נהנו מסעודתו של אחשורוש

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום שמונים לזכות קבוצת שערי תשובה,

רפואה שלמה ובריאות איתנה בגוף ובנפש למלאכי חיים בן עדן.

יחל לאכול אוכל רגיל מכל סוגי המאכלים,

יחל לדבר,

ייגמל מטיטולים ויתגבר על כל הקשיים, אמן.

אמן, אמן.

מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

חכמים, זיכרונם לברכה,

עומדים על כך,

למה משמיים נגזר על עם ישראל גזירת הרג ואבדון,

עד שצריכים היו לנס ההצלה של פורים.

אז הגמרא במגילה י״ב אומרת,

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי,

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כל היה.

אמר להם, אמרו אתם,

אמרו לו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

ויש להבין,

וגם לשאול,

אז מה אם הם נהנו מהסעודה של אחשוורוש?

הרי טעם הגזירה לא היה בגלל שהם אכלו מאכלות אסורות,

הדגש הוא שנהנו מאותה סעודה.

אז מה יש בכך אם זה גרם להם הנאה?

אלא עכשיו נלמד מה הכוח העצום של הנאה.

המשגיח הגאוני בשלמה וולבה,

זכר צדיק ברכה,

בספרו עלי שור,

חלק א', עמוד קנד,

אומר שרבותינו בעלי המוסר חקרו ומצאו.

כל שאיפת האדם כל ימיו,

מהיום הראשון,

זה ליהנות מהעולם.

בהתחלה הוא מתענג מדברים גופניים כמו מאכלים.

גודל ומתפתח

וגודלת אצלו ההשגה בתענוגים ובהנאות נוספות, כגון משחקים,

כבוד,

רכוש.

זו נקודה מרכזית באדם שממריצה

אותו בכל ענייניו השאיפה

ליהנות

במקום שהוא נהנה שם הוא משקיע הכל

במקום שאין לו הנאה הוא לא משקיע

בספר דעת שלמה עמוד רז

מרחיב בנושא

חוקרי כוחות הנפש הסכימו

כבר מחקרים רבים

ששאיפת האדם בעולם ליהנות

וזה המוטיב

העומד מאחורי כל התנועות והרצונות של האדם בכל הגילאים

שתהיה לו הנאה ממעשיו.

כותב הגאון רבי ישראל סלנטר זכר צדיק וברכה

כאשר אדם מת

ונפרד מן הגוף

ונפרד הגוף והנפש מתבטלים

כל הכוחות הגופניים ביצרים.

אמנם ההרגש של הנאה נשאר בקרב האדם

וזה בשביל שיוכל ליהנות מגן עדן.

זאת אומרת, רגע, שהנאה לא נפרד מן האדם גם במותו.

היינו אומרים, אין לו כבר הנאות. איזה הנאות? אין כבוד, אין כלום, אין אוכל, אין שום דבר. לא, נשאר.

למה? בשביל שיוכל לקבל הנאה רוחנית של גן עדן.

מבואר

שטבע האדם להנות, וכך ברא אותו הקדוש ברוך הוא,

שכל חייו יחפש ויתור

אחר הנאות.

אבל המבחן האמיתי,

במה הוא מוצא את ההנאה,

כלשון הפתגם,

אמור לי ממה אתה נהנה,

ואומר לך מי אתה.

הגאון רבי אליהו דסלר, זכר צדיק וברכה,

במכתב מאליהו, חלק א'-שיז,

אומר הצלחת האדם בנפילתו, ברוחניותו,

תלויים בעונג וצער.

אם ירגיש עונג

במעשה רע

ויצטער

במעשה טוב,

אז אין מעצור לנפילותיו.

אבל אם יתענג ברוחניות

וימצא טעם בעיון התורה,

ויצטער בביטול תורה, על לא יעלה.

זאת אומרת, הכל תלוי היכן עיקר ההנאות והתשוקה של האדם.

אם זה לדברים רוחניים,

אז יגדל ויצליח.

ואם זה לדברים גשמיים,

ייכשל חלילה ולא יצליח.

כך בתורה.

הנושא כל כך חשוב,

עד שחכמים, זיכרונם לברכה, תיקנו לנו

תפילה על זה בכל יום ביום.

בנוסח ברכות התורה אנחנו אומרים,

והערב נא אדוני אלוהינו את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל.

אם התורה ערבה, אתה תלמד, ותלמד בלי להפסיק.

אם היא לא ערבה,

אין הנאה, אתה לא תלמד.

אז מבקשים בברכה מהבורא יתברך,

שהתורה תהיה ערבה ומתוקה לנו, וצריך להתכוון בזה.

אני סימנתי על זה בטוש צהוב,

לזכור כל הזמן לכוון על זה,

וגם על צאצאינו.

כדי שנוכל להרגיש בפינו את הטעם הטוב המתוק,

כי בזה טמון עיקר ההצלחה של האדם.

וצריך להרבות על זה תפילות,

ולא רק על עצמנו, גם על אחרים.

בפינו, בפיות עמך בית ישראל.

בעבודה הזו רובצת עלינו,

לכוון ולהדריך שכל ההנאות והעונג יבואו לנו רק מצד הקדושה והתורה,

ולהיזהר מאוד לשמור על כוח וחוש ההנאה שמוטבע בנו,

שלא יהיה ניזון

מדברים חיצוניים.

עכשיו מובן מה זה נהנו מסעודתו של אותו רשע.

כל התענית שביקשה אסתר ותשומו עליי,

כי היא ידעה שכל הצרה ניחתה עליהם בגלל שנהנו מסעודת אחשוורוש.

ולכן

היא ביקשה שיעשו תענית,

למעט חלבם ודמם מידה כנגד מידה, ולכפר

על ידי שיעקרו טענה מקרבם.

למה

שלושה ימים,

יום ולילה, יום ולילה, יום ולילה,

כנגד שישה ימים שהם נהנו מהסעודה של אחשוורוש.

ולכן היא אמרה,

וצומו עליי ואל תאכלו ואל תשתו.

שואל הילקוט,

וכי יש אדם צם ואוכל?

מה זה וצומו עליי?

וצומו עליי, מספיק, זה ברור שצמים לא אוכלים ורשותים,

מה זה ואל תאכלו ואל תשתו.

אלא אתם צמים על שאכלתם, שתיתם.

מסעודתו של אחשורוש.

זאת אומרת, הצום הזה בגלל ואין תאכלו ואל תשתו, לא הייתם צריכים לאכול לשתות

וליהנות מהסעודה של אחשורוש.

ובספר זרע שמשון

הוא אומר למה אסתר גזרה תענית שלושה ימים ושלוש לילות לתקן מה שחטאו בשישה ימים.

כי בשבת הם לא היו שם,

זה היה גם יום הכיפורים.

כאמור, אין מדובר על חטא

של הנאה מדברים אסורים,

כי חכמים אמרו שמרדכי היה מונע על הסעודה והשתייה חדת,

ואפילו סתם יינם הם לא שתו,

אלא שנהנו מהסעודה של אחשורוש.

והתענית באה לעקור תקן ולכפר את ההנאה הזרה זו.

עכשיו,

אין מדובר פה על מדרגות נשגבות,

אלא בתביעה עצומה על כל אחד ואחד מישראל שישתתף באותה סעודה.

אנחנו הסברנו את זה בשיעורים הקודמים, שזה התיקון של מרדכי, שהיה האדם הראשון, ואסתר הייתה חווה,

והנחש זה המן,

ושם החטיא אותם באכילה, ופה רציתי לחטיא אותם,

לכן מרדכי עמד מול כולם ואמר שלא יכלו והם לא שמעו לו,

ולכן נגזרה גזירה, כמו שנגזרה על אדם הראשון מיתה בגלל שהוא אכל מעץ הדעת, גם פה נגזרה מיתה.

כי הם לא שמעו וכולי, הסברנו את זה בדרשות הקודמות.

המדרש אומר על הפסוק, גם בשתי המלכה עשתה משתי נשים.

רבי יצחק פתח ואמר,

ולא אותי קראת יעקב כי הגעת בישראל.

הקדוש ברוך הוא אומר, אתה יושב,

מדבר כל היום, ואינך יגע.

כשאתה עומד להתפלל, אתה יגע.

אתה יושב ומשתעשע כל היום, ואתה לא עייף.

אבל כשאתה יושב ללמוד, אתה עייף.

אסיים במדרש, לא די לך שהייתי מונה לסעודת הנשים,

אף לסעודת נשים.

לא רק הנשים,

גם הנשים,

גם הם. כמה היו שם? 18,554 איש בשושן.

אז זאת אומרת, איך אני יודע שלא אותי קראת יעקב?

איך אני יודע שהיהודים לא קוראים אותי?

כי יגעת בי. כל דבר שאתה מגיע למצוות שלי, לתורה שלי, אתה עייף.

אתה יגע.

יש כל מיני שטויות וזה, אבל אם אתה ערני,

כן? ירשרשו לך עם במבה, אתה מתעורר.

אמן.

אבל אם אתה, זה, שומע איזה שיעור, אז הופ, הופ, זהו.

וכאן מגיעה שאלה נוקבת, חדרי בטל.

מדוע כשאתם יושבים ללמוד או עומדים להתפלל,

אתם חשים עייפים ויגעים?

בגלל שאתם לא מרגישים שום טעם בהנאה.

והיכן מצאתם את ההנאה שלכם?

בסעודה של אותו רשע.

איך יכולים אתם להיענות כל כך במשך שבוע ימים,

למעט שבת?

מסעודה של דברי תפלות ושטות.

ובעשיית מצוות ולימוד התורה אתם לא מוצאים קורת רוח והנאה?

יש בזה עוד וסימן שמעיד על המהות הפנימית של האדם.

ועל כן נתחייבו קליה, קליה, למות.

אם אתה נהנה מדבר

שלא צריך להיענות,

ומדבר שצריך להיענות אתה לא נהנה, אז בשביל מה אתה פה?

ועל זה אמרו, אמור לי ממה אתה נהנה? ואני אומר לך, מי אתה?

אפשר להוכיח את זה גם מדברי השבח שאמר בלעם הרשע על עם ישראל.

לא הביט אבן ביעקב ולא ראה עמל בישראל.

מפרש אור החיים הקדוש,

זכר צדיק וברכה,

שהצדיקים,

אגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה,

הם לא מרגישים שיש להם עמל.

הם לא מרגישים עול.

אלא אדרבה, כאדם המשתעשע בשעשועים

לרוב חשקם בתורה.

המגיד מדובנה מביא משל

יהודי אחד,

סוחר יהלומים,

נהג ללכת ממקום למקום למכור סחורה.

ארז היהודי את היהלומים העיקריים במזוודה מיועדת לכך.

עלה על רכבת, הצמיד את המזוודה לגוף ונרדה.

אחרי היממה

ירד מלרכבת, צעד

לעבר התחנה וחושב ומתכנן

מה יעשה במסחר.

הוא פונה כבר לתא טלפון, להרים טלפונים, לסגור פגישות,

ואוי ואבוי, המזוודה לא נמצאת.

מסתכל ימינה ושמאלה, אין.

כנראה היא נשארה ברכבת.

רץ בדחיפות לעבר הרכבת,

שומע צפצוף של הקטר שהרכבת עוזבת על רציף,

והוא דוחק את התקוות האחרונות, צועק לעז...

פונה לשוטרים שם,

לאנשים רחמניים, תתפזרו לכל עבר,

תמצאו לי את המזוודה.

פתאום

מתקרב אחד המחפשים,

נושף ואומר לו, המזוודה נמצאה,

המזוודה נמצאה,

הנה סוחבים אותה.

כולם שמחים ומצביעים לעבר שני בעלי גוף שנראים ככה מרחוק, נושאים מזוודה כבדה.

הסוחר רואה אותה פורץ בבכי, לא, זה לא המזוודה שלי.

המזוודה שלי יש בה מטען יקר מכל, אבל המשקל של המזוודה קטן.

אתם מצאתם מזוודה, אבל לא שלי, שלי לא כבדה כל כך.

המזוודה שלי,

לא מתעייפים כשלוקחים אותה, לא מתעייפים.

כך אומר המגיד מדובנה.

הנביא פונה ואומר לו, אותי קראת יעקב.

אין אתם מתכוונים לשאת את המסע שלי.

לקדוש ברוך הוא יש מסע, נותן לנו עול מצוות.

הוא אומר, אתם לא קוראים אותי. למה? כי הגעת בי ישראל.

מקריאה לקדוש ברוך הוא לא צריכים להיות יגעים.

ואם בכל אופן יש סימנים של עייפות,

זה לא מזוודה שלי.

במזוודה שלי

זה קל, קל ללמוד תורה, קל להתפלל. מה זה דיבורים?

מה יש פה קושי?

איזה מזוודה? מה אתה, שני בריונים סוחבים לי? מה זה, מה אתה סוחב לי? זה לא שלי בכלל.

הגאון,

הרב משה פיינשטיין, זכר צדיק וברכה, התבטא פעמים רבות,

שימו לב,

סיבת השואה הרוחנית באמריקה הייתה

בגלל שיהודים אמרו,

איזה שוור צוזייני ניד.

קשה להיות יהודי שומר תורה ומצוות.

עשו על זה פעם הצגה, קשה להיות יהודי,

בבימה.

קשה להיות יהודי. כשאומרים דבר כזה, הבנים אומרים, אם זה קשה, אז אני לא רוצה בכלל.

למה אני אעמיס עלי דבר קשה?

אם אבא כל היום מתלונן, קשה, קשה, קשה,

לא רוצה.

ככה ירדו מהיהדות. זו הייתה הסיבה

לשואה הרוחנית שהייתה באמריקה.

לעומת זאת,

יהודים שאמרו, וי גשמק דוס איז טו זיינן ניד,

כמה זה גשמק. מה זה גשמק?

טעים, הוא אומר.

כמה זה טעים להיות בן ישראל השומר תורה ומצוות?

אז הבנים שמעו והפנימו וקיוו למתיקות

של חיים שראו אצל ההורים בשמירת התורה ומצוות.

ודיברנו על זה בשבת, והסברנו שהכל תלוי מה משדרים ההורים בבית.

אם יש תלונות כל הזמן,

אז הילדים קולטים,

ומזה הם מתרחקים.

אבל אם מכל עניין עושים

עניין

ושמחה וריקודים,

ילד הביא מבחן מצוין, נותנים לו תמריץ,

כסף או מטעמים,

רוקדים איתו, משבחים אותו על השולחן וכן הלאה.

נופל כוס,

לא מעירים,

ברכה והצלחה.

אבל אם מקפידים,

אז הוא מבין שכסף זה דבר חשוב,

אבל לימוד, אם הוא אוכל שיעורים או לא אוכל שיעורים, אף אחד לא מדבר איתו, זה לא חשוב.

אבל אם לוקחים את הדברים הנכונים ואותם מרוממים וסביבם עושים עניין,

ככה יהיו הילדים.

מה שהם רואים אצל ההורים,

זה מה שיהיה אצל הילדים. ואם אמרו שקשה להם, הם יתרחקו מזה.

אם התלוננו, יתרחקו מזה.

לכן,

כל השואה שהייתה בארצות הברית זה בגלל שאמרו שקשה להיות יהודי.

יסוד גדול שכל אחד צריך לדעת,

כאשר יש לאדם חשק והנאה מדבר מסוים,

הוא יכול לסבול

טורח ויגיעה ולא יפריע לו סוף סוף, הוא נהנה ממבוקשות.

לכן הנהנה מתורה ומרוחניות,

אפילו אם יצטרך להתייגע בעבור זה יגיעות רבות,

אין זה יגיעה וטרחה בשבילו, כי הוא משיג את שאיפתו.

אדם שרוצה לבנות לו דירה, איך הוא עומד יומם בלילה ומשגיח על הפועלים ואומר ומזיז והולך וקונה ורץ ומתכנן,

כי הוא רוצה לראות בסוף דירה, מה שהוא חולם.

זה נקרא בשבילו יגיעה? זה כיף שהוא רואה כל יום שזה, זה, זה, זה.

אותו דבר בגיניים, יש לך גינה יפה, אתה מוסים, מוסים, מוסים, מוסים.

עד שבאים החלזונות, יש פתרון,

יש איזה רעל מסוים,

פיזרנו בסוף, כבר לא צריך לאסוף 700, הם כבר לא, הם מתים לבד.

מגיעים, אוכלים ומתים בכיף וזהו. ארוחה אחרונה.

עשו אצלי סעודת פורים,

אכלו לי את כל הפרחים.

איי, איי, איי.

אז זאת אומרת, מה שנהנים, לא מתייגעים.

זה כלל.

יש אנשים בהצולת.

כל רגע קריאות, צ'י, צ'י, רצים, בוב, בוב, מגיעים, עולים, טפסים, זה פה, שם, נוריד, אלונקה, פה, טי, טע, טע, טע, אחר כך עוד קריאה.

הם לא מרגישים מגיעים מזה.

באמצע הלילה, ביום בזה, יש כאלה,

בלי הפסקה.

מה זה?

אם אין להם הנאה מזה שהם מצילים חיי אדם,

אז בן אדם היה אומר, מה לי ולכל הצרה הזאת? מה אני צריך, איך קוראים לו, לחיות כל הזמן עם הפצועים והחולים והמתים?

מה אני צריך את זה? למה אני צריך להכניס את זה לעצמי?

אבל אם אין אנשים כאלה, השם ירחם כמה היו מתים בחבילות-חבילות.

אז רואים שאפילו אם יש דברים קשים ואתה נהנה מהם,

קל לך.

אתה בכלל לא מרגיש קושי.

הגמרא אומרת

את המעשה בריש לקיש,

שרבי יוחנן היה שוחה בירדן,

וראה אותו ריש לקיש קפץ את כל הירדן מקפיצה עשרות מטרים.

קפץ.

מה אמר לו רבי יוחנן?

כוחך לתורה.

זאת אומרת, אומר רשי, כמה כוחך יפה לסבול עול תורה.

והבטיח לו רבי יוחנן, אם תעסוק בתורה, אתן לך את אחותי.

הוא היה יפה תואר, והיא.

פריש לקיש הסכים,

החליט לעסוק בתורה,

רצה עוד פעם לעבור את הירדן בקפיצה,

לא היה בכוחו.

למה?

אומר רשי,

לא מצא לקפוץ כבראשונה,

כי מי שקיבל עליו עול תורה תשש כוחו.

הרב יעקב ניימן, זכר צדיק וברכה,

אומר,

הוא עוד לא התחיל ללמוד, אז מה תשש כוחו?

מילא כבר למד,

אז התורה מתשת כוחו של אדם, אבל הוא עוד לא התחיל,

רק עכשיו הוא קיבל על עצמו,

איך תשש כוחו?

הוא אומר, הכוח נשאר לו.

אבל כיוון שקיבל על עצמו ללמוד תורה,

אז קפיצות עכשיו, ושופוני, וזה, זה כבר ירד.

אין לי כוח לשטויות האלה. זה היה לפני שהיה לי משהו רציני,

תורה.

אז אתה יודע, צריך להראות את הכוח שלך, אתה יודע לקפוץ,

אתה יודע לזה.

אבל אחרי זה נאבד את ההנאה, כבר זה, אין הנאה מזה. מה זה?

תלמיד חכם קופץ,

לא זה קופץ, מה אתה, תאיש, את תגדי, מה אתה, קנגרו?

אחרי שביארנו את החשיבות של העניין,

אז מה הדרכים שאנחנו נוכל...

על ידם להשיג חפץ בתורה ובמצוות.

המשנה אומרת,

כך דרכה של התורה, פת במלח תאכל ובמים במשורה תשתה

ועל ארץ תישן וחיה צער תחיה ובתורה תעמל.

ואם אתה עושה כך, אשריך וטוב לך.

אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.

המשגיח רבי נתן ווכשטפויגל,

זכר ציבורך אומר,

מה זה חיי צער תחיה ובתורה תעמל?

הכוונה היא שצריכים להגיע להרגשת מתיקות נפלאה בתורה,

שכל שאר דברים בעולם יחשבו צער ביחס לתורה.

מה זה בחיי צער תחיה?

שאם אתה לא עוסק בתורה,

אתה מרגיש חיי צער.

עצם זה שאתה צריך להתעסק כל היום בענייני העולם הזה,

העולם הזה, העולם הזה, העולם הזה, העולם הזה. אין מזה כלום, אתה לא מצמיח מזה שום דבר בשבילך.

כלום.

רק חיי תורה ומצוות מעניקים לך חיי נתח.

אם לא, אתה עמל לשם.

אז זאת אומרת, אם אדם יגיע למצב שאין לו שום סיפוק

מכל ענייני העולם הזה, רק הכרח באונס, שאין ברירה בשביל הקיום,

אז הוא יוכל לעסוק בתורה ולשמוח בתורה.

פיקודי השם נשארים מסמך הלב.

אז לכן, וחיי צער תחיה, פירושו של דבר שחיים בלי תורה זה חיי צער.

לא שאתה צריך לחיות,

לצער את עצמך בשביל ללמוד תורה.

אלא שכל החיים, אם הם לא של תורה,

הם ממש בשבילך צער והפסד.

הגאון רבי יחזקאל אברהמסקי, זכר צדיק וברכה, אומר,

בן תורה אמיתי,

אין לו חשק לעסוק בשום דבר חוץ מהתורה.

והוא לא נהנה מכלום

חוץ מתורה.

ורק בלימוד

בעשיית מצוות

הוא מרגיש סיפוק.

מצינו

אצל חכמים שקיימו תורה ומצוות, היו שמחים

ונהנים בצורה שניכר לעין כול.

המדרש מביא שני מעשים.

גוי אחד ראה את הפנים של רבי יהודה בר אלעאי צהובים ומאירים, שמח.

אמר הגוי אחד משלושה דברים.

שתה יין רב,

אוהל וברי

ריבית

גידל חזירים.

למה? שמרוויחים מזה הרבה ממון

ולכן הוא שמח, פניו צהובים.

שמע

רבי יהודה בר אלעי ואמר, טיפח רוחו של אותו אדם.

אין בי אחד משלושת הדברים האלה.

אסור להלוות בריבית ואסור לגדל חזירים.

ויין אני בכלל לא שותה כי זה מזיק לי.

אז למה הפנים שלך מהירות? שואל אותו הגוי.

אז הוא אמר לו, אורייתי היא דמנהרה פה היא.

חכמת אדם תאיר פניו.

התורה שאני לומד היא מארעת הפנים שלי. ראיתם את הפנים של הרב קניבסקי?

מהירות.

אתם לא ראיתם אולי את הפנים של רבי מללוב.

היה כמו תינוק, עיניים תכלת,

וממש כמו תינוק.

זקן.

ממש.

לא יכלו להסתכל בפנים שלו.

היו נכנסים, היו כמה שאמרו לי, לא יכולנו להסתכל בפנים שלו.

מדהים.

אז זהו, חכמת אדם תאיר פניו.

התורה מאירת הפנים.

עוד מספר המדרש, רבי אבו הלך לכיסרין.

חזר משם, פניו מאירות ושמחות.

ראו התלמידים,

אמרו לרבי יוחנן,

רבי אבו מצא אוצר.

פנים כאלה, עם שמחה כזאת, זה מיליון דולר, איך אומרים? מיליון דולר.

שאל אותם רבי יוחנן,

מניין לכם שהוא מצא אוצר?

אמרו, הפנים שלו מאירות.

אמר להם, שמא תורה חדשה שמע,

ועל זה פניו מאירות.

שאלו אותו, איזה תורה חדשה למדת? אמר להם,

אמרו לי, תוספתא עתיקה על המשנה,

שלא הייתה ידועה לי קודם לכן, ואני שמח בה.

קרא עליו רבי יוחנן את דברי החכם מכל האדם,

חכמת אדם תאיר פניו.

רואים שמקור השמחה והאור ששכנו על הפנים של החכמים,

רק

בגלל העושר הרב שהיה מנת חלקם בתורה ובמצוות.

פיקודי אדוני ישרים משמח אליהם.

עוד מובא בגמרא בברכות, למד.

אביי,

אביי הטיב קמא דרבא.

אז יהיה דא אבא כבדח טובה. רעש ושמח

יותר מדי.

אמר לו, גילו ברעדה כתוב.

מה זה השמחה הזאת, יותר מדי?

כאילו, אבל ברעדה.

אמר לו, תפילין,

אנא מנחנה, אני מניח תפילין, אני מניח תפילין.

אז הוא מאיר ושמח.

כמו שהיום ראינו אתכם בהנחת תפילין.

פרוג'קטורים, אפשר היה לכבות את האור.

רבי ירמיה, יא יטיב קמד, רבי זרע, חז ידה, יקבה בדח טובה. עוד פעם, אמר לו, בכל עצב יהיה מותר.

יש יתרון גם להיות קצת עצוב, ככה, קצת עצב, לא יותר מדי, ככה, להיות שמח וזה. אומר לו, אבל אני מניח תפילין,

אני מניח תפילין, איך אני לא אשמח.

כותב החזון איש, באגרותיו,

חלק א', סימן יוד,

כשתזכה לקיים מצוות ציצית,

תרגיש שמחה מופרזה ברגשי קודש,

לקשור קשר של קיימא עם התורה והמצווה,

ולכרות עימה ברית עולמים.

היום שמחתי באמת עם הציצית, כי גילו לי שהציצית היא של חנוכה ושל פורים.

יש לי ציצית לכל מועד.

כן?

זה ליבן ואו, כמה שאפשר.

יש לך כסף,

תעשה בזה מצוות.

איזה מצוות?

תעלית אחת גם יום חוד, גם שבת,

גם כיפור, גם ראש השנה, גם זה, גם זה. מה זה?

מה זה?

טוב,

לשבת אתם מחליפים בגדים, נכון?

למה לא מחליפים טלית?

אז אני החלטתי לקנות לכם מהקופה

טלית לשבת לכל החברה שמתפללים קבוע, חוץ מאלה שעברו לבני הבריכה.

חה, חה, חה, חה, חה, חה, חה, חה, חה, חה, חה, כן.

ובכן,

מה? תן, כי עוד לא קיבלתם.

לא, הם מקדימים בכוונה שאני לא אתחרט.

כן.

החפץ חיים מובא מפי עד ראייה,

פעם אחת חזר מעמיק בערב שבת,

ולעד זקנתו קשתה עליו ההליכה.

לכן נסע בעגלה.

טוב,

כשהוא יורד, שילם לבעל העגלה את דמי הנסיעה,

ונכנס הביתה זקן שלא יכול ללכת, תתחיל לרקוד.

רוקד ריקוד סוער,

מלא שמחה.

מה קרה?

שואלים אותו, מה קרה?

הוא אומר, זכיתי במצווה.

איזה מצווה? ויומו תתן שכרו.

העלמתי לעגלון.

הוא רוקד בשמחה, כי הוא כיוון.

הוא כיוון.

קיים מצווה. מצווה זה לא יהלומים, זה אינסטוף של שכר.

אין בכל העולם לשלם שכר על מצווה אחת.

ומי שראה אותו ככה, זה כמו שאם היינו רואים שאדם עני זכה בפרס הגדול בארצות הברית מיליארד דולר.

ככה הוא רקד.

לא יאומן כי יסופר.

עכשיו תשמעו דבר מדהים.

הרב שך, זכר צדיק ברכה,

הוא היה מבין בילדים.

פעם שאלו אותו, יש אחד משתולל כל הזמן בתלמוד תורה,

חושבים לזרוק אותו, אין מה לעשות איתו, אין מה לעשות איתו. כל הזמן קופץ, עוזב, עוזב, עוזב, מפריע.

ממש, הילד הזה, אין לו יצירה טוב.

אמר הרב שך, ממתי יש לי ילד יצירה טוב?

כשלא יצירה רע עד גיל 13, אין לו בכלל יצירה טוב.

מה אתה מחפש את זה לא יצירה טוב?

אז מה עושים?

אז הוא אמר,

משתמשים ביצר הרע.

מה זה?

הוא אומר, תן לו כבוד.

תן לו תפקיד שהוא יהיה אחראי על הכיתה,

שירשום ככה ויעשה ככה ויסדר את הגיר ואת הזה ואת זה וזה.

תן לו תפקידים כאלה וזה וזה וזה וזה, ותראה איך הוא יתמתן.

וככה משתמשים עם היצר הרע.

גם כן אפשר לנצח את היצר הרע, עם היצר הרע.

כן.

אז הוא אמר עוד דבר.

הוא אמר כלל, ילד מוכרח לשחק.

ילד מוכרח לשחק.

הוא אומר, בעבר כולם שיחקו,

אבל מה היה המשחק שלהם?

לימוד תורה?

כמו בתי מות.

איזה משחק היה? לא היה ארץ,

עיר,

צומח,

דומם.

היה פסוקים.

ילד אומר פסוק,

האות שמסתיימת, השני צריך להגיד פסוק.

מסתיים באות כזאת, מתחיל הוא עם פסוק אחר.

מי שנתקע ראשון, עם הארץ.

הם יכולים להגיד עשרות, מאות פסוקים,

עד נתקע עמורוס.

זה היה המשחקים.

לא משחקים שטויות, ג'ולות וזה מקרוב לקיר, אני יודע, כל מיני שטויות כאלה.

זה המשחקים.

גם עכשיו ילדים רוצים לשחק.

במקום שישחקו בשטויות וייתנו להם את הפלאפון המסריח הזה,

ויביאו להם כל מיני שטויות בשביל להעסיק אותם.

תקנה להם קלפים שיש בהם ברכות,

שבחלקים ויודעים מה ברכה,

תקנה להם כל מיני דברים שהם חינוכיים,

תורניים והכול, תעסיק אותם.

כמו שהלכתי יום אחד לחנות צעצועים,

וקניתי לכל הילדים 7,000 שקל צעצועים.

ושמתי את זה על הקיר, זה היה שם כל הקיר.

אתה היית אותו זמן?

אמרתי להם, בשביל שאתם תעסקו, יהיה מבחן על טו בשבט.

אז אני אשאל שאלות, מי שידע תשובה יכול לבחור איזה זה.

היה שם גם רחמן,

והבאתי כל מיני קופסאות גדולות וקטנים וגדולים.

יפה זה, אתה יודע דברים כאלה.

בשבת, מה הייתי עושה?

הייתי אומר להם,

אני עכשיו אספר סיפור.

אתם תקשיבו, ויהיה חידון.

החידון, מי שיודע תשובה, מקבל 20 שקל.

כל שבת היום אנחנו אומרים, אבא, חידון, חידון, חידון, חידון.

אני מספר להם את הסיפור על השאלות.

היה רבי עם ברדיצ'וב, והיה פעם הלך בזה, והלך לשמה, וחזר לשמה, ועשה ככה, וככה, וככה.

טוב, שאלה.

על מי מדובר?

הם צריכים לזכור שזה הרבי עם ברדיצ'וב.

הם לא שמים לב לפרטים האלה.

וככה לימדתי אותם גם לשים לב לכל פרטים,

לשם של העיר, לשם של זה, ולזה, ולזה. לא רק לסיפור עצמו, גם לפרטים, כמו טייס.

צריך לראות גם את השניות, לא רק את השעה.

בקיצור, צריך לחפש,

לשחק עם הילדים, אבל באופן כזה,

שזה יהיה תורני.

כי ילד חייב לשחק.

לא רק ילד, גם הגדולים משחקים כל מיני משחקים.

אבל

התורה היא שעשועים.

תשמעו עכשיו מעשה.

זה לא יאומן כי סופר.

מספר יהודי שלמד

עם הרב קנייבסקי ביחד.

והוא שאל,

הוא אמר בהפסקות, מה היה עושה הרב קנייבסקי?

הוא אומר, הוא היה סופר,

כמה אבא יהיה וכמה רבא מופיע בגמרא.

בהפסקה זה מה שהוא עושה.

אתם לא מאמינים.

אני,

קראנו פה את תיקון פורים.

תיקון פורים.

מי כמוך ואין כמוך, מי דומה לך ואין דומה לך.

וסיפרתי שאבא שלי המנוח היה יו...

יודע, כמעט את כל התנ״ך בעל פה, היה יודע את

התיקון פורים בעל פה, היה יודע כתר מלכות בעל פה, היה יודע, ככה לימדו אותם בתימן, בלי הפסקה.

אז רבי דוד,

אמרתי לו, אם אתה תלמד את כל תיקון פורים בעל פה,

אני אתן לך 5,000 שקל.

וכמה עבר, כמה ימים, הוא כבר הגיע עד אות ו',

שהוא יודע בעל פה.

הוא, אמרתי לו, עד פורים הבא תגמור.

הוא עוד כמה שבועות

גומר את הכל, רוצה את ה-5,000 כבר, לא, לא מחכה.

למי שלא יודע, רבי דוד הוא בן תשע,

עשר, כמה?

תשע,

תשע.

ובחנו אותו, אמרנו לו, בוא תגיד, אומר את זה חביבי,

טיק, טיק, טיק, טיק, טיק, יפה מאוד.

זה החוכמה,

החוכמה לתת משחקים של תורה.

ואז אתה מגדל את העזרת שלך להיות גאון.

אתמול שאלתי את הילדים פה, 1, 8, 1, 9, 1, 10, 11. אמרתי להם,

אם תתחילו ללמוד עכשיו רצוף, בלי הפסקה, גם בהפסקות, בכל, כמו הרב קנייבסקי,

בעוד 24 שנים אתם יכולים להיות רבי עקיבא.

כי רבי עקיבא התחיל בגיל 40,

אחרי 24 שעה,

24 שנה, היה רבן של כל בני הגולה.

וזה נקרא נייר מחוק.

וילדים,

זה נייר חלק.

עוד אין להם הרבה בלאגנים של החיים.

והראש קולט מהר.

יכולים להיות.

אז רבי דוד קיבל על עצמו, לא להיות רבי עקיבא, לא?

הוא מקבל על עצמו לראות רבי עקיבא.

חכו 24 שנה, תראו מה יהיה פה.

כן,

משחקים של הרב קנייבסקי, כמה אבייה וכמה רבה בגמרא בהפסקה.

והוא סיפר על עצמו,

הרב חיים,

שבילדותו,

כשהוא עדיין לא עסק בלימוד משנה וגמרא,

אבא שלו, הסטייפלר,

היה משנן איתו בעל פה את השמות של כל המסכתות בשס לפי הסדר ובניגון מיוחד.

והיה שר עם מושיר

את השמות של הפרשיות

ושל כד ספרי הקודש.

וזה מרגע שהוא התחיל לדבר.

ומתחיל איתו לשיר את כל השמות.

הסטייפלר הראה לבן שלו, רב חיים,

שהיה בן שנה וחצי,

פה זה המקום של הרמב״ם, אתה רואה?

ילד בן שנה וחצי.

פה זה השס, אתה רואה?

פה זה שולחן ערוך.

וככה הכין את הילדים הקטנים,

עשה להם לבד

משחק קלפים, לא היה קיים כזה.

עשה להם משחק קלפים

על 40 ראשונים ואחרונים,

וצירף לכל אחד מהם רשימה של ארבעה ספרים שהם חיברו,

כדי שיכירו כל מחבר בספרים שלו.

לילדים!

צריך למצוא תחבולות,

איך להמתיק את התורה ולהרגיש בה נעימות והנאה. רק כך יוכרק.

אצל התימנים,

בלי עין הרע, על כל דבר שלומדים יש מנגינה אחרת.

פרשה, הפטרה, נביאים, כתובים,

שיר השירים, איוב, כל דבר יש לו מנגינה.

כל דבר.

וזה נותן מתיקות.

למה?

אתה קורא בניגון, זה לא יבש.

בניגון.

תשמעו את אבא שלי המנוח באתר.

תראו שם, בכל עניין ועניין, איזה מנגינות שובות את הלב.

זה חוכמה.

איך להמתיק את התורה?

לילדים.

יש שאלה לשאול.

מצד אחד, התורה עצמה מתוקה מדבש.

אין דבר טוב ממנה.

ולכאורה לא צריך לעשות תחבולות.

להנעים, אותו על הלומד.

דוד המלך אומר, נחמדים מזהב ומפז רב,

ומתוקים מדבש ונופת צופים.

ורבי חנינא אומר,

אם תאמר שאין בכל מיני המשקים מתוקים מן הדבש,

דברי תורה מתוקים מכולם.

ומתוקים מדבש ונופת צופים.

בתנחומא.

אבל לא שמחת היין, הפיקודים והתורה,

כי היין, כשיוצא מגופו,

היגון בא בליבו. זה יוצא וזה בא.

שותים יין, אז שמחים וזה.

אבל כשהוא יוצא מהגוף,

מדוכאים, עצובים.

זה יוצא וזה בא.

אבל התורה והמצוות זה עונג ושמחה בשני העולמות.

כי חייך ואורך ימיך בעולם הזה ובעולם הבא שכולו ארוך.

כתוב בתהילים, תאהבתי לישועתך אדוני ותורתך שעשועי.

התורה היא כביכול שעשועה.

הרב דסלר אומר,

מה העניין של שעשועה?

כאשר אדם

אין לו כל תכלית במעשה מסוים,

אלא הוא עושה אותו אך ורק לצורך עצמו בלבד,

אבל לא כמטרה להגיע לתכלית אחרת,

זה נקרא שעשועה.

בוא נשתעשע, לא שיש מטרה מזה להגיע למשהו, עכשיו בוא נשתעשע.

גם מי שעוסק בתורה

אך לשם העסק עצמו בעונג הכרוך בו,

ואין ללומד כל כוונה שהדבר יגרום לו כל הנאה אחרת זולת

יוקר התורה בעצמותה,

על דרך הכתוב יקראי מפנינים,

כי בתורה עצמה ניתן למצוא את העונג והשעשוע.

אומר היעבץ הקדוש,

והביא יודע כי החכמים האמיתיים,

אף על פי שאין להם חלק בנועם חשק תענוגי עולם הכיליון על זה,

הם רואים עולמם בחייהם,

הם נהנים מטעמי מערכי חוכמתם,

שהם ערבים מכל מתיקות מחמדי התבל.

מה אור החיים הקדוש אומר?

אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ובערבות טוב התורה,

היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

ולא ייחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה,

כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

איזה תיאור, יא חביבי. זה רק מי שלעס,

לעס את התורה כל ימי חייו.

אז איך אנחנו לא מוצאים את המתיקות הזאת בערבות,

ומניחים את התורה ולא נוגעים בה?

מתקרבים אליה רק בשביל לקיים איזה מצוות קביעות עיתים לתורה או משהו כזה, למה?

שאלו את הרב שטיינמן על זה.

בחור אחד בא אליו ואמר לו,

ראש הישיבה,

יש אחד שאוהב דגים, יש אחד שאוהב בשר. לא כולם אוהבים אותו דבר.

אי אפשר לבוא בטענות, למה אתה לא אוהב בשר? למה אתה לא אוהב דגים?

זה הטבע שלו, זה מה שהוא אוהב.

אותו דבר, הקדוש ברוך הוא ברא כל אדם

עם טבע, מה הוא אוהב ומה לא. הוא אומר, אני לא אוהב ללמוד תורה.

אז מה, מה זה, מה, מה מכריחים אותי? אני לא אוהב. מה, אתה מכריח אותי לאכול בשר?

אני לא אוהב בשר.

מה לעשות?

מה ענה לו הרב שטיינמן?

אמר לו, בבשר ובדגים אתה צודק.

יש מי שאוהב, יש מי שלא אוהב.

אבל דברים מתוקים כולם אוהבים.

אם היו מוכרים לך עוגה עם קצפת בחוץ, בפנים,

והכול, ופה ושם,

אה, הייתה.

ואם אתה תאכל את העוגה הזאת, תגיד, אה, זה מר, זה מר.

איך יכול להיות, כולם טועמים מתוק ואתה מר?

יש לך פצעים בפה.

ובגלל שיש לך פצעים בפה,

אז אתה לא יכול לטעום את הטעם שיש לעוגה.

התורה אומרת, ומתוקים דבש ונופת צופים.

מתוקה התורה.

למה אצלך לא? כי אתה פצוע מבפנים.

יש לך פצעים.

לכן אתה לא חש במתיקות.

הנתיבות שלום המשיל למשל.

שניים אוכלים מתוך קערה אחת.

אחד רעב

ותאב לאכול.

השני מילא את הקרס שלו במאכלים רעים.

הראשון

מרגיש

ממש כמו שאכלנו פה,

גרנולה,

חמשמנת ועוד תפוחים וענבים והכול. הגיש לנו אלחנן.

יא באביי,

תבורך אשתו על ההכנה.

וואי וואי וואי.

זה טעים. למה? לא אכלנו כלום על הבוקר.

זה מגיע לך על הבוקר, עוד לפני הסעודה של פורים,

אז זה דבר מתוק.

אבל אם כבר אדם אכל דברים רעים,

אז הוא לא יכול להכניס.

ואם הוא יכניס, הוא יכול להקיא.

כי הוא לא יכול לטעוף.

אם אדם ממלא את עצמו בשטויות והבלים של העולם הזה,

התורה, הוא לא יכול להיענות ממנה.

הוא לא יכול, די, הוא מלא מפוצץ בשטויות והבלים. הוא לא יכול, הראש שלו דוחה את התורה, לא יכול. הוא רגיל לבדיחות, חרטון.

הוא לא יכול, הוא לא יכול. הוא מלא דברים רעים.

וצריך לזכור שאם יש לנו חבית

של שמן ואנחנו רוצים למזוג לתוכה רביעית של מים, זה יוציא כנגדה

כך וכך.

תלוי מה אתה ממלא.

תמלא תורה, אז תתחיל להוציא את השטויות.

תכניס שטויות.

היא גם תורה שהייתה לך.

אז אדם צריך לדעת, להחליט מה לעשות.

ורבי אברהם,

אחיו של הגאון,

בספרו מעלות התורה אומר, כל שעשועיו של האדם צריך שיהיו רק בתורה.

ממה אתה יכול להשתעשע, לשמוח מדברי תורה?

ויש כמה דרכים להשיג מתיקות של התורה.

נזכיר שניים.

אמר רב כהנא, אדם רוצה בקו שלו מתשעה קווים של חברו.

מסביר רשי, בקו שלו,

למה? כי חביבה עליו כיוון שעמל עליה.

אדם שהשיג דבר, הוא בעצמו,

זה חביב לו ממה שנתנו לו,

מה שאחרים השיגו.

הגאון רבי חיים שמולביץ למד מכאן

שאנחנו רגילים לחשוב שאהבת התורה תביא אותנו לעמול בה.

אומר לא.

אלא אם אנחנו נעמול,

זה יביא אותנו לאהבת התורה.

כל מה שאתה עמל עליו, אתה אוהב אותו.

יש לך עציץ, אתה נוהג להשקות אותו? אתה עמל בו?

אתה אוהב את העציץ. מתחיל לשור, מתחיל לבלוט, מתחיל זה, אתה כבר כואב לך.

למה? כי השקעת.

העמל שאתה עמל בשביל משהו,

מאהיב אותו עליך.

אז כמה שאדם ישקיע וייתן מעצמו,

הוא ייקשר יותר לדבר שהוא משקיע בו.

דרך נוספת להשיג מתיקות התורה זה מסירות נפש.

הגאון מווילנה

על הכתוב הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים אומר, למי הם מתוקים מדבש?

שיש לו תענוג גדול מהלימוד,

למי שנחמדים לו מזהב ומפז.

מי שמוסר נפשו על התורה,

מי שמוותר על רצונותיו בשביל התורה.

אדם כזה הרגיש את המתיקות.

אז הנקודה היא סודית.

עוזרים להתחלה.

בכל ההשתלשלות של העניינים במגילת אסתר,

למה ניחתה גזירת קלעי על ישראל בגלל שהם נהנו מסעודת אחשוורוש?

והתיקון היה בתענית שגזרה אסתר,

לעקור את ההנאה מקרבם.

וכאשר בפנימיות

רצו ליהנות מתורה ומצוות כשקיבלו עליהם,

קיימו וקיבלו עליהם,

וקיבלו מרצון ואהבה,

בדרך התשובה האמיתית.

זכו בנהפוכו

אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

תראו מה זה.

אם אתה מחליף את ההנאה של אוכל

וסעודה של מלך

בשעשועים של מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא,

וקיבלו עליהם תשובה ותורה מתוך אהבה,

לא רק שהם לא ימותו, הם ימיתו

את האויבים שלהם.

ונהפוכו.

אם היו מודיעים עכשיו, ביבי היה מודיע

מהיום

אין יותר.

ערוץ 12, 13, אין, נגמר.

מעכשיו שידורי תורה וכו'.

ונהפוכו.

כל האויבים מולכים פייפן.

כמו פה.

הייתה גזירה להשמיד, להרוג ולאבל.

ממש.

לא ניסיונות.

ודאות.

והם הפכו את עצמם

לשם, הפך הכול.

היינו יכולים לזכות לגאולה.

אבל לא שמו חכם

בראשות הממשלה.

זה הבעיה.

על פי המהלך הזה,

אפשר לפרש מה שדרשו במסכת מגילה.

ליהודים, ליהודים הייתה אורה,

אורה ושמחה וששון מיקר.

ליהודים, ליהודים הייתה אורה,

אורה ושמחה וששון מיקר.

למה כתוב ככה?

ואחר כך מפרשים חכמים, שימו לב איזה חוכמה.

חכמים אומרים אורה זה תורה.

שמחה

זה יום טוב.

ששון

זה מילה.

בעיקר זה תפילין.

למה לא אומרים?

ליהודים, ליהודים הייתה תורה,

יום טוב מילה בתפילין.

איי איי. למה?

למה צריך להגיד?

אורה, שמחה, ששון בעיקר,

ואחר כך יפרשו לנו מה הכוונה.

מה באו להגיד לנו?

באו להגיד לנו שהיהודים,

מה הם הרגישו בתורה ביום טוב,

במילה, בתפילין, מה הם הרגישו? אורה, ושמחה, וששון, ועיקר.

איי.

זהו. זה המצוות. זה הנועש שיש במצוות. הנאה גדולה.

זה רצו שאנחנו נבין.

שכל המצוות זה אורה, וזה שמחה, וזה ששון, וזה עיקר תפארת, והכול.

כל המצוות הן ככה,

וכשאתה מרגיש ככה, אתה זוכה לכל הישועות.

אז חובה עלינו להרגיש במתיקות התורה,

לחוש בשמחה, בקיום המצוות,

ולתרגל את זה, ולשיר על כל דבר.

לשיר על כל דבר. כל יום אני שולח אנשים ששרים עבדו עבדו,

איזה זכויות, איזה דברים מתהפכים להם.

גורלות משתנים לגמרי.

תשימו לב מה אני שולח כל יום.

לכן

אומר לנו הרמח״ל,

אז מה נעם העולם?

אומר הרמח״ל, האדם לא נברא,

אלא להתענג על אדוני ולהנות מזיו שכינתו.

באנו להנות,

אבל ממה?

מזיו השכינה.

וזה על ידי התורה והמצוות.

עבדו עבדו עבדו עבדו את השם בשמחה, עבדו עבדו עבדו עבדו את השם בשמחה.

בואו לפניו, לפניו בירננה בואו, לפניו בירננה בואו, לפניו בירננה בואו, לפניו בירננה בואו, לפניו בירננה בואו, לפניו בירננה בואו, לפניו בירננה.

עבדו עבדו עבדו עבדו את השמש בואו לפניו לפניו בירננה בואו לפניו בירננה בואו לפניו לפניו בירננה בירננה בואו לפניו בירננה מישהו מישהו מישהו מישהו מישהו מישהו מישהו נכנס אדם מישהו מישהו מישהו מישהו מישהו נכנס אדם מישהו מישהו מישהו מישהו מישהו מישהו מישהו מישהו מישהו

מי שנכנס אדר, איי-איי-איי, מי שנכנס, נכנס אדר, מרבים בשמחה.

מי שנכנס, נכנס אדר, מרבים בשמחה.

שיהיה לכם פורים שמח.

עכשיו כל אחד יהיה מוכן לקראת הסעודה,

ולא לשכוח את המשלוח מנות,

ואנחנו ניפגש בפור עם משולש נוסף בעוד עשרים שנה.

כן. כן, אמן.

הרי אני מכוון,

נקיים מצוות חכמים דאורייתא, בשמחה דאורייתא, גומל נפשם של חסד דאורייתא, כבד את אביך ואת אמך דאורייתא.

לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, לעשות נחת רוח לתנא הקדוש.