עין יעקב - פסחים לו | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו מסרט פסחים.

פרק שביעי, כיצד צולין,

וגחלים של מתכת לאו אש הוא, אומרת הגמרא,

והגבה בת כהן דכתיב באש תישרף,

פסוק בויקרא,

כא,

ואמר רב מתנה פתילה של איבר היעושין לה.

אומרת הגמרא, שאני אתם דאמר קרא באש תישרף תישרף, לרבות כל שרפות הבאות מן האש,

וכל שכן עצמה.

אומרת הגמרא, ונקיף לה חבלי זמורות ונקלע.

אולי אנחנו נעטוף אותה בזמורות ונצית אותם.

אומרת הגמרא, את יא שרפה שרפה מבני אהרון.

מה להלן שרפת נשמה וגוף קיים?

אף כאן שרפת נשמה וגוף קיים.

אומרת הגמרא, ונעביד לה חמי עור,

אולי נצית את האש.

אומרת הגמרא, משום דרב נחמן,

דאמר רב נחמן אמר קרא, ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה.

אז לא עושים משהו שיותר מיתה יסבול, אלא מיתה,

מה שנקרא, יפה.

תניא, ציץ,

בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה.

בכל מצב ציץ נזר הקודש היה מרצה בין ישראל לאביהם שבשמיים.

דברי רבי שמעון,

רבי יהודה אומר, עודנו על מצחו מרצה,

אין עודנו על מצחו, אינו מרצה.

ואמר לו רבי שמעון,

כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח שאינו על מצחו מרצה.

אמר לו, הנח ליום הכיפורים

שטומאה הותרה בציבור.

תניא, רבי נתן אומר, מנין שכל ישראל יוצאים בפסח אחד,

שנאמר, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל,

וכי כל הקהל שוחטים אותו, לגבי הקורבן של פסח,

והלא אין שוחט אלא אחד, אלא מלמד שכל ישראל יוצאים בפסח אחד.

אמריו,

גגים ועליות לא נתקדשו,

שואלת הגמרא, איני ואמריו משום רבי חייא,

כזיתא פסחא והלילא,

חתיכת כזית של פסח והלל,

פקא איגרא,

סליחה, ועלילא פקא איגרא,

דהיינו,

כל המולת ההמון שמהלל,

כותב ראשית, דומין כאילו הגגים מתבקעים, שהיו אומרים הלל על הפסח,

כן, כל כך היו אומרים אותו בחוזקה רבה, כאילו שהגגות היו נפרצים,

עד כדי כך היו משוררים את ההלל, כמו שצריך, ולא כלאחר יד, עושים טובה שאומרים הלל.

אבא שאול אומר, עליית בית קודשי הקודשים חמורה מבית קודשי הקודשים, שבית קודשי הקודשים, כהן גדול,

נכנס לו פעם אחת בשנה,

ועל יד בית קודשי הקודשים אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע,

ואמרי לה פעמיים בשבוע,

ואמרי לה פעם אחת ביובל,

לידה מהי צריכה.

ממשיכה הגמרא ואומרת הקלה הופכת את פניה וכו', מהי טעמה?

אמר רבי אחייה בר אבא, אמר רבי יוחנן, מפני שהיא בושה.

רב הונא ברא דרב נתן, נקלע אל עבר רב נחמן בר יצחק, אמר ליה מה שמך?

אמר לאור,

סליחה, מה שמך? אמר לאור רב הונא,

אמרו ליה לייטיב מהר א-פוריה?

ייטיב

יאיבו ליה קסה

קבל בחד זמנה ושתיה בתרי זמנה,

אז הביאו לו כוס אחת וכולי,

ושתה אותה בתרי זמנה, ולא עד הרפא.

אמרו ליה, מהי טעמה?

כן, אמרו ליה, מהי טעמה?

קרית לך, רב הונא,

למה קראו לך בשם הזה רב הונא?

אמר לאו בעל השם אני...

פירש רשי מקטנותי קוראין לי כך רב הונא.

עד כאן לשונו, ואין כאן טעם לקרות הקטן בשם רבי.

ובספר יוחסין פירש בשם

רך ששמחו וקראו לו רב הונא.

עד כאן לשונו.

וצריך לומר לפירושו שמתחילה לא היה בחזקתם שהוא מוסמך כלל,

עד שהודיעם שהוא בעל השם,

והוא השיב להם שהוא מוסמך.

כן,

היו צריכים לקרוא לו לכאורה הונא, מה זה רב הונא?

למי קוראים רב?

למי שהוסמך.

כן, שהכול.

אז למה קראו לך ככה? אמר, מגיל קטן קראו לי ככה,

ובסופו של דבר גם אני מוסמך.

אמר לו, בעל השם אני ראוי לשם הזה.

מה היית אמרה כי אמרו לך?

נתיב הפורה היה ת...

אמר לו, כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא.

אומרת הגמרא, מה היית אמרה כי העיבו לך קסה?

קיבלת בחד זימנה,

כן?

אז מה הטעם שמה שלא ישבת על גבי הכיסא ורק דווקא ביקשת ספסל, הפורטה יטף,

כן?

וביקשת את הכוס, ולא שתית אותו בבת אחת, אלא שתת אותו בשני חלקים.

אמר לו, מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול.

כן, למה? מאיפה למד את זה? מאברהם אבינו, כתוב שמה.

כשהמלאכים באו לאברהם ואמרו לו, כן תעשה כאשר דיברת וכו', וימאהר אברהם האוהלה לצרה וכו'.

ולא סרבו בו, הם לא אמרו לו, לא זה.

ולילות הם אמרו כי ברחוב נלין, עד שהוא הפציר בהם מאוד, ואז הסכימו להיכנס בו.

אז אתה רואה שמה שלקטן כן מסרבין,

ולגדול לא מסרבין.

אומרת הגמרא, מה היית אמה שתית בתריזימנה?

אז למה שתית את הכוס הזאת בשני חלקים? אמר לו, דתניא, שותה כוסו בבת אחת, הרי זה גרגרן,

זו מידה לא טובה.

שניים דרך ארץ, שלושה הרי זה מגסי הרוח,

לכן שתיתי את זה כדרכו של אדם שיש לו דרך ארץ.

אומרת הגמרא, מה הייתה, מה? שאלו אותו, לא אהדרת פח.

כן?

אמר לו, כלה הופכת פניך, למה לא הפכת פניך ושתית?

אמר לו, כלה הופכת פניה.

תנא הן רבי ישמעאל ורבי יוסי יקלע אלה ורבי שמעון בן,

ברבי יוסי,

בן לקוניה,

יאיבו לקסה,

קבליה בחד זימנה ושתיה בחד זימנה.

אמרה ללא סבר למר, השותה כוסו בבת אחת, הרי זה גרגרן.

אמר לו, לא אמרה בכוס אח קטן,

ואינך מתוק וקרסה רחבה.

אז כל זה בתנאי שמה,

לא מדבר בכוס קטנה, ביין מתוק,

בכרס רחבה.

אבל הוא, שמה שהעבירו לו את כל הדברים הללו, בוודאי ובוודאי

שאין בכך שום בעיה לשתות בבת אחת, ולא הוה גרגרן.

נעבור בסייעתא דשמעאל הפה ליועץ, זכותו תגן עלינו אמן.

אות ה' הילול

ראוי להלל על כל הטובה אשר ה' עושה עמנו.

ואף שאילו פין ומלא שירה, לא נספיק להללו ולא דומיית תהילה.

ועל כל פנים בלא כלום אי אפשר וראוי לכל אדם מעת לעת ומפקידה לפקידה להודות ולהלל את ה'.

ובפרט כשמספר איזה עניין שעשה והצליח.

תכף יהיה שם שמים שאגור בפיו ויאמר שבח לאל יתברך

כי הפלי חסדו לי ועד כה עזרני לעשות כך וכך.

ואפילו אם יש לו איסורין,

יש לו להלל לה' שזיכה הוא להיות מכלל אשר יאהב ה' יוכיח.

ושאינו מכלל הוא משלם לשונא עוול פניו ולאבידו.

ושלא יסרו בייסורין יותר קשים ומרים כי הוא רחום בדין

וגובה חובתו של אדם בטובתו.

ואם העדיף ה' לא לטובה יותר על אחרים, ראוי לו להלל לה' המעדיף טובו עליו,

שלא בזכות, רק בהחמה ובחמלתו.

כי כמה טובים ממנו חסרים כל טוב,

וייכנע מאוד ויקבע בלבו אמונה שלמה כי הוא הנותן לו כוח לעשות חיל,

ומידו הכל ולא נתקנו עלילות.

ועל אחת כמה וכמה ראוי להלל לה' האיש אשר העדיף ה' טובו עליו בטובות הנפש וזיכהו להיות חלקו מיושבי בית המדרש,

וחננו חוכמה ודעת.

ועל הכל אם חננו ה' להיות שלם באיזה מידות טובות,

ולהכיר איזוהי דרך ישרה יותר מאחרים אשר דרכם ישרה בעיניהם,

והיה להם עקוב למישור, וכן אם הזמין ה' לו איזה מצווה והצילו מן העבירה,

הן אלה טובות גדולות מכל חיי העולם הבא.

ואם אמרו במלך שכיוון שקרשו ואינו זוקף להורות

הכנעה לפני ה' שהעדיף טובו עליו,

כל שכן וקל וחומר מי שהעדיף לו ה' טובות הנפש.

כמה וכמה חייב להיכנע ולומר קטונתי מכל החסדים,

כי אף זו מתת אלוקים היא,

וצריך להודות לו ולברך בשמו.

וזו ענף מצווה ממה שתיקנו לנו חכמינו זיכרונם לברכה לקרוא את ההלל על הנסים

ועל הפורקן, כפי שכתב הרב בספר החרדים,

ומכלל חסדי אשר ומשפטי ה' משרים ושמחי לב,

שמה שאנו מברכים אותו ומהללים לשמו על הטובה שעושה עמנו יהרב לו וה' יחשוב לנו למצווה ומקבלין עליה שכר.

עד שאמרו שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה,

הנה שכרו שעושים לו נס אחר, שנאמר

זובח תודה וכולי,

הראינו ויש האלוקים,

הישכך מתוק מזה,

ולכן הודו לה' כי טוב,

כי לעולם חסדו.

ברוכים תהיו לה'

חסדו.