טובת הקב"ה שונה מטובת בני אדם | ר' משה כהן

 

- - - לא מוגה! - - - 

הדרשה מספר חוכמת המצפון

בשם ספר רגיוני מוסר.

כתוב בפרשה,

ואכלת ושבעת וברכת

את השם אלוהיך על הארץ הטובה

אשר נתן לך.

הנה נחלקו בגמרא,

אם הוא מוכר בעין יפה מוכר,

או בעין רע במסכת ברכות.

אדם אוכל לחברו,

הוא מוכר לחברו אם זה בעין רעה

או בעין יפה.

אבל בנותן מתנה לכולי עלמא

פשוט להם,

שנותן בעין יפה.

מי שנותן מתנה, בעין יפה נותן.

אין מחלוקת.

פשוט שבעין יפה נותן.

ולכאורה היה צריך להיות להפך.

כי נותן כביכול מפסיד.

הוא נותן, נחסר משלו, מוכר.

הוא נותן,

הוא מקבל על זה תמורה.

אז למה

במוכר יש מחלוקת

ומתנה פשוט לכולם,

שזה בעין יפה?

ולכאורה היה צריך להיות להפך.

אבל הסברה היא

כי הנותן הרי מבקש את טובתו של חברו.

והוא מיטיב עימו.

ונתינה,

למה הוא נותן?

כי הוא מבקש את טובתו של חברו.

והוא רוצה להיטיב עימו.

ואם הוא כבר נותן,

אז כבר עמדו חכמנו זיכרוננו לברכה.

דעתו שנותן בעין יפה.

אז חכמנו זיכרוננו לברכה.

עמדו את דעתו,

שוודאי אם הוא נותן והוא רוצה להיטיב,

בוודאי שהוא נותן בעין יפה ואין שום צד למחלוקת.

אבל המוכר שמוכר,

הוא מוכר לטובת עצמו.

הוא צריך את התמורה.

הוא לא מחפש להיטיב.

אז הוא צריך את הכסף.

ולכן הם אומרים שיש בו עין טובה.

ויש מחלוקת

אם הוא בעין יפה

או בעין רעה.

אלא כל מה שיכול להיטיב לעצמו, הוא מטיב.

אז זה לא בכלל היטיב לאחר.

ביסוד הזה נבין

ההבדל הגדול בין טובות בני האדם זה לזה

לבין טובותיו של הבורא יתברך שמו,

המשפיע תמיד בכל עת ובכל שעה על כל נברא.

על פי זה

אנחנו נבין

שיש הבדל גדול בין טובות בני האדם שמטיבים זה לזה

לבין הטובות של הקדוש ברוך הוא שמטיב לכל נברא שהוא.

שהוא משפיע תמיד, בכל עת ובכל שעה.

כי טובות בני אדם זה מבחינת מוכר,

שכל אחד מחפש את התמורה.

אף אחד לא מטיב בשביל

להיטיב לשני.

כל אחד מחפש להיטיב

בשביל

התמורה.

כמו שכתב בחורבות הלבבות

שער עבודת האלוהים,

על חמישה פנים שבטובות בני אדם קצתם לקצתם,

שהם תלויים בדבר.

שם הוא מונה את כל החמישה האפשרויות של בני האדם שמטיבים זה לזה.

וכל הטובות שהוא מביא שם,

הוא מכריח ומוכיח

שכל הטובות תלויות בדבר,

אם זה אבא לבנו,

אם זה אדון לעבדו,

אם זה בין אדם לאדם וכו'.

וכוונתו המחשבתו לתועלת עצמו.

זה בבני אדם שמטיבים זה לזה.

אבל הבורא יתברך שמו שאינו זקוק לבריאותיו,

הרי טובותיו המתמידות אשר אין תכלית להן,

רק נדבה וחסד

על כל המדברים.

ודאי שהקדוש ברוך הוא מטיל לברואיו,

אין לו שום,

הוא לא צריך את זה בכלל, אין לו שום רווח מזה.

אלא עצם ההטבה שהוא רוצה להיטיב היא כי הוא המציאות הטוב.

הוא מדבר לך טוב להיטיב,

וכל התכלית זה עצם ההטבה,

ולא שום

בבקשה תמורה.

רק נדבה וחסד על כל המדברים.

ולכן אין פלא שטובות בני האדם זה לזה הן על פי רוב בעין רעה,

כי אצל בני האדם זה בשביל התמורה,

לכן זה בעין רעה

על פי הרוב.

אבל אצל הקדוש ברוך הוא,

בוודאי שזה בשביל התכלית הטובה הזאת שהוא רוצה להיטיב.

אז אצל בני האדם

זה ודאי

על פי רוב בעין רעה,

אם בשביל שהוא מבקש כבוד ופרסומת ותודה,

או יותר מזה,

כדעה מראים שכמו שאומרים אנשים,

יש פתגם כזה,

נותנים לחמור מספוא ותבן כדי לרכוב עליו אחר כך,

מושגים של פעם,

אז היום זה בדלק שנותנים לרכב.

אז נותנים לחמור מספוא ותבן, משקיעים בו, מביאים לו מספוא ותבן,

זה גם שווה משהו,

והכול כדי לרכוב עליו אחר כך.

זה לא שמחפשים להיטיב לחמור,

אלא רוצים לרכוב עליו,

וזה רק על ידי זה שייתנו לו מספוא ותבן.

ואם אין משיג את מבוקשו, הוא נמנע מלהיטיב.

אם האדם לא יראה את מבוקשו או את התמורה שהוא חיפש,

הוא ודאי ימנע מלהיטיב.

אבל בואו ונראה

טובותיו של הקדוש ברוך הוא לבריותיו,

כמה טובת עין יש בהן.

הנה, צמא למים

או רעב ללחם,

לא יקפיד אם ייתנו לו את המים אפילו בכלי פחות.

ואם הלחם אינו אפוי

על כל תבליניו,

אין לו שום קפדה בזה.

העיקר בשבילו שהוא מרווץ עם עונו,

הוא משקיט את רעבונו.

העיקר שמי שייטיב לו ישקיט לו את הרעבון,

הרווץ עם עונו.

זה מה שהוא חיפש,

והוא לא מקפיד על זה שפחות

האפייה של הלחם או הכלי פחות.

ונפש רעב כל מר מתוק, אמר שלמה המלך עליו השלום.

אבל ודאי

שייענה יותר אם יקבל המאכל והמשקה בכלים יפים

שיש בהם טעם לשבח,

ואת הלחם אפוי קלקתו.

זה מוסכם שהוא ודאי ייענה יותר.

אין שום ספק.

אבל בכל אופן, אצל בני אדם הוא לא יקפיד

אם הוא יקבל פחות כשהוא רעב וצמא.

וכתב אספורנו על הפסוק

ראה ריח בני כריח שדה אשר בירכו השם.

שאמר יצחק

על יעקב שהוא חשב שזה עשיו.

אז אומר על זה אספונו.

עתה בני ראה והתבונן

שזה הריח וכריח שדה

שמלבד המציאות המספיקה לו להיותו מזון בעל החיים,

הוסיף עליו טובות המהנה ומועיל לרוח החיוני והנפשי.

וזה מדרכי טובו יתברך.

אז לא רק עצם הבעלי-חיים, עצם המאכל, עצם

כל זה של הטבה פשוטה,

אלא גם עושה את ריח שדה

להיטיב

בשיא ההטבה שאפשר.

נפלאים הדברים למתבונן בהם.

בטובות הבורא יתברך.

הזן הוא מפרנס

ומכלכל את אצוריו.

כי מלבד שהוא מחיה ומכלכל כל אחד די מחסורו,

אז הוא לא נותן במינימום.

הרי גם מגיש לפניהם את כל הצטרחותם בטעם וריח טוב,

שנפשו של אדון נהנית מהם,

לא מסתפק רק במינימום,

עצם המאכל, אלא גם בריח,

בריח טוב.

על ברכת בורא נפשות וחסרונן,

בורא נפשות רבות וחסרונן,

פירשו בו התוסות בברכות,

כמו לחם ומים,

שאי-אפשר בלי הם.

וכל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי,

אז יש שתי דברים.

יש לחם ומים שאי-אפשר בליהם,

ויש כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי. כלומר,

על כל מה שבעולם,

שגם אם לא בראם,

יכולים לעולם לחיות באלוהם.

יש דברים שהוא ברא,

דברים שהם מיועדים

לבין עצם שבלי זה אי-אפשר לחיות,

אלא למה שנקרא למותרות.

להיטיב עוד.

שלא ברם כי אם לתענוג בעלמא,

עד כדי לשנות תוספות.

התבוננה,

ישנם תענוגים והנאות

כאלו

שרק העשירים הגדולים יכולים להגיע אליהם,

וישנם כאלו שגם העשירים בינוניים,

וכאלו

שגם עניים יכולים להשיגם.

אבל אין באפשרותם של עניים

להגיע לאותם התענוגים של העשירים הגדולים.

וכאן נלמד דבר נפלא מאוד.

אז קודם כל נתבונן.

יש דברים שרק העשירים הגדולים

יכולים להיענות.

יש כאלה שגם עשירים בינוניים,

ויש כאלה שגם עניים.

אבל העניים

לא יכולים

מה שרק העשירים יכולים.

והנה נצטווינו בתורה,

שנשכח עומר בשדה,

נצטווינו אם שכחו עומר.

זו תבואה בשדה.

נצטווינו להניחו שם.

ולא נשוב לקחתו כשייבדע עלינו הדבר,

כשנודע לנו ששכחנו.

אנחנו מצווים מהתורה להשאיר את זה, להניח שם.

ועל זה נאמר, ושכחת עומר בשדה.

לא תשוב לקחתו.

לגר ליתום ולאלמנה יהיה.

כלומר, הניחו שם להם.

וכתב החינוך במצווה,

דף קצ״ב,

אז זה ראשונו.

משורשי המצווה,

המצווה הזאת של שכחה,

לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם

טולין עיניהם על התבואה,

לראותם בעלי השדות מעלמים עלומים בתוך השדה,

כי ברכת השם התברך אשר נתן להם.

אז העניים מסתכלים,

רואים,

בעלי השדות מבורכים בברכת השם,

מעלמים עלומים.

אז הם רואים את זה,

וחושבים בלבם לאמור

מי ייתן והיה לי כן לאסוף עומרים לביתי.

אז מי ייתן וגם אני

אוכל לאסוף עומרים לביתי.

ולו אחת אוכל להביא אשמח בה. אפילו רק עומר אחד אני אצליח להביא.

גם בזה אני אשמח.

אני לא מבקש הרבה את כל העומרים בשדה.

על כן היה מחסדיו ברוך הוא

על בריאותיו,

למלאות תשוקתם זו,

כשיהיה מקרה, כשישכחו בעל השדה.

עד כן השונה נחמד של חינוך.

אז מה הוא אומר?

שמצוות שכחה עצמה כל-כולה למטרה,

שכשהעניים והאביונים רואים

בעלי השדות

מרימים, מעלמים עלומים

בתוך השדה,

וגם הם מתאבים לזה,

אפילו רק לא אומר אחד,

השם לא מונע מבריאותיו,

ומחסדיו ברוך הוא

הוא רוצה שיתמלא תשוקתם ומצווה את כל עם ישראל.

שמה?

שהם שכחו

שישאירו את זה להם,

שיזכו גם הם למלא תשוקתם ותאוותם.

רצה הקדוש ברוך הוא שגם העני והאביון הם חזיר על הפתחים

ומלקט מבין העומרים עם פירורים ועם שיפולים הבודדות.

הוא מביא בכל יום מזון ומחיה לבני ביתו,

רק מהמעט שהוא אוסף

ולבו מצטער וכואב

על דלותו ומצבו המולל.

הוא מקנא את בעלי השדות אשר ברכם השם.

אז הוא במצבו,

הוא מקנא בבעלי השדות שברכם השם, הוא טורח ועמל.

הוא רוצה גם הוא, שגם הוא ייהנה פעם

ויטעום טעם של בעל הבית

המביא לביתו עומר טרי מהתבואה החדשה,

וכלי וכרמל וכיוצא.

גם הוא רוצה לזכות כך.

ועל כן הצטווינו במצוות השכחה,

שלא יושב לקחת.

למה שגם העני,

גם האביון יזכה לזה?

וישאר לעניים

ייהנו ויתענגו גם הם,

שגם הם כמו בעל הבית לוקחים עומר טרי מהשדה,

ויזכו בזה.

ריחקים המתקים וכולם החמדים,

כמה טובות הקבוש ברוך עלינו וחסדיו,

על כל דבר קטן שהוא דואג, שגם פעולה כזאת קטנה,

שהזכיר גם הוא להביא עומר מהשדה.

והכול,

בגלל שהשם מציאות הטוב,

הוא מהטוב להיטיב.

אבל זה בעולם הזה שהוא דואג אפילו לדברים הקטנים האלה.

אבל הטוב האמיתי,

שמה?

כמו שמסביר דרך השם

של הרמחל,

זה הדבקות בו יתברך.

למה? כי אין טוב אלא השם מציאות הטוב.

הוא רוצה לברור

נשמה שהיא תזכה

להיות גם היא בעצמה במשהו הכי קרוב למציאות השם יתברך.

על זה שהוא נתן לה לבחור בעולם הזה בטוב,

זה נהיה בעלת הטוב

וזוכה לקנות לעצמה מציאות הטוב

בצורה הכי קרובה להשם יתברך.

וזו מציאות כל האדם בעולם הזה.

אבל רואים שבכל מקרה, אפילו שזו תכלית הטוב האמיתית, וכל זה סתם, זה לא הטוב האמיתי.

גם בקטנות האלה השם דואג לכל דבר קטן.

שאפילו עומר בשדה יזכה העני

לסחוב כמו בעל הבית.

רואים כמה טובות הקדוש ברוך הוא עלינו.

רבי חניאמר הגשו אומר,

בסוף הקדוש ברוך הוא על זה קודש ישראל.