עין יעקב - פסחים סה - סיום | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

השם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב מתוך מסכת פסחים,

פרק עשירית, דף קיוט עמוד ב', עוד סמך ה'.

דרש רב עברה זמנין אמר לה משמא דרב עמי,

וזמנין אמר לה משמא דרבי אסי,

מהי דכתיב ויגדל הילד ויגמל,

ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק, מהי ביום היגמל את יצחק?

עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צעודה לצדיקים,

ביום שיגמל חסד עם זרעו של יצחק,

ולאחר שאוכלים ושותים נותנים לו כוס של ברכה לאברהם אבינו לברך.

אומרים לו ברך, אומר להם אני לא אברך,

לפי שכבר יצא ממני ישמעאל.

נותנים לו ליצחק אבינו אומר להם איני ראוי לברך לפי שכבר יצא ממני עשיו.

נותנים ליעקב

נותנים לו ליעקב אומר להם אני לא אברך לפי שכבר נשאתי שתי אחיות בחייהן,

שעתידה תורה לאוסרנה עליי.

אמרים לו למשה רבנו, תול אתה וברך, אומר להם, אני לא אברך, לפי שלא זכיתי להיכנס לארץ ישראל.

לא בחיי ולא במותי, אומרים לו ליהושע, תול אתה וברך.

אומר להם, איני מברך שלא זכיתי לבן,

דכתיב נ' בנו יהושע בנו.

אומרים לו לדוד המלך, תול אתה וברך, אומר להם, אני אברך, ולי נאה לברך.

שנאמר, כוס ישועות אשא, ובשם ה' אקרא.

רבי יוסי אומר, נתנמנמו, יאכלו, נרדמו, לא יאכלו.

איך אינדמם מתנמנם?

אמר רבה שינים ולא נים, טיר ולא טיר, כגון דקר אלה וענה. קוראים לו? אה, הוא עושה ככה.

ולא יד אלא דורס סברה.

הוא לא יודע עכשיו לפרק את מה שאמרו לו, תסביר.

וכימאד קרו למית קר.

אביי הא ויתיב קמא דרבה חזה דקמנמנם.

אמר להם, מינם כנאי מר? אמר להם, מנומכה מנמנם.

ותנא, נתנמנמו, יאכלו, נרדמו,

לא יאכלו.

כן, לסיום המסכת.

כיצד סולין את הפסח?

הסגנו מסכת פסחים.

מבין שיפוד של רימון ותוחבו מתוך פיו עד בית נקבותו ונותן את קרעיו ואת בני מעיו לתוכו.

הכל בתוכו.

שלם כולו.

דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, כמין בישול הוא זה.

אלא טולין חוצה לו,

אין צולין את הפסח, לא בשיפוד ולא באשכלה.

אמר רבי צדוק, מעשה ברבן גמליאל,

שאמר לטווי עבדו,

צא וצלה לנו את הפסח על האשכלה.

בסייעתא דשמיא זכינו לסיים עוד מסכת בסדרת המסכתות

בלימוד

הדוק של עין יעקב,

סליקלה מסכת פסחים, ויהי רצון שנזכה בקרוב

ממש לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, אמן ואמן.

נעבור בסייעתא דשמיא לפה ליועץ. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

אמן.

אנחנו בכותרת להיום, היסח הדעת.

זה כלל גדול לעניין היהידות שאל ישיח דעתו

מכל דברים שהם חובת הגוף וחובת הלבבות.

ואם אירע שישיח דעתו, כשיזכור צור קדושו,

קודשו, ישוב ירחמנו, יאחזנו ולא ירפנו.

ככה יעשה אפילו ברצו ובשוב, יזכור מה חובתו, וימהר לעשות אותו.

וכבר מילתי אמורה שהגדר הגדול שלא להשיח דעתו היא הכתיבה,

שראיה שמביאה לידי זכירה,

אדם כותב חידושים,

כותב דברי תורה, כותב מה ששמע, שיחות מוסר וכו',

זה מביא אותו לידי זכירה. ובפרט על התפילין.

צריך זהירות יתרה שלא להשיח דעתו מהם.

ומתכלית כוונת הבורא יתברך שמו בהם ולזכור מה שכתוב בהם והתועלת הנמשך ממנו ליראה ולאהבה וכדומה.

כי בזה תלוי עיקר קיום מצוות התפילין.

ואחר כוונת הלב אין הדברים.

וכבר כתבתי בערך לב קצת דברים שהם חובת הלבבות,

שראוי לכל אדם שלא ישיח דעתו מהם.

וכן אם קיבל טובה כל נאום מחברו, ראוי שלא ישכחנה

ולא ישיחנה מדעתו.

כל קבלת עיניים עשה לו חברו רעה גדולה,

ישכחנה וישיחנה מדעתו. לקיים מה שאמרה תורה לא תיטור.

וכן בבא לדעתו מחשבות זרות וירורים רעים, בפרט בשעת התפילה ותלמוד תורה בעבודת השם יתברך, ישיחה מדעתו.

ולא בכוח יגבר איש להשיחה מדעתו,

ויפנה ליבו לדברי תורה ולעבודת השם יתברך,

וליבו לאבינו שבשמיים יצעק ויאמר הושיע אדוני המלך אצילני מיתית ועל אטבעה,

אולי רחמנו עושה.

וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, יומה ע' עמוד א', דאגה בלב איש ישיחנה מדעתו,

ובפרט בעידן חדווה ובעת עבודת השם יתברך,

מבעיה ליות ודעתו,

ועל ידי עמק במחשבות טהורות ובעזר משדי ימצא טענות מספיקות להסיח דעתו,

כל מה שצריך להסיח דעתו מדעתו.

ומאחר שאין דעת האדם סובלת לחשוב שתי מחשבות כאחת,

בבוא אליו מחשבים מחשבות אלו שצריך להסיח לו, להסיחן לו,

יחליפנה וימיר אותה רעה בטוב.

ואם לא יוכל לו, שאו לבדו על זה,

אמרו יסיחנה לאחרים,

ילך אצל חכם ויגיד לו את צערו,

והוא ילמדנו דעת למען יקיץ משנתו ולא יהיה נרדם, ימרא אותו עצה,

איך ננצל,

ולא יהפוך ממי האור לדם, חס ושלום, אלא יכלכל דבריו במשפט,

כי זה כל האדם.

ולסיום,

מרן החידה לפני כמה שבועות

היה היורצייט שלו,

והוא כותב באחד מהספרים שלו,

כמדומני זה מורה לאצבע,

הוא כותב שעל כל סיומת של ברכה צריך לכוון אמן.

זה בגימטריה,

שם הוויה ושם אדנות יחד.

על כל סיומת של ברכה צריך לכוון בכך,

אז הנה לכם עוד

דבר שצריך לתפוס אותו,

עוד מחשבה טובה שלא יכולה להסיח את האדם, ובפרט בשעת

אמירת אמן או שמיעת אמן,

שאדם יכוון את מחשבתו בדבר הזה. ברוכים,

תהיו להשם.