חשבון הנפש כ''ד - מדת פרישות
- - - לא מוגה! - - -
נציבי יום, בלהש.
אמן.
אמן.
לעילוי נשמת עובדיה בן סאלח.
נזכה לעלות במעלות
עליונים וקדושים וליהנות מזיו השכינה עם שאר צדיקים וחסידים.
יעמוד בתפילה להיות מליציו של גאולה שלמה ברחמים לכל עמו בית ישראל.
אמן.
לעילוי נשמת
אל חננאל מרדכי בן מיכאל הכהן,
ולהצלחת כל משפחתו במהרה, אמן.
אמן.
אהרן בן דקלה ימשיך להחזיק בדרך התורה בשמחה ואושר.
יעלה מעלה-מעלה בתור אווירת שמיים כל אחיו
ויזכה לעשות נחת מוח להבינו שבשמיים.
ולכל משפחתו תמיד, אמן.
אמן. רפואה שלמה, ווויין בת אבלין מהרה בתוך שאר עמו בית ישראל.
אמן.
אמן.
פרק אחרון
מהספר
חשבון הנפש,
חלק כד,
מידת פרישות.
רמז.
התגבר להפסיק מהרהורי זימה
ולאשתך לא תקרב אלא בשעה שדעתך פנויה לקיים מצוות עונה או פריה ורבייה.
אז אדם
במידת הפרישות
צריך להיות פרוש.
אם קדושים תהיו פרושים, תהיו פרושים. קדושה זה פרישות.
אל תהי נבל ברשות התורה, אומר הרמב״ן,
ואל תהי מצוי
אצל אשתך כתורנגולת
כל יום ביצה.
אין איסור.
יש היתר, מתי שמותר.
אבל לא להיות מצוי כתורנגול.
זה נקרא פרישות קדושה.
אז התגבר להפסיק מהרהורי זימה. מתי זה מתחיל? הכל מהרהורים.
ואל אשתך לא תקרב, אלא בשעה שדעתך פנויה לשני דברים.
או לקיים מצוות עונה שמחויב הבעל לאשתו,
או לקיים מצוות פריה ורמיה.
פרו ורבו ומילאו את הארץ.
טוב, זה הרמז.
עכשיו אנחנו נכנסים
לפרק עצמו.
רוחות הנפש הבהמית נבראו לתכלית יקרה.
לעזור להוציא לאור משפט נפש השכלית החלושה מהם הרבה.
ומה גם תאוות התשמיש.
והיא היותר חדה ועזה שבהנאות ואהבות שבין אדם לאדם.
זאת אומרת,
לנפש הבהמית יש רוחות,
נגיד רוח תאווה.
ולמה זה נברא?
לתכלית יקרה,
כדי לעזור להוציא לאור משפט של הנפש השכלית שהיא רוצה לקיים מצוות, פרו ורבו.
אבל הנפש השכלית היא חלושה מהרוחות של הנפש הבהמית בהרבה.
זאת אומרת, הכוח
של הנפש השכלית
לגזור אומר ולפקוד על הנפש הבהמית
ולרכב עליה,
ולא לתת לה למשוך
את האדם לאן שהרוח של התאווה הולכת, זה חלש ביחס לרוח התאווה.
ומה גם בתאווה הזאת שנקראת
תשמיש?
והיא יותר חדה ועזה שבהנאות ואהבות שבין אדם לאדם.
עד כדי כך
שקדמוננו,
זיכרונם לברכה,
שהם תיקנו מטבע של ברכות הנהנין על כל מיני הנאות של העולם הזה, זה נקרא ברכות הנהנין,
פרשו לנו עוצם הנאת אהבה העזה הזאת.
ויוקר ערכה
בנוסח ברכת הנישואין,
ששמה כלולים בה מיני דיצה,
חדווה, אהבה ואחווה,
שלום ורעות.
די, כמה, כמה, כמה,
כמה, כמה הנאות יש בזה.
אז רואים מפה שזה לא סתם,
זו אהבה ותאווה,
אבל צריך להשתמש בזה לתכליות או מצוות עונה או פרייה ורבייה.
והנה,
עיקר בריאת אהבה זו
מתחילה איתה כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה.
זו המטרה,
שהאדם יהיה נמשך לאישה בשביל שיקיים את המצווה הזאת, פרו ורבו ומילאו את הארץ.
אתם רואים, יש בעולם היום, אלה הפרוגרס וכל ה-work וכל המג'אנים,
שהם אפילו אם הם מתחתנים, זה שלא על מנת להביא ילדים.
לשם תאווה בלבד.
גם אצל הקדמונים, צילה ועדה,
אחת הייתה רק לזה ואחת הייתה בתור אישה.
כדי שלא יכחיש יופייה,
כי אישה שהיא הרה כמה פעמים,
מכחיש יופייה.
זה לא כמו אחת שלא הרה.
בקיצור,
הקדוש ברוך הוא, כשנתן את האהבה הזו, מתחילה זה לקיים מצוות פרייה ורבייה.
והשם יתברך, קדישנו במצוותיו עוד
לייחד לכל אישה בעל מיוחד.
כמו שאמר טראמפ, צריך להגיע טראמפ בשביל להגיד לעולם שיש רק זכר ונקבה.
אין מגדרי ואתה לא יכול להחליט מה שאתה רוצה פתאום.
השם יתברך, קידשנו במצוותיו עוד לייחד לכל אישה בעל מיוחד.
למה?
לפי שהילד האנושי נולד רך ומזוהם,
כשהוא יוצא מהבטן, רך ומזוהם.
בית צריך טיפול של טרחה רבה ויתרה בכדי לסעדו,
ואחר כך לגדלו,
ואחר כך להדריכו, לתורה ולמעשים טובים.
או-אה.
צער גידול בנים.
ועל כן הנחיל אותנו השם יתברך על ידי מצווה זו,
אותה האהבה הנפלאה,
כפולה ומכופלת,
לפי שהיא כלולה
משתי האהבות היותר עזות
שבכל הבריאה.
מה הם?
אחת, אהבת אדם את עצמו,
שזו אהבה עזה מאוד, כמו שלמדנו שהורים קודמים, שאדם אוהב את עצמו.
ואהבה שנייה זה אהבת זכר ונקבה של אב ואם.
ובזה יש בה כדי לסבול המסע הכבד והרצוף ימים בשנים.
וגם מוצאים בזה עוד תוספת רווח יקר מאוד של אהבת בנים הגונים אל אבותם לתומכם לעת זקנותם.
הילדים האלה שאתה הבאת,
כשאתה תהיה זקן,
הם יתמכו בך, יכבדו אותך ויסעדו אותך עד היום האחרון.
אבל אלה שלא חושבים, מביאים אחד-שניים,
השם ירחם, מה קורה?
בדרך כלל סטטיסטית לא נשארים השניים.
ומה נשאר ביום האחרון, כמו שאומרים לפני שזה,
אין מי שזה? זורקים את ההורים בבתי אבות.
ויש כאלה שזורקים אותם גם בלי תעודות זהות,
שלא ידעו לאן זה שייך.
אז הם גם לא משלמים וגם אף אחד לא יודע, וביי ביי.
ולא אכפת להם, ההורים שלהם.
הם לא דואגים לקבורה שלהם ולא לכלום.
אבל בנים הגונים,
אצל החרדים זה,
ברוך השם, מרבים בילדים, ויש הרבה סעד והרבה תמיכה
והרבה אהבה.
ונכדים, ונינים,
והם באים, ובפסח יושבים 30, 40, 50, 80 סביב שולחן אחד.
אבל אצל החילונים הבן בארגנטינה, והבת בפרס, וההוא שמה,
במלכות פרס הרשעה.
ואיפה הילדים? איזה ילדים? יושבים שני זקנים ככה.
אין מי שיגיש להם, אין מי שיעזור להם, אין מי שישטוף כלים אפילו, אין כלום. זה שום דבר.
זקנים צריכים לעשות ספונג'ה כל הבית, וזהו.
ככה באים תורנות, כל החבר'ה הצעירים, מה שנקרא, דור ההמשך,
מפעילים את הנכדים, מלמדים אותם חינוך, כיבוד אבא,
סבא, סבתא, סבא רבא וכולי.
אה,
אה,
זה נקרא משפחה מכובדת.
אז יש למצוא עוד תוספת רווח יקר מזה שיש מצוות פרו ורבו,
אהבת בנים הגונים לאבותם, לתומכם בעת זקנותם.
אבל,
הרי שאמרנו, מה התכוון הקדוש ברוך הוא?
אני לא רוצה להגיד את הגמרא שאומרת
על האישה שאלמלא שהשם טבע באדם תאווה לזה,
הוא לעולם לא היה מקיים מצווה כזאת. אם לא הייתה מצווה כזאת,
ולא היה טובע הקדוש ברוך הוא באדם אהבה ותשוקה
לדבר הזה,
אדם לא היה מתעסק בזה בכלל. בכלל, בכלל, ואני לא יכול להסביר את זה ברבים.
אחר כך, אם תרצו, בשושושו, אני אגיד לכם
מה הכוונה של הגמרא שמה.
מכל מקום, זה הטויספס אומרים את זה, כן.
מכל מקום,
אלא שגם אהבה זו עלולה לחולאים רבים ועצומים ממש.
מאהבה כזאת יכולים לצמוח חולאים רבים ועצומים ממש.
שיצא מזה גזל ושפיכות דמים.
ובגוף נולדים לאדם חולאי הגוף מחלות, שאני לא רוצה להגיד לכם, שמעתם בטח על כל מיני מחלות,
HIV וזה,
אני לא רוצה להגיד כל השמות.
שזה מגואלים חולאים.
האלה, ומנוולים ארוכים מאוד.
מאיפה זה מתחיל? מקור כל הרעות זה ברוח של התאווה הקשה.
לפיכך, מידת הפרישות
היא מידה כבדה במהלכה מאוד.
קשה מאוד להיות פרוש.
קשה מאוד מאוד להיות פרוש.
ואומנם,
כל כמה שהרוח הזה הוא קשה בשעת תוקפו,
מכל מקום
רובה דרובה נובע ממקור דק מאוד בתחילתו.
איך זה מתחיל?
ויש בזה ארבעה פרקים
של ימי הקליטה לעבירה,
שיכולה להיות בסוף,
יש תחילה, זה עיבור,
לידה וגידול.
מה הפירוש?
דבר ראשון,
פעמים שבא לאדם הרהורי עבירה בעיסח הדעת.
הוא לא מכוון לזה ולא כלום,
קפץ לו העניין בגלל, לא משנה מה.
ראה, שמע, נזכר, פתאום קפץ לו.
בעיסח הדעת.
והוא נפתה.
נפתה כבר, הוא מרגיש פיתוי.
השלב השני זה העיבור, שמתעבר אצלו הרהורי עבירה.
השלב השני,
שהוא מתחיל להעריך בהם,
בהרהורים,
ואז מתחדדת תאוותו מרגע לרגע, כי הוא נכנס כבר לציורים.
ועד שהוא מתחיל כבר לדבר בדיבורים בעסקים בעניין זה,
בדרך כלל,
אחר כך רוח התאוות ממש סוחבת אותו כבר למקום העבירה.
אז הקליטה, כשזה נקלט בהתחלה,
תחילת הרהורי העבירה,
הם באים על פירו, על ידי גלגול של מהלך רעיונות,
שמזה אי אפשר להישמר מפניהם, זה בא בלי כוונה.
כמו שאמרו,
ריבותינו זיכרונם רכה, שלושה דברים,
אין אדם ניצול מהם בכל יום,
ואחד מהם הרהורי עבירה.
אין ניצול, זה עובד.
אבל נשתיירו אם כן,
שלוש משמורות של עיבור, לידה וגידול.
ואם יזדרז המתחנך, זה שרוצה לחנך את עצמו בפרישות,
לסכל את העובר הזה עוד לפני, כן?
על ידי שהוא יפסיק באיזו מלאכת מחשבת שיש בה איזה תועלת להסיט
את ההרהורים ואת המחשבות
למקום אחר.
על ידי סיוע של מידת זריזות
או איסור הבטלה.
מתי בדרך כלל זה קורה לאדם? כשהוא פנוי.
אבל אם הוא עסוק,
הוא מעסיק את עצמו במשהו, או שהוא לומד איזה משהו,
והוא לא מפנה את עצמו להתמקד בהרהורים,
אז הוא יכול לסכל את זה מההתחלה,
להפיל את העובר,
או מותר להפיל את העובר,
כשזה מתחיל להתעבר אצלו.
ומשהתחיל במחשבה חדשה,
אז יכול לפרוש בקל מהמשך אירועי עבירה על ידי סיוע של מידת סדר,
מה שלמדנו,
מידת סדר.
אז בן אדם כזה שהתחיל כבר להילחם נגד בהתחלה בהתחלה,
ויש לו סדר, אז הוא אומר, לא,
עכשיו אני עוסק בזה.
לא נותן עכשיו להכניס,
יש סדר, מה פתאום קופצים מחשבות כאלה עכשיו? עכשיו אנחנו או בעבודה או בלימודים או במשימה,
אבל מה פתאום?
ומה הרמז שם בסדר? בסדר, הרמז אומר בסוף,
וכל מחשבתך תהיה פנויה למה שלפניך.
מי שיש לו סדר, לא קופץ מעניין לעניין,
אלא מחשבה שלו צריכה להיות תמיד ממוקדת במה שלפניך.
אם אתה עובד בגינה עכשיו, מה נכנסת למחשבות כאלה עכשיו?
אתה עם הטוריה, אתה עוד תיתן ברגל.
הלו,
יש סדר.
אתה צריך עכשיו מה שלפניך. מה לפניך עכשיו? עכשיו אתה עובד בגינה.
עכשיו אתה לומד.
עכשיו אתה זה.
אז אתה לא יכול לקפוץ.
כי למדנו במידת סדר שצריך שהמחשבה של האדם
תהיה פנויה למה שלפניו.
וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו,
מה אמרו?
אם פגע בך מנוול זה, המנוול הגיע.
מכניס אירוע.
קוראים את זה.
אם פגע בך, מושכהו לבית המדרש.
בוא, בוא, אין בעיה.
רק אני אגמור את הלימוד, אני כבר, בוא איתי, בוא, זה, זה, זה.
זהו, נכנס לבית המדרש,
אל תכניס אותו, שיחכה בחוץ.
וזו עצה יותר הגונה,
שרואים
את התוצאה
שלה לטובה.
למה?
כי דברי תורה מצויים לנו בכל זמן ובכל מקום.
מה זה בוא אל בית המדרש?
אתה יושב פה,
בא לך הרהור,
אז מה?
אומר לו, עצור, עצור, רגע, שמעתי מה אתה רוצה, יש לך תוכניות, אני מבין.
בוא, בוא, בואי תיל בית המדרש.
מה זה בואי תיל בית המדרש? עכשיו אתה תקום, תלך עכשיו לבית המדרש?
בית המדרש, הנה, זה פה הספרים.
תמיד מצוי לפני האדם, בכל זמן, בכל מקום,
גם דברי תורה בראש, וגם פה בספר, וגם...
זה בית המדרש.
אתה,
ואם אתה עוד עם אנשים,
אז אתה פונה ישר לחברות או לאחד ואומר, בוא נלמד את הקטע הזה, בוא נזה, זה, זה, אז ממילא אתה לא יכול כבר להתעסק,
כי אתה מדבר עם מישהו,
ואז ממילא זה.
ואם אתה לא יכול, כאילו, זה פה ושם ואין לך,
עברו אותו והכול,
תרים טלפון עכשיו לחבר שלך או משהו.
מה היה היום בכנישתה, מה אמרנו, מה זה, זה, זה, מה אתה אומר, מה אתה מצדד, מה פה, וזה, וזהו, ככה, מעביר.
יש הרבה טריקים, אם רוצים להפיל את העובר.
אכן, אפילו אם נתרשל,
ולא הספקת לסכל את המחשבות וההרהורים האלה בזמן העיבור, כשהם מתחילים,
והם כבר יצאו לאוויר העולם, וגם גדלו קצת, כבר יש לך,
הו הו הו הו הו הו, עדיין יכול לנצח אותם
על פי סיוע של פסקה שמה במנוחת הנפש.
להיות תמיד במנוחת הנפש,
לא להתעורר פתאום לכל מיני עניינים וזה וזה, לא לשנות את הבאלנס.
ו...
יש לנו פה במנוחת הנפש,
ברמז,
שהתגבר על מאורעות פחותי הערך,
רעות או טובות שאינן כדאי לבלבל מנוחה.
פחת נפשך.
זה לא רק מאורעות פחותי ערך, זה מאורעות השם ירחם שיכולים להביא לאיסורים של עריות.
אז בוודאי שזה רעות.
מה תעשה?
אל תיתן
להם לבלבל לך את מנוחת הנפש.
ואם בכל זאת גברה עליו התאווה פעם ופעמיים ושלוש,
מכל מקום נשתיירו על כל פנים רשימות כוונתו הטובה להתנצח כנגדה.
אבל עשית ניסיונות כבר
בזמן החיבור
לנסות להתגבר, לדחות,
לעשות מנוחת הנפש, לזה כל מיני
כל רושם כזה ועוד רושם ועוד רושם, בכל אופן זה נותן לך תוקף שאתה הכוונה שלך לא ליפול.
לפיכך
צריך לדבק ולהיחבק בחסד השם יתברך
לבלי טהר
בכדי לעצור כוח,
להטמיד את המלחמה בכל מיני תחבולות
בלי רפיון.
היות ואתה נקרא עכשיו בא לטהר, אתה רוצה למחוק את זה, לסלק את זה,
אז אתה צריך לעצור כוח,
להטמיד
במלחמה בכל מיני תחבולות בלי רפיון.
אבל יהיה ליבך נכון ובטוח שמקץ איזה שנים מועטות
תוכל לעלות ארוחה למחלה הזאת שנופלים בה, רחמנא ניצלן,
הרבה, אם לא במעשים אז בהרהורים,
ותוכל לברך ולהיטיב את החריטך.
זה פרישות.
ואדם
שמחנך את עצמו לפרישות, זה לא רק מזה, זה בזה בעיקר, אבל יש פרישות במאכלות, יש כאלה שנוסעים נגיד לחוץ לארץ,
ברזיל למשל,
ושם הם שוחטים, בקר,
עד שהם נהיים הם בעצמם פרה.
למה? הם אוכלים בשר, בשר כשר, הכל טוב, יפה,
כן, והם אוכלים, אוכלים, אוכלים, וחוזרים עם עוד עשר קילו.
יבב, לא בשל,
על הבטן.
זאת אומרת, צוחבים 40-50 קילו שק מלט כל יום, צוחבים על עצמם.
נו, תגיד לבן אדם, בוא, תרים...
בלי שק מלט כל היום, תלך מפה לשם, לשם לשם.
והוא אומר לך, אתה משוגע, מה קרה שאני אסחב כזה?
בשביל מה אתה סוחב את זה?
בשביל מה אתה סוחב את זה?
אבל זה, אין פרישות.
אין פרישות.
התאווה זה, יואו, עכשיו יהיה איזה סטייק אחד, ריקוט, יהיה ככה זה, ונעשה זה, ונעשה קבב, ונעשה שישטליק, ונעשה, ונעשה, ונעשה.
ויאללה, ועוד אם אתה בכלל, שמים אותך במטבח, שאתה בכלל, אתה מבשן.
הוא חייב לטעום כל דבר, אז אם הוא טועם כל דבר,
אז זה כבר השומנים עולים לידיים, ולזה,
ומתנפח, כמו בלון.
בקיצור, פרישות זה לא רק מזה, זה מזה ומזה ומזה, יש הרבה דברים שצריך שאדם יפרוש.
גם תאוות של סיגריות, ואלכוהול, וכל זה תאוות, זה רוח התאווה של הנפש הבהמית,
והנפש השכלית, אין לה מספיק כוח, היא חלושה.
אבל פה מלמד אותנו, כשזה מתחיל, בהתחלה,
תעשה הפלת עובר.
אם לא, אז ככה, בקיצור, אם אתה בא לטהר, אתה תוכל לנצח, כי השם עוזב.
הבא לטהר, מסייעים לו, אבל אם אתה לא מבסוט,
אתה מה תעבוד,
מבסוט מה זה,
ואתה הולך.
אחרי התאווה,
כמו אחרי שיח הנאה,
זה תאוות.
עכשיו, מה הבעיה?
שאתה נפטר מן העולם,
אתה מגיע עם אותם תאוות.
מה שהיה לך תאוות זה אתה,
זה הנפש הבהמית שלך, זה.
אתה תבקש שם עכשיו את נתח בשר, ותבקש את האלכוהול,
תבקש את הסיגריות,
ותבקש את כל מה שאתה היית רגיל פה. אין, אין כלום.
אין.
כמו שנרקומן
הולך להתפוצץ,
אם הוא לא מקבל את הסם,
הוא לא יכול להירגע,
הוא רועד, כל הגוף רועד, לא, לא.
שם למעלה, זה ממש כף הקלח.
בעל טהרות שמגיע לשם, וואי, וואי, וואי, איזה עונש.
חושבים הרשעים, נלך גיהנום שם,
כל החבר'ה ב...
כן, כן. תשמעו על תנור שבע, אז תדעו.
בכל אופן,
זה מידת הפרישות, היא חשובה מאוד, חשובה מאוד.
וגם אם אתה פורש קצת-קצת, עד כדי כך שאמרו חכמים, שאם אתה...
הייתה איזו סעודה שהנעתך,
שאתה ממש נהנה מהסעודה.
אומרים שאת הכפית האחרונה אל תאכל, לא בגלל בהותר שצריך להותיר בשביל שהברכה תחול על משהו,
אלא זה נחשב לך תענית של יום שלם.
זה שאתה מצליח לבלום
את עצמך מלקחת עוד ביס אחד אחרון, כמו שאומרים, של ההנאה הזאת,
יש שמגרדים
את ה... נגיד הביאו להם, נגיד, מעדן קטן, אז אתה שומע אותו מקשקש עם הכפית,
טר, טר, טר, מגרד, מגרד,
בשביל להוציא את הכול שלא יישאר שום דבר.
תקנה עוד אחד וגמרנו, למה אתה מגרד, מגרד, מגרד.
אז לכן, בן אדם צריך לדעת
כל מה שאתה יכול לפרוש, אפילו במקצת.
ככה אתה מחנך את עצמך לאט-לאט,
ואחר כך אתה יכול לעשות את זה עם זמנים.
אני לא לוקח, נגיד, סיגריה
רק פעם בשעה, נגיד, יש כאלה מדליקים אחת מהשנייה.
רק כשתעבור שעה, ואחר כך אתה יכול להוסיף עוד כמה דקות, ואחר כך ככה וככה, לאלה שקשה בבת אחת. אני הפסקתי,
הייתי מעשן שתי קופסאות
בבת אחת.
היה לי כאבים בחזה שחשבתי שזו התקפת לב, הלכתי לעשות צילום,
והתברר שזו הייתה התקפות ניקוטין.
זה ממש,
אתה מרגיש שאתה הולך למות.
בדקו את הריאות והכול, אמרו לי, בלי ממצא פתולוגי, אמרתי, עכשיו אני מפסיק.
יש אנשים מפסיקים אחרי שקיבלו מחלה?
החוכמה זה לפני.
אמרו לי שהכול בסדר, וראיתי מה זה מביא,
ביי ביי.
לא קרעתי את הזה, ולא כלום, ולא פה זאת, זה שמתי בפח, ושלום, ונגמר, ומאז,
אני כבר לא יודע כמה, אולי 50 שנה.
פחות מ-50 שנה קצת.
בכל אופן,
מי שלא יכול, יפרוש לאט-לאט, לאט-לאט, ובמשך הזמן הוא יצליח להתגבר.
זה 13 הפרקים שלמדנו
עם הרמזים
ועם הפסקאות שלהם.
זה רק דוגמה
מארבעת התנאים הצריכים כאן.
דהיינו,
הפרקים צריך שיהיו מפורשים, כמו שהסברנו אותם. כל מידה הסברנו אותם.
הפסקאות צריכים להיות קצרים,
המוסרים צריכים להיות נוחים וכוללים עצות כמה שאפשר.
ולרבחא דמילתא נתוספו עוד כמה פסקאות עם רמזים
למידות שעלולות לחלות בדורנו ושיהיו מזומנים לכל אחד לתיקון נשמתו, זה מוסיף לנו עוד
מידות שהן לא בשלוש עשרה, ונותן לנו דוגמה איך נוכל להתגבר עליהן,
למשל.
הסתפקות.
מידה.
להיות מסתפק.
קודם שתיקח מזון אל פיך,
התבונן מה תועלת יש בו לבריאות גופך או לצורך מצווה.
למשל, אלחנן
שיהיה בריא, חינך את הילדים שלו גם.
לא אוכלים אוכל שהוא לא בריא.
אוכלים גזר, אוכלים זה, אוכלים זה וזה,
ומקפיד לאכול דברים שהם מבריאים את הגוף.
לא לאפלף כל מה שיש,
לא אוכל מתוקים, לא אוכל זה.
קודם שתיקח מזון אל פיך, התבונן מה תועלת יש בו לבריאות גופך,
או לצורך מצווה.
לפעמים מזמינים אותך לסעודת מצווה,
ויש מצווה לאכול.
אז מה שהביאו לך אתה צריך לאכול בשביל לצאת ידי חובת המצווה.
אז אם יש מצווה או בריאות, בכבוד.
רמז נוסף על מתינות.
מתינות, אדם שיהיה מתון מתון.
ליבך אל יבהל ופיך אל ימהר
אל האבי מפסיק דיבוריך ועסקיך כמה פעמים בהימלכות ויישוב הדעת.
זה מתינות.
ליבך אל יבהל, יבהל זה בהילות,
מלשון מהירות.
ופיך אל ימהר,
אל תוציא דברים מהפה מהר כי אתה תתחרט,
אלא תפסיק בדיבורים,
תפסיק גם בעסקים כמה פעמים, תשקול,
תתייעץ,
תתיישב בדעתך,
מה נכון, מה ראוי,
ורק אז תפעל.
מתון מתון, שביא,
ארבעה מאות זוז.
ריבית דבר אהבה, צדיק גדול, תנא קדוש,
ואחת הולכת ב...
בשוק עם בגד ארגמן אדום,
קפץ עליה, קרע לה את הבגד,
וסוף התברר שהיא גויה.
לקחו אותו למשפט, חייבו אותו 400 זוז,
לשלם סכום גדול מאוד.
אז הוא אמר, מתון מתון, שוויה 400 זוז.
כן, היה מעשה גם הלל לזקן,
שהתערבו מי יכעיס אותו וכו'.
גם כן 400 זוז, חבל.
הם היו עושים טעות.
נגיד אדם חונה במקום, אומר רק רגע אני חוזר וזה פה ושם.
מתון מתון, חפש חניה כמו בן אדם, לא תעמוד במקום, 1500, לא חבל.
ואחר כך הוא דופק על הראש, הוא דופק זה.
מתון מתון,
במתינות.
שום דבר לא בוער.
שום דבר לא בוער. רק מצוות, שלא יחלוף הזמן.
עוד רמז פלוני על צניעות.
בצניעות צריך להיזהר מן הכיעור והגנות.
מן התאווה ומהחשד עליה.
ותמצא חן בעיני אלוהים באדם.
אם אתה רוצה למצוא חן בעיני אלוקים באדם, כולם יאהבו אותך.
תיזהר שלא יהיו מעשים מכוערים ולא תהיה מגונה בעיני הבריות,
במעשיך, במחשבותיך, בדיבוריך,
וגם מן התאווה והחשד.
עוד רמז, ביטחון.
מידת הביטחון.
אם באה דאגה בנפשך,
קבל אותה כאזהרה מהשם שאוהב אותך,
כדי שתפשפש במעשיך,
ותתייעץ עם הלב שלך.
למה זה בא?
ומשעשית את רצונו,
כי עלית על מה קרה,
תפתח עליו,
ואתה יכול לשוב למנוחת הנפש, הכל סודר.
המרן מפראג אמרנו, כשיצא לו חוט מהכפתור,
אמר לקדוש ברוך הוא,
ריבונו של עולם, הבנתי, לא צריך למסור לי עוד הודעות, קיבלתי.
למה שיצא כפתור? למה יצא פתאום חוט?
זה רמז.
עומד הכפתור ליפול. אם עוד פעם מושכים את החוט,
נופץ, צריך להביא עכשיו חוט,
ומחט, ולדפור, וזה, ובינתיים אתה הולך ככה...
אין דבר שקורה סתם.
זה אומר לנו ביטחון. אם יש לך דאגה בנפש, תקבל אותה כאזהרה.
דאגות לא...
זה אזהרה מהשם שאוהב אותך ובזה הוא אומר לך תפשפש במעשים, תתייעץ עם הלב שלך מה עשית, מה צריך לתקן
ואחרי שאתה עושה את רצונו אז אתה יכול לפתוח עליו ולשוב למנוחת הנפש
עוד רמז
על נדיבות, מידת הנדיבות
התלמד להרגיל העונג של גמילות חסדים
והפחיתות שבמידות של הכילות
אדם ילמד את עצמו להיות נדיב
ובזה יוצא עונג שאין כדוגמתו של גמילות חסדים.
באהבת חסד,
לא לעשות חסד, לאהוב חסד,
זה עונג שאין כדוגמתו.
אמא שלי המנוחה כמה אהבה שאנשים באים והיא מאכילה אותם ונותנת להם,
זה החיים שלה היה,
זה החיים שלה.
פעמיים בשבוע היו באים
מעשרה עד שלושים איש כל שבוע והיא מאכילה את כולם מכינה סיר, מרק, ענק ופיתות וסלוף והכול והכול,
וגם דואגים שיהיה גת
לאלה שאוהבים בועות כאן וזה,
אז יהיו יושבים ונרגילות, לא של אלה הפושטים,
ויושבים שם ולומדים תורה.
יושבים ככה על הרצפה עם שטיחים, עם כריות, רעש קוראים לזה,
ולומדים, מדברים דברי תורה והגדה וזה וזה, פעמיים בשבוע, עשרות שנים.
לפני שנפטרה מצאנו את המקרר, מה היה בפנים מההתחלה עד הסוף?
חלבה.
כאילו היא ידעה
שיהיה שבעה ויצטרכו חלבה.
נא יאומן כי יסופח.
אז זה נדיבות,
ולכן אומר הרמב״ם שאם אתה רוצה לחלק מאה שקלים,
אז תיתן למאה העניים
בשביל שתקנה את מידת הנדיבות.
יותר טוב לתת לבן אדם מאה שקל כשהוא יעשה עם זה משהו,
אבל יש פה עניין גם שאתה תהיה נדיב.
וגם
הוא אומר,
אתה צריך להתלמד כמה פחותה המידה של קילות, קמצנות, שאדם קמצן.
אתה יכול להיות קמצן על עצמך, אבל לא לאחרים.
כבר למדנו את זה.
מיום ראשון בלי נדר,
מתחילים לפי הדפים שהכנו,
שבוע הראשון זה מנוחת הנפש, כולנו עובדים על מנוחת הנפש,
להתגבר על מאורעות פחותי הערך, כל דברים שהם חרית ברית, אין בהם שום,
בין אם זה רעות, בין אם זה טובות,
ולא כדאי לבלבל את מנוחת הנפש.
שבוע הבא אנחנו נהיה במנוחת הנפש.
שום דבר לא יוציא אותנו מאיזון.
אנחנו נחייך ונהיה שמחים ורגועים ונדבר עם כולם יפה וזה, בלי לחץ, בלי שום דבר.
מנוחת הנפש, שבוע.
ואם קרה שיצא לך כאילו עצבני או משהו,
אתה מסמן בריבוע נקודה,
בחטא.
אתה יודע שפה נכשלת היום פעם אחת.
אם זה היה פעמיים, אם זה שבע, שבע.
אתה מסמן.
בכל יום אתה מסמן,
ואז רואים את הגרף, אם אתה ירדת או נשארת או ש...
זה לא אומר שאנחנו זונחים את הסבלנות שלמדנו, את הסדר, את החריצות, את הנקיות, את הענווה, את הצדק, את הקימוץ, את הזריזות.
את השתיקה, את הניחותא, את האמת והפרישות.
אבל העיקר העיקרים, שבוע הבא,
זה מנוחת הנפש.
שבוע אחרי זה נעבוד על הסבלנות וכן הלאה.
יישמחו במלכותך שומרי שומרי שמרי שם בנקור.
עונג שבת,
ישמחו למהלכותך שומרי שבת, מקור. עונג שבת עם, מקדשי מקדשי מקדשי שביעי שבת עם, מקדשי מקדשי מקדשי
מקדשי שביעי שמעת, הרי אני מוכן להתקיים קצת חכם לדאורייתא.
בשמחה, דאורייתא, גומל נפשי יש חסד דאורייתא, כבד את אביך ואת אימך דאורייתא.
לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, ולעשות נחת רוח לתנא הקדוש,
יוסיף תותיו.