטתי לקנות שטח נרחב ולהקים עליו את המוסדות. נודע לי שהכומר של העירייה, צאצא ויורש לשושלת האצילים ששלטה במחוז, מבקש למכור חלקת יער גדולה בסמוך לעיירה. ביקש עבורה מחיר מציאה. 25 אלף רובלים בלבד. אך בתנאי אחד: בכסף מזומן. ואני מניין לי כסף מזומן, אבל אם אחתום עמו זכרון דברים, אוכל לחזר על פתחי נדיבים להלהיב לבם לרעיון הזה, הכביר. ביקשתי ממנו שלושה חודשים שהות. והכומר בשלו כך: המחיר האות 100 אלף, בהנחה 50 אלף. מחיר למזומן 25 אלף. היו ברשותי חמשת אלפיים רובלים שקיבלתי כנדוניה לנשואי. חותני, רבה של ויז', אגר את דמי דיני התורה והבוררויות והעניק אותם לי. כדי שבבוא בעת אוכל להשיא את צאצאי ברווחה. נועצתי באשתי והסכימה. הצעתי לו את דמי הנדוניה כדמי הקדמה. והיה אם בעוד שלושה חודשים לא אביא את עשרים אלף הנותרים, יוחלט הסכום כקנס. הכומר הסכים. חתמנו על זכרון דברים. לא נחתי ולא שקדתי, הלכתי מנדיב לנדיב, חממתי את ליבם, נענו ברצון, אבל לא כעת. לא עכשיו. זה השקיע הון עתק בעסקה ומצפה לרווחיה בעוד חצי שנה, התחייב לדמי מעשרות. זה מצפה לפרעון הלוואה בעוד ארבעה חודשים ויעניק אלפיים רובל בשמחה. הכלל השגתי הבטחות למימון הקנייה ואף להתחלת הבנייה. אבל כסף מזומן אין. התאריך התקרב ויום ראשון עליי להביא את הכסף או שאפסיד את דמי הקדמה.

ולשבת זכינו לאורחים נכבדים: חותני וחותנתי כיבדונו בביקורם. בבואם הבחינו שביתם מוטרדת. כוונה אשתו. שאלו. וסיפרה. שהיא מודאגת. יכולים להכלות להם את הכסף. כי אם הוא לא יעמוד אם ההסכם. ככה הוא סיכם. איך כעסו! איך הטיחו ביקורת! "מה הנמהרות הזו! פזיזות וקלות ראש! רב צעיר בעירייה קטנה עם חזון דמיוני של קריית חינוך ענקית, ועבורו הוא משעבד את כל רכושו, כל בטחונו הכלכלי...". השבת שעברתי על כל שונאי ישראל. במוצאי שבת, לאחר ההבדלה, מיהרתי להיפרד מהאורחים החשובים ועליתי לבית הכנסת להטביע יגוני בלימוד התורה. המשמחת לב ועיניים מאירה. שקעתי בסוגיה ושכחתי עולם ומלואו. לא זכרתי את החוב, ולא את פרעונו. שעלה בדעתי היסוד שלפי התיישבו כל הקושיות וישורו כל ההדורים, הציפה אותי שמחה רבה ונשאתי עיניים מן הגמרא, והנה השעה 2 אחר חצות. נו, בשעה כזו נסעו כבר האורחים, אפשר לחזור הביתה.

העירייה נמה שנתה, כל הבתים היו חשוכים מלבד בית אחד. בתי. הבנתי שחותני וחותנתי החליטו להמתין לשובי. נו, אין ברירה. פתחתי את הדלת ולא, הטרקלין היה מואר ושניים מעשרי עיירה ישבו והמתינו לי. קמו והכריזו שמגיע להם מזל טוב. שידכו את צאצאיהם. "מזל טוב! מזל טוב! ענבי הגפן, ענבי הגפן"... נו, אבל לא בשביל זה ממתינים על שתיים בלילה. הם קצבו נדוניה הגונה, עשרת אלפים רובל מכל צד. תאריך חתונה נקבע לעוד חצי שנה. בינתיים הם מבקשים להשליש את הכסף אצל הרב במזומן. אז הם נותנים לו עשרים אלף, בדיוק מה שחסר לו! שיהיה אצלו עד לחתונה בעוד חצי שנה. אמרתי: "תראו, אין לי כסף בביתי ולא אוכל לקבל אחריות. אלא אם כן תרשו לי להשתמש בכסף לצורכי המוסדות ואז אתחייב להחזיר לכם במזונן בעוד חצי שנה". "ודאי! ודאי!". הסכימו. מניתי את השטרות ומסרתי בידם שטר התחייבות. שתינו לחיים והלכו.

נשארתי ער כדי לשמור על הכסף. התפללתי ותיקין ומבית הכנסת עליתי לבעל של הכומר. כמה התאכזב! שמניתי לידיו את הסכום והשטח עבר לרשותי. בנינו עליו קריה שמנתה כאלפיים תלמידים. שש ועולז שבתי לבתי.  ושני המחותנים ממתינים לי. "מה קרה?". השידוך בוטל. עלה על שרטון. באו לבקש את הכסף חזרה. אמרתי "סורי, זה כבר לא נמצא ברשותי. בעוד חצי שנה. אולי קודם אני אחזיר". ואכן העשירים שהתחייבו בעוד ארבעה חודשים, בעוד חצי שנה, זה יתן מעשר וזה יתן אלפיים, כולם מילאו התחייבותם והכסף מחוזר למחותנים מוקדם.

נו? צריך את נר הבטחון? אפשר להסתדר גם בלי. צריך העיקר שיהיה בטחון. אם יש בטחון, הבר שורה!