עין יעקב - פסחים נא-נד | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד

מתוך העיני יעקב, אנחנו מסכת פסחים, פרק עשירי,

דף קייג עמוד ב', אות נא.

תנו רבנן

שלושה הקדוש ברוך הוא שונאן

המדבר אחד בפה ואחד בלב

והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו

והרואה דבר ערווה בחברו מעיד בו יחידי.

אומרת הגמרא כי הדה טוב יחד תה

ועטה זיגוד לחוד ועיסה את בקמא דרב פפא.

נק דרב פפא.

אמר לה טוב יחד תה וזיגוד מנגד.

אמר להין

עד לחודך

כמסה הדת

בשמרא בעלמא כמפקת עלה.

דכתיב לו יקום עד

אחד באיש.

אז זה רק מוציא עליו שמרא.

הוא אמר, התכוון לכאורה לטובה, כן? אבל הוא מוציא עליו שם רע.

אמר רבי שמואל בר יצחק.

אמר אב מותר לשנותו שנאמר

שמות כג כי תראה חמור שונאך רובץ תחת מסעו.

מחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עימו.

מה איש שונא?

אילי מה שונא קוטי.

כותי. ועתני השונא שאמרו

שונא ישראל ולא שונא קוטי,

אלא פשיטא מדובר באמת שונא ישראל.

איך ידמה באיזה צורה מותר לשנות?

כי כתוב לא תשנא את אחיך בלבביך.

אז באיזה

סיבה התורה כותבת לנו כי דרך אמור שונאך,

ומדובר פה על שונא שהוא ישראל?

אומרת הגמרא,

אי דקא עביד איסורא שר אלה מיסנא.

אי דלא כא עביד מידא,

אי דלא כא עביד אלה מידא, שר אלה מיסנא.

כן.

אז אומרת הגמרא, אתה יודע באיזה ציור אפשר לשנוא אותו?

שהוא עושה דבר איסור.

נגד רצון השם יתברך, נגד רצון התורה, מצווה לשנותו.

ומשנאיך, השם אומר דוד המלך בתהילים, אשנא.

אז מי ששונא, חס ושלום,

ולא מקיים את רצון השם יתברך, מצווה לשנותו,

מצווה לדבר בגנותו,

מצווה להכפיש אותו,

מצווה למעט בערכו.

יפה מאוד.

אומרת הגמרא, דלא כא עביד ולא מידא, מישאר אלה מיסנא?

והכתיב לא תשנא את אחיך בלבביך,

אלא אומרת הגמרא, אלא דאי כא סעדא דעביד איסורא,

כולי עלמא נמי מיסנוסנא ליה.

כן?

אלא מדובר בו בדבר שמה שהוא עושה אותו והוא אסור.

אומרת הגמרא, כי כולי עלמא נמי מיסנוסנא ליה.

הכל שונאים אותו.

אומרת הגמרא, מה ישנאי היי?

אלא כי אי גבנא דחזה בהיות דבר ערווה, ראה בו דבר לא טוב שהוא עושה.

והוא מתגן עליו עכשיו, הוא עשה איזה עבירה?

תגידו, לא, בסדר, זה בסדר.

אפשר להרוויח אותו.

אפשר? לא, למה אתם מדברים עליו ככה? תגנו עליו.

אי, אי, אי, אי, אי, ומשנאיך השם אשנא.

רב נחמן בר יצחק אמר מצווה לשנא אותו, שנאמר יראת השם.

שנאת רע.

ואמר לרבה חברי דרבה לרבה אשימה ולמימר לרבה,

היי לבהו למסנה.

אמר ליה אמיהם אלא לרבה, כבד רה נמלא.

והיא לא, לא נמלא.

כי הדה טוב יחטא וזיגוד מנגד.

אומרת הגמרא, עד נגדי.

רב פאפא אמר ליה טוב יחטא וזיגוד מנגד.

אז גם פה באמת,

כמו שהזכרנו, מצווה יהיה לשנא אותו.

ולמה? כי זה שנמנע מלעשות את רצון השם יתברך,

אין שייכות של אהבה באחד שכזה.

אתה יכול לקרב אותו, כן?

אבל לא לאהוב אותו.

תענו רבנן, שלושה חייהם אינם חיים. אלו הם רחמנים

וערתחנין ועניני הדעת.

אדם מרחם על כל דבר.

אין לו חיים, אין לו מנוחה.

כי כל דבר השם ישמור ויציל.

אומרכם, אז

חס ושלום, חס וחלילה, הוא ינזק.

ואותו דבר לגבי אדם שהוא רתחן. כל דבר הוא כועס.

וכן, עניני הדעת.

אמר רב יוסף כולו עדנא ובה.

יש בי את הכולם.

תענו רבנן, שלושה אוהבים זה את זה, אלוהים הגרים והעבדים והעורבים.

אחד אוהב את השני.

הגר אוהב את העבדים, העבדים אוהבים את העורבים.

שלושה שונאים זה את זה, כלבים, תרנגולים ועכברין.

מה זה עכברין?

כומר בפרסית.

זה חבר.

הגמרא בשבת, בי א' עמוד א', כותבת

תחת גוי ולא תחת החברים.

עדיף להיות מה שנקרא תחת גוי ולא תחת חבר.

לא תחת כומר פרסי.

וואו, גם פרסי, גם כומר, בכלל.

אכל אותם מכל הכיוונים, מי שמתחבר איתו. ויש אומרים אף הזונות.

ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל.

אלו שונאים את אלו.

לה, בזונות, כל אחת,

מה שנקרא, רוצה

את הקרבה של האדם שמגיע כלפיה.

אז היא שונאת את השנייה שלוקחת אותו.

ובתלמידי חיים אותו דבר, כל אחד רוצה את הדעה שלו.

אז אתה עכשיו לוקח את הדעה ממנו, אוי ואבוי, אז הוא שונא אותו.

נב, ארבע, אין הדעת סובלתן,

אלו הן דל גאה.

מה יש לך?

להתגאות עד הדל.

ועשיר מכחש,

זקן מנאף,

ופרנס המתגאה על הציבור בחינם.

ויש אומרים, המגרש את אשתו פעם ראשונה ושנייה ומחזירה.

ותנא קמא

זימנין דכתובתה מרובה.

בגלל שיש כתובה מרובה, הוא לא רוצה לשלום אותו, בואו נתחתן שוב.

זאת אומרת, הגמרא היא נמי, שיש לו בנים ממנו, או שיש לו בנים,

ולא מצים מגרש עליה.

בגלל הסיבה, בגלל הבנים, הוא לא רוצה להתגרש, למודד שהוא ישלם עכשיו הרבה מזונות,

אז הוא מפחד.

חמישה דברים ציווה כנען את בניו.

אהבו זה את זה, אהבו את הגזל,

אהבו את הזימה,

ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת.

שישה דברים נאמרו בסוס.

אוהב את הזנות.

אוהב המלחמה, ורוחו גסה,

ומואס שינה,

ואוכל הרבה ומוציא קמעה,

ומהלך על צידי דרכים, ויש אומרים, אף מבקש להרוג בעליו במלחמה.

בשעת המלחמה, רוצה להרוג, אחת שלום, את בעליו.

נג,

שבעה קמנו דין לשמיים, ואלו הן מי שאין לו אישה,

ומי שיש לו אישה ואין לו בנים ואינו מגרשה.

כי בשביע התחתנת איתה,

בשביל להעביר את הזמן, בשביל להביא ילדים לעולם.

מה זה,

מהכת של ביליה דבילי?

ומי שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה,

ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו,

וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו,

ומונע מנעלים מרגליו, ויש אף מי שאינו מסב בחבורה של מצווה.

כל אלו המוזגרים מנודים לשמיים.

נ״ד,

אמר רב אב אבר חנא, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא, אמר רב יוסם מישום רב יוסי, איש הוא צל.

מניין שהן שואלים בקלדאים.

קלדאים זה היו אותם אנשים שהיו מתעסקים באוב.

מעלים את אותם,

אל תפנו אל העובות ואל הידעונים, כמין חוזים בכוכבים.

שנאמר, תמים תהיה עם אדוני אלוהיך, ומניין ליודע בחברו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד שחייב לנהוג בו כבוד,

שנאמר בדניאל ו' כל קבל די רוח יתרה ב,

ומלכה עשית להיקמותה על כל מלכותה'.

להקימו על מלכות,

כל אחד שיש בו רוח

יתרה ב,

הוא יכול,

מה שנקרא, לנהל

את המלוכה בצורה טובה,

אז ראוי להקימו למלכות.

והיושבת על דם טהור אסורה לשמש עד כמה, אמר רב עונה תנא,

הוא יוסף איש הוא צהל, הוא יוסף הבבלי,

הוא איסי בן גמליאל, הוא איסי בן מהללאל,

ומה שמו? איסי בן עקביה שמו.

הוא רבי יצחק בן טבלה,

הוא רבי יצחק בן חקלאו, הוא רבי יצחק בן הילאה,

הוא רבי יצחק בן אחדשמעתא,

הוא רבי יצחק בן פנינחס דאגדתא,

וסימניך שמעו נא חי ורעי.

כן, אז הוא עם הרבה שמות.

ואמר רבא בר בר חנא, אמר רבי יוחנן, משום רבי יהודה בר רבי אלעאי,

אכול בצל ושב בצל,

ולא תאכול אווזין ותרנגולים ויהיה ליבך רודף עליך.

אז אדם צריך להיות פשטותי,

אין לך מה לאכול, עדיף שתאכל בצל ותשב בצל,

מאשר שתרדוף אחרי תרנגולים, סטייקים

וכו', ויהיה ליבך רודף עליך,

כל הזמן להשיג את הממון כדי לאכול.

פחות ממיכלך ומשתייך, ותוסיף על דירתך.

אז תאכל פחות בעצם,

מאכל ומשקה,

ותדאג שיהיה לך מה שנקרא דירה כמו שצריך.

למה?

כי אם אדם ירדוף אחרי הבשר וכו',

יצטרך למכור את הדירה שלו, לא יהיה לו מה לאכול.

אז תאכל ירקות, מיני ירקות, מיני בצלים,

דברים פשוטים שעולים בזול.

איך בצל גדל?

קצת מים,

זרעים, נהיה לך בצל, וואו, וואו, אינתיפאדה כל אחד. גדול.

ישתבח שמו לעד.

אז ברגע שאדם לוקח את מה?

את הדברים האלו ואוכל ומצטמצם, מה שנקרא,

ודואג שיהיה לו בעצם מיעוט של תאוות,

כן, מיעוט של תאוות,

ממילא הוא יכול גם, בסופו של דבר,

להוסיף

על ותוסיף על דירתך, כי את עולה אמר,

מיטלין מטליה במערבה.

דאכיל

עלייתא

תשא בעילתא.

אחד שהיה רגיל לאכול עלייה,

זה הזנב של מה של הכבש, בשר שמן תדיר,

תשא בעילתא.

הוא נסתר בעלייה,

מתחבא למה?

כי עכשיו הוא קנה את העלייה הזאת באלפי שקלים.

עכשיו הוא רוצה לשלם את זה, יבוא אליו הבעל חוב, יגיד, הלו, איפה הכסף שלי?

איפה הוא מתחבא תא שבעלייתא?

דאכיל קקולה,

אבל מי שאוכל ירקות,

הקיקלה דמטה שכיב.

אז אתה תמצא אותו איפה האשפות שוכב,

מקום שאר בני אדם יושבים.

לא תובעים ממנו שום דבר, הוא לא חייב לאף אחד כלום.

מה שנקרא בין טובים.

אף אחד לא רודף אחריו, הוא פשוטי כמו כולם,

ככה צריך אדם לנהוג.

אף על פי שאין חרוסת מצווה, והיא לא מצווה,

משום מה, מה הייתה לה?

אז אמרנו, אחת הסיבות שמה,

שבפסח אנחנו מעלים את החרוסת

כדי שאנחנו נזכור

את העניין של הטיט,

וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה,

את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.

אחת מהעבודות שהם היו מבקשים מהם בתחילה,

היו מביאים להם את התבן וכו', ואז היו עושים מזה טיט,

ובשלב אחר כך לכו תלקטו את התבן,

ולאחר מכן תעשו את הטיט לבד, ועם זה אתם תבנו דבר יום ביומו.

אז אומרת הגמרא, אף על פי שחרוסת זה לא מצווה לאכול, אדם לא רוצה לאכול חרוסת, לא בא לו בטוב.

עושה לא אוכל שלום, אני יודע מה, שלשולים.

הוא לא חייב לאכול את זה. זה מצווה? זה לא מצווה לאכול, זה מנהג.

ואילו מצווה, שואלת הגמרא, משום מה אם הייתה לה,

אז למה אנחנו,

מה שנקרא, מעלים את זה

על השולחן?

אמר רביעם היא משום כאפה

מה הכוונה משום כאפה? משום שרף החזרת, שהוא קשה,

הוא כמו ערס.

אז זה שאנחנו מטבילים את

הערס הזה שנמצא בחזרת, בחרוסת, אנחנו מבטלים את מה? את החזקה שבו,

את הסכנה שבו אנחנו מבטלים. לכן אנחנו נוהגים להעלות את החרוסת, אז הנה עוד טעם נפלא.

אמר רב אסי, כאפה דחסה חמא,

כאפה דחמא קארטה,

כאפה דקארטה חמימה, כאפה דכולו חמימה.

כן, אז כאפה דחסה, מי שאוכל חזרת וחלה,

מה יאכל? יאכל צנון ויתרפא.

ומי שאכל צנון וקשה לו,

יאכל קארטי,

ויתרפא וישתה מים חמים, חמימה.

והמים החמים הללו,

מה שנקרא,

יסדרו לו שמה את כל העניינים בבטן.

כאפה דקארטה חמימה וארס של כל הירקות,

מים חמים מרפאים אותם.

תראו את הסינים האלו,

שהמציאו את העניין של שתיית התה ירוק וכו' וכו',

איך הגושברון נתן

להם חוכמה, לגויים המטופשים הללו, הגושברון נתן להם חוכמה,

שהם אחרי כל אכילה שלהם שותים ככה תה ירוק,

מרגיעים את עצמם,

רזים כולם, לא תראה, יש סינים שמנים, כן? אבל

ברובם שמה כולם רזים. למה כולם רזים?

כי ראו זה פלא, הם משמרים את מה, את הבריאות שלהם, שלהם כל מיני תופעות לוואי וגזים וכו'. אדם אוכל חמין של שבת,

השתבח שמולעד, לאחר מכן הוא מבלה בבית הכיסא.

ואיך אתה, מה שנקרא, תרגיע את הבטן והכל?

זה שאדם שותה תה וכו',

מים חמימים, מרגיעים

את כל העניינים הללו, כי מים חמים,

אמרנו כמה פעמים, מים קרים מזיקים לבן אדם.

ויש כאלו שלא מסכימים איתנו, בסדר.

המים קרים זה שורש להרבה בעיות.

מים חמים זה בדרך כלל מה שנקרא מרפא גורם לרפואה, והנה הראייה מכאן, כפא דקולו,

כן? ההרס של כל הירקות, מה מרפא אותם, מים חמים, רפואה להם.

כן, אבל לא של הבויינים.

נמשיך.

אדאחי

ואחי נמי, האחי כפא כפא דכרינא לך ולי שב בנתיך ולי תמנה כלתך.

ורבי אלעזר בר צדוק אומר מצווה. מהי מצווה? רבי לוי אומר זכר לתפוח.

רבי יוחנן אומר, החרוסת הזו זכר לתית.

אמר, ביהיל כך צריך לקהויה

לעשות הכה, וצריך לסמוך אל עשות השמיכה.

לקהויה זכר לתפוח.

צריך לסמוך אל עשות השמיכה זכר לתית.

תעני עקבה תת רבי יוחנן תבלין זכר לתבן,

חרוסת זכר לתית. ואמר רבי אלעזר ברבי צדוק, ככה היו אומרים, תגרה חרך שבירושלים בו הוטלו לכם תבלין למצווה.

אז אותם הסוחרים היו מוכרים,

כן, החנוונים היו אומרים, בואו תיקחו לכם תבלין. איזה תבלין שמים בחרוסת? זנג'וויל.

זה עושה את החרוסת גם, מה שנקרא, מתאם אותה, כמו שצריך ככה,

וגם עושה אותה, את החרוסת, השתבח שמו לעד, משובחת.

יפה מאוד.

והתבלין הזה הוא ראוי למצווה, הוא גם נותן גם טעם קצת של כמו תבן.

כן?

יפה מאוד. חתיכות כאלה.

מד ניתין מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו,

ואם אין דעת בבן,

לא יודע בן לשאול את הקושיות.

אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה?

הלילה הזה כולו מצה.

שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור.

שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי, שלוק ומבושה, הלילה הזה כולו צלי.

שבכל הלילות

אין אנו חייבים לטבל אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים.

ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו.

הוא מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי עובד אבי. זה גנות.

מה זה ארמי עובד אבי?

כן, לבן ארמי.

הארמי.

עבד על אבינו יעקב עד שיגמור כל הפרשה כולה.

הוא מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות.

אמרה ומתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

אתה מוציא לעזה לאבות הקדושים.

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו וכולי. ברוך השם, כולם חזרו למוטב. אנחנו לא רואים אף אחד שעובד פסל.

רואים כאלה שעובדים לבונים החופשיים בחילותיהם,

אבל הפסלים לא.

בר מינן.

ושמואל אמר

עבדים היינו לפרעה.

אמר לרב נחמן לדרו עבדה.

עבדה.

דמפיק למראה לחירות

ויהיו לכספא ודהבה.

אדם שמוציא את העבד שלו, מה, משחרר אותו מהעבודה החוצה?

צריך לתת לו מתנות, כסף וזהב.

אמרת הגמרא, מהי באי למימר?

מה רצה לומר פה?

אמר לרב באי להודויה ולשבוכי! בא להודות ולשבח את בורא עולם.

אמר לרב פטרתן למימר.

מה נשתנה? פתח ואמר עבדים היינו.

יפה מאוד.

מדניתין רבן גמליאלי אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלוהים פסח, מצה ומרור.

פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו ממצרים,

שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא להשם אשר פסח על בתי בני ישראל בנו תפוית מצרים וכו'.

מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, עוגות מצות כי לא חמץ,

כי גורשו ממצרים ולא יכלו את מהמר וכו'.

מרור על שום מה שמיררו המצרים את חיי אבותינו ממצרים, שנאמר ויאמרו את חיים בעבודה קשה וחומר ובלבנים וכו'.

ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, בפרט בדור שלנו,

שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה אדוני לי בצאתי ממצרים. לפיכך

אנחנו חייבים להודות,

להלל,

לשבח,

לפאר,

לרומם,

להדר,

לברך,

לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים הללו.

הוציאנו מעבדות לחירות ומיגון לשמחה ומהבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה,

ונאמר לפניו הללויה, זה שבח.

עד היכן הוא אומר, אומרת הגמרא,

בית שמאים אומרים עד אם הבנים שמח הללויה,

ובתהיל אומרים עד חלמיש למעיינו מים וחותם בגאולה, ברוך אתה ה' גאל ישראל.

רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו מצרים ולא היה חותם.

רבי עקיבא אומר, כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום.

שמחים בבניין העייר העושים בעבודתם, ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים, ברוך אתה ה' גאל ישראל. כך אנחנו נוהגים.

עד כאן בשיאתא דשמיא, פרק בעין יעקב. נעבור בעזרת השם יתברך

לפה ליועץ, זכותו תגן עלינו, אמן. סיימנו באות נון ד' כולל.

הכנה

הכנה לשבת היא מצווה גדולה מצינו בגדולי ישראל

שהיו עוסקים בה, וכבר כתב

רבנו הארי הקדוש,

שמה שאדם מזיע לכבוד צורכי שבת קודש הוא תיקון גדול עבורו לפגם הברית,

ובפרט בשבוע בסייעתא דשמיא שנחל שובבים,

שאז

זוכה האדם לתקן את כל החטאים והעוונות בימים הללו, בפרט בעניין התענית והתיקונים שיעשה.

ואמרו על מורנו הרב, רבי אברהם הלוי, זיכרונו לברכה,

שהיה מרבה בפסיעות לקנות ולהכין צורכי שבת אחד אחד,

כי יש שכר פסיעות, והיה עושה הכל על ידו כמצווה בו יותר מבשלוחו.

ואני אומר שהרב היה עושה כן לפי שגם בהליכתו,

תורתו, אומנותו, במחשבתו,

או טרוד בדבקות עמקונו ואהבתו ויראתו כדבר האמור לעיל בסמוך,

אבל כגון ענן יתמדיית,

אם יש מי שיעשה לו מלאכתו,

יותר טוב שישב בבית ויעסוק בתורה הקדושה,

ויקנה ידיעה חדשה בתורה,

כי כל החפצים לא ישבו בה,

ואפילו חפצי שמיים כידוע, ועל כל פנים,

מה עם צורכי שבת?

לא יפחות מלקנות שום דבר או להכין איזה דבר, כגון לסדר את השולחן,

ולהיטיב את הנרות, ולגדל את הפתילות,

וכדומה לקיים מצוות ההכנה.

וכתבו גורי הארי הקדוש,

שלפי סודן של דברים הטבת הנרות

צריך להיות על ידי האיש ולא על ידי האיש.

זה הבעל עושה,

מטיב את הנרות, מכין את הנרות לאשתו כדי שהיא תדליק,

וזה בכך מתקן את מה שכתוב,

היא כיבתה אורו של עולם.

והשותף לכיבוי הזה, בהכילת עץ הדעת,

מספרים על רב חיים קנייבסקי,

מה ההנהגה שלו שהוא עושה.

הרי לבשל הוא לא יודע,

הוא רק יודע ללמוד תורה.

אז מה הוא עושה? מעביר את הכיסא שלו מהשולחן

לראש השולחן, ואומר, לכבוד שבת קודש.

גדול הדור.

וכן, כל הכנה שאדם הכין לדבר מצווה היא גוף החשובה מצווה.

והנה היא,

הנה כי כן,

שכל מעשיו לשם שמים נמצא שכל ימיו עסוק במצווה.

ומה טוב לבטא בשפתיים קודם כל מעשה שיאמר שהוא עושה הכנה לקראת המצווה.

כגון קודם האכילה יאמר, איני בא לאכול ולשתות,

כדי שיהיה גופי בריא וחזק לעבודת השם יתברך. וקודם השינה יאמר,

הרי ני שוכב לישון כדי שתהיה דעתי צלולה ומיושבת עלי לעבודת השם יתברך. וקודם צאתו למשא ומתן יאמר,

הרי ני הולך לישא וליתן ולהשתדל להרוויח בסייעת דשמיא כדי לפרנס את בביתי,

כמו שציווני בוראי,

וכדי שאוכל לעשות זקה וגבלות חסדים וכל המצוות כתיכונן.

וכן כשבונה בית או שושה מלבוש וכדומה,

וכן על זה הדרך בכל המעשה אשר יעשה ואת דבריו עושים פירות ששורה רוחניות וקדושה לדברים הגופניים ולמצווה תחשב לו.

ועוד שנוטל שכר גם על הדיבורים האלה,

ובלבד שיהיו מעשיו מסכימים עם דבריו,

שלא יאכל וישתה יותר מדי לצבות בטן, אלא צדיק אוכל לשבע נפשו.

ולא ישן יותר מדי, ולא יעילות, ויגיע לעשיר יותר מדי, כי אין מעצור להשם להושיע ולעשיר בין רב למעט.

וכיוון שעושה הכל לצורך עבודת כונו, לא יתבטל עבודתו מחמת אכילתו ושנתו ומסעו ומתנו.

כי אז אתם מעשה מפיק מידי דיבור, ויושב בשם עם משחק לו.

וכן כיוון שעושה הכל לשם

מצווה צריך לזרז ביותר שלא תהיה מצווה באה בעבירה.

וייזהר במאכל ושתייה ומסע ומתנה.

שיהיה כדת וכהלכה, ואז ייחשב הוא

לא למצווה הן מוקדם ומאוחר, וקובעין לו שכר על כך.

כי ייזהר במאכלו, כן ייזהר במאכלו ללך הר המועיל,

ולא אחר הערב לחיקו והמזיק.

כי מלבד כי לא לרצון יהיה ולא למצווה ייחשב, גם אנוש יענש על עוברו, משל מה שאמרה התורה, ונשמרתם עוד נפשותיכם.

אסור לך לאכול את הדבר הזה ואתה אוכל, אתה מזיק,

ותיטבע על זה בשמים.

ויש מין הכנה אחרת, שהיא בגופו על דכתיו,

היא כל נקראת אלוקיך ישראל, דהיינו כגון לרחוץ פניו קודם תפילת שחרית, ואם עומד יחף צריך לרחוץ רגליו,

שלא יהיו מטונפים.

וכן היא כל נקראת אלוקיו ומלבושיו, אולם כשמתפלל בלילה,

יחידי בביתו לא יעמוד להתפלל,

אלא כדרך ומנהג המקום לעמוד בפני גדולים.

והוא הדין שעוסק בתורה,

ששכינה כנגדו יהדור בלבושו וישב בדרך כבוד כי יושב לפני המלך,

וגם כשמסב על שולחנו, ובפרט שמברך ברכת המזון למלך הכבוד שצריך לשב,

בדרך כבוד, כי זה שולחן אשר לפני השם,

וידוע מעשה נורא שאירע למורנו הרב רבי ישראל נג'ארה

בזמן האריזל.

מה טוב להיזהר להתעטף בבית גדול הנקרא, בלשון אשכנז, בייניש.

כמו קיטל כזה.

בשעת התפילה ובאוזנו שמענו על הרב בית דוד שהיה דרכו

דרך הקודש להתעטף בבייניש, שהיה יושב לדון.

לכבוד השכינה אשר בקרב אלוהים ישפוט, וזכותו יגן עלינו.

ויש מן הכנה אחרת, כותב הרב, ורבה, דהיינו הכנה בדעת,

שלא יעשה שום דבר קטן וגדול בפתע פתאום, אלא קודם עשתו ייתן מחשבתו

ולבו

האם ראוי לעשות את זה, או שאל תעשה עדיף.

וביותר צריך להיזהר ולהזדרז בעניין הדיבור,

כי הלשון מהיר לדבר, והדיבור רובו כשר ורע לשמיים

ורע לבריות, ומיעוטו יפה כל עמל אדם לפיהו, כידוע רעת הדיבור כי רבה היא.

ולכן קודם דיבורו, שום דבר יברר שיחותיו בדעתו, וישכנה מפלס ומאזני משפט,

אם הוא מוכרח לדבר לצורך מצווה או לצורכו ידבר.

ואם אין באותו דיבור שום צורך, וכל שכן אם יש בו חשש נדנוד איסור,

יחרד האיש ויילפת וישמור פיו ולשונו,

ויהיה כאילם,

לא יפתח פיו, וכבר אמרו פרי המהירות חרטה ומתון מתון,

ארבע מאוד זו זה שוויה.

וכתיבו תשועה ברוב יועץ,

הן

כלל שהתייעץ בדעתו וימלא כלקונו.

ועל אחת כמה וכמה נכון לעשות הכנה להישמר מכל דבר, רק כי בעידן

יצר הרע, לט דמדקר ליצר הטוב, לכן קדמה לרשעי.

ובכל יום ויום,

בכל שעה ושעה ייתן אל ליבו שיהיה מעוטד לעבור על עבירות הנעשות לו כיתר,

ואדם דש בעקבה, וכן יעשה הכנה בעצמו, בקרבו ישים אור בו,

ויחשוב עונש,

וגנות כל עבירה וכל מידה רעה, ומתן שכרה של מצוות.

וכה יאמר, מה לי לעבור על דעת קוני ויצרי ובוראי מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא,

בשביל הנאה של רגע?

ולמה אחוס על נפשי להצילה מתוכחת

על עוון ורבים ומכאובים לרשע?

הלא טוב לי לפרוש מן העבירה ולקבל שכר על הפרישה ולקיים

כל דבר מצווה

ככל הבא בידי.

כי אני יהודי,

ובכן, הריני מקווה עלי בכל תוקף להיזהר ולשמר בכל תוקף מזה ומזה וזה,

ולהתנהג בדרך זה וזה וזה.

כזאת וכזאת ייתן על ליבו ויבטא בשפתיים, וגם אם יכתב לאמור על זיכרון בין עיניו, אז יצליח את דרךה ואז ישכיל.

וגם בבואו לעשות מצווה לא יהיה מהיר במלאכתו לעשותה תכף כאשר יעלה על רוחו,

כי יש דרך ישר לפני איש וחושב לעשות מצווה,

ובסוף דבר אך יצא עבירה או שיבוא להתחרט ולהיות אוהל הראשונות.

ולכן טוב איש ישים דעתו על כל דבר מראשיתו לבוא עד אחריתו ויכלקל דבריו במשפט כפי שאתו,

ואז יקרב לעשותו ואל שדי יהיה בעזרתו.

ועל הכל כותב הרב צריך לעשות הכנה בדעתו טרם עשתו כל מצווה,

וקודם ברכו שום ברכה ובפרט קודם אזכרת השם הנכבד,

שאם יעשה בפתא פתאום הרי היא נפסלת ביוצא מחמת חסרון כוונה,

שזה כגוף בלא נשמה.

וידוע מה אמר השם יתברך על ידי ישעיה הנביא,

יען כי ניגש העם הזה,

וכו' ותהי ראתם אותי מצוות אנשים מלומדה,

לכן הנני אוסיף להפליא וכו', רחמנא לצלם.

והזוהר הקדוש אמרו כל פקודה דלא אהביה בתחילו וחימו לא פרחה לעילה.

כל

דבר שאדם עושה ולא נתכוון בו, בתחילו וחימו,

לא עולה לשמיים, לא פורח לשמיים.

וכן אמרו דכל מילה דנפק מפומא, כל מילה שיוצאת מהפה, בלא בתחילו וחימו,

עלה,

כתיב, מה כתוב על זה? הבשר עודנו בין שיניהם,

ואף השם חרא בעם על זה,

ידבו כל הדבים,

כי כמעט אין גבנו עבדנו כולנו חס ושלום.

ולכן האיש היראה את השם מצוותיו וחפץ מאוד ייתן לליבו, קודם עשתו כל מצווה וקודם כל תפילה,

וכל ברכה, מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה.

הבאנו את זה בעזרת השם בספר שיראו על אגדה של פסח.

כל מאמר, כל תחילה, סליחה, של סדר,

קדש, אורחץ וכו' וכו', כל הלשם יחוד שלו,

וגם מקראי קודש שלו.

נזכה בעזרת השם להוציא את זה

לציבור שהציבור יוכל להשתמש בזה.

דברים נפלאים.

כל דבר. גם רנא בן אישך הקדוש

שהבאנו מתוך הספרים שלו, הלשון החכמים,

ג' חלקים, שם מביא את כל העניין של לשם יחוד, לכל דבר מצווה, לכל דבר.

אפילו לקריאת פרשת זכור, שבת שקלים, כפה חיים מביא,

וכו',

פרשת פרה,

חלקם מדאורייתא, חלקם לא,

וכן על זה הדרך.

גם מצוות עשיית השקלים,

לעשות לשם יחוד. בכל דבר שאדם עושה, לשם יחוד.

קודשה בריחור שכינתה.

בכל מצווה, בכל דבר.

ואיך ובאיזה אופן צריך לעשותיו יעשה הכנה בהתעוררות בנפשו לעשתה ביראה ובאהבה ושמחה רבה כדעת מה לעשות.

באופן שיעלו מצוותיו לרצון למעלה, ולא ייגע לריק ולא ילד בעלה ויא אבות הטומאה.

כי אם לא נותן כוח לסיטרה אחרה, חשפה שלום.

והילדים הללו, הגשמיים, נהיים ילדים של הסיטרה אחרת.

וזה כלל גדול ולטיגון הגוף והנשמה העמק בה והערך בה דקולה בה.

עושה אלה הנה שלום, לא ימות לעולם.

לכן חזק ואמץ לעשות

והבל יתאר מן השמיים

מסייעין בידו.

ברוך ה' לעולם.

אמן ואמן.

חזק וחזק וחזק וחזק.