אמר רבי אלעזר, הכל מודים בעצרת דבעינא נמי לכם, מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא. גמרא בפסחים ס"ח ע"ב.

בדרכי ההשגה ישנן שתי בחינות, הראשונה בדרך פנימית, את אשר משיג האדם בפנימיות לבבו השגה עמוקה כוללת ומקיפה אמת לאמיתה, והשניה בדרך חיצונית אשר משיג ע"י שכלו בהשגה הפנימית יכול האדם להשיג רק דברים שבתוך עולמות שיש לו שייכות אליהם, בהשגת השכל יכול הוא להשיג גם ענינים שהם מחוץ לעולמו דרגה רוחנית יותר גבוהה אבל אינו משיג את פנימיותם של הדברים, אלא תופסם בדרך חיצונית, מבין הוא את ציורי המשל מבלי לרדת לעומקו של הנמשל.

נבאר את הדברים, אדם יכול להשיג השגות בשתי בחינות, דרך אחת פנימית והאחרת חיצונית, מה שמשיג האדם בפנימיות לבבו, דברים שמושגים שם אז ההשגה היא עמוקה כוללת מקיפה ואמת לאמיתה, השגה חיצונית משיגים ע"י השכל, כבר למדנו "וידעת היום והשבות אל לבבך", מה שאדם משיג בשכלו צריך שיתיישב בלבבו, אז להשיג בפנימיות זה יותר קשה, בחיצוניות אפשר להשיג יותר אבל זה עדיין לא בדרגה של הפנימיות, דהיינו כי בפנימיות זה אמת לאמיתה, זה כולל ומקיף, בחיצוניות מה שהוא משיג ע"י שכל אז זה יכול להיות ענינים שהם חוץ לעולמו. מה אדם יכול להשיג בפנימיות? רק דברים בתוך עולמות שיש לו שייכות אליהם, אבל בהשגת השכל כמו שאמרנו יכול להשיג גם ענינים אבל שמחוץ לעולמו אפשר שזה יהיה דרגה רוחניות יותר גבוהה אבל הוא לא ישיג את הפנימיות של הדברים אלא תופס אותם בדרך חיצוניות. הוא מבין את ציור המשל, אבל לא יורד לעומקו של הנמשל.

המהר"ל בהקדמה לספר גבורות ה' מבאר, למה לא מוזכר בתורה שכר עולם הבא אלא בדרך רמז, למען ייטב לך והערכת ימים כמו שאומר הרמב"ם, כי התורה ניתנה ע"י נבואת משה, ועולם הבא איננו מושג בנבואה, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכי לו, אפילו נביאים לא ראו מה שמזומן לחיי עולם הבא לצדיקים, עין לא ראתה אפילו לא של הנביאים, עין לא ראתה זולתך יעשה למחכי לו אשרי כל חוכי לו, מי שמחכה יזכה ויראה. אבל זאת למה מבאר המכתב מאליהו, הוא אומר כי התורה ניתנה ע"י נבואת משה, ועולם הבא לא מושג בנבואה, זה דרגה הרבה יותר נבואה מהנבואה, ואילו חכמים ז"ל מדברים כן על עולם הבא, אבל הם מדברים באמצעות השכל. הנביא משיג את נבואתו ע"י ראייה פנימית, לכן הוא נקרא חוזה, חזון עובדיה, בנבואה הוא משיג רק מה שמאומת בפנימיותו באימות גמור, לכן אינו יכול להשיג בדרך נבואה מה שלמעלה מעולמו, אבל הגבולות של ההשגות של החכם הם יותר רחבים, הוא יכול להשיג בדרך השכל גם מה שלמעלה מעולמו אבל זה נקרא השגת חיצון דפנים, זה לא פנימיות אלא חיצון של הפנימיות, ועל זאת הבחינה אמרו רבותינו ז"ל, חכם עדיף מנביא. במה חכם עדיף מנביא? שיכול להשיג בהשגה חיצונית מה שאין הנביא יכול להשיג בפנימיות, אמנם הנביא משיג בפנימיות אמת לאמיתה, והחכם לא ישיג את האמת לאמיתה בשכל מבחוץ, כי אם הוא ישיג אותה כמו שנביא משיג אותה הרי שהוא השיג פנימיות אבל אין זה בדרגת האדם, הנביא לא משיג אפילו, אז אתה לא יכול להשיג את העולם הבא במושגים אמיתיים, אלא במושגים שהם שכליים רחבים אבל לא בפנימיותם באמיתותם ממש רק בדרך משל. אז לכן חכמים דיברו בענין עולם הבא, והנביאים לא, כי דרגת עולם הבא היא למעלה מזה, אבל בדרך השכל הרחב יכול אדם לדמות דברים, למשול משלות וכו'.

על הבחינה הזאת כתוב חכם עדיף מנביא, הרוחניות דלמטה שהיא בבחינת שבע, בחינת השבת, אז הרוחניות שניתנת להשגה בעולם הזה, הרוחניות דלמטה של פה, שהיא בחינת שבע, שבע זה הבחינה של שבת, קדושת השבת, זה אפשר להשיג בעולם הזה בשלמות בדרך פנימית, את מלוא דרגת הרוחניות של העולם הזה שהיא בחינת שבת שזה מספרו שבע ניתן להשיג בעולם הזה בשלמות. לעומת זאת אין להשיג בעולם הזה את הרוחניות שלמעלה מעולמנו בחינת שמונה באופן פנימי בהשגה ברורה, אלא רק בעמקות ובעימות מוגבלים בדרך של חיצון דפנים, זה רק מה שאפשר, כי בחינת עולם הבא, בחינת מעל העולם הזה איננו יכולים להשיג בפנימיותם כמו שאמרנו קודם את הפסוק. שזה מספר שמונה, לכן ביום השמיני ימול בשר ערלתו המילה היא בחינת שמונה, היא למעלה מהשבע, היא למעלה מקדושת שבת לכן מלים בשבת, ומיהל דוחה שבת ויום הכיפורים.

אותו דבר זה הגדר של חג השבועות, חג השבועות זה בחינת שמונה, זה בדרגה עליונה מאד כי זה בא אחרי שבעה שבועות, אז אמרנו שבע זה דרגה מקסימלית של העולם הזה, שמונה זה מעלה, ושבועות זה אחרי שבעה שבועות, ודוקא על חג זה נאמר "עצרת תהיה לכם". ביארו בגמרא בפסחים ס"ח, הכל מודים בעצרת דבאינה נמי לכם, אז זה לא רק לה' אלא זה גם לכם, יש בחינה של ה', האם היום כולו לה' או היום כולו לכם או חולקהו איך? אז כולם מודים שבעצרת בעינא נמי, גם כן לכם, שצריך אדם יהנה את גופו גם כן בעצרת, ז"א אז יש לנו תמיהה, אם זה יותר גדול משבעה שבועות, יותר מבחינת שבת זה בחינת שמונה, זה היה צריך להיות כל כולו רוחניות, אז איך כולם מודים שצריך שיהיה גם שיתוף של הגוף ביום זה? דבעינן נמי לכם, פירוש נצטוינו שגם הגוף ישותף במצוה זו, הרי אפשר להקשות בחינת שמונה היא רוחניות דלעילא, מה שייכות יש לה ולגוף?

נחזור רגע להתחלה שאמרנו, אמר רבי אלעזר, הכל מודים בעצרת דבעינן שמצריכים נמי לכם, גם כן את הבחינה של הגוף לכם, מאי טעמא? שואלת הגמרא, מאי טעמא? מה הטעם שצריכים גם את הגוף? אומרת, אומר רבי אלעזר יום שניתנה בו תורה הוא, אה, זה ראיה לסתור, לא ראיה לקיום, אם זה יום שניתנה בו תורה לכאורה התורה היא שמימית, היא מעל הטבע, היא מעל החומר, אז אתה אומר לי יום שניתנה בו תורה הוא? כאילו בגלל זה צריך גם שהגוף יהיה משותף ביום הקדוש בעצרת ביום השבועות, חג השבועות? תיכף נבין. אך הביאור הוא כנזכר לעיל.

השגתנו בבחינת שמונה היא חיצונית, וכל עוד היותנו בגוף אי אפשר להשיג השגה זו בשלמות, לכן מורה לנו התורה שעדיין הגוף שייך למצוה זו, כי באמת אנחנו לא נמצאים אנו בדרגה השמינית הזאת רק בחיצוניות, אז איפה אנחנו עדיין בשביעית במציאות, לכן מורה לנו התורה שעדיין הגוף שייך למצוה זו. ואמר הגאון רבי שמחה זיסל זצל, זה הסבא מקלם, שגם משה רבינו ע"ה נצטווה במצות "לכם", עצרת תהיה לכם, שגם הוא בהיותו נמצא בעולם הזה עדיין היה מקושר בצד מה עם הגוף, ואם גם זיכך את גופו לגמרי והיתה לו רק בחינה דקה צילו של גוף, כלעוד היותו מקושר אפילו בגופניות דקה ננעל בפניו השער החמישים משערי בינה שזו ההשגה של העולם העליון. כאמור ההשגות הרוחניות העליונות מושגות לנו רק בדרך חיצוני, בדרך השכל, אולם בכל זאת נוכל ע"י השתדלותנו במה שבאפשרותנו לזכות לס"ד שיאירו לפנימיות שלנו, ותהיה לנו זיקה פנימית אליהם.

כדי להשיג השגות רוחניות עליונות, כדי לקרב אלינו את דרך העבודה הזאת, להגיע מהחיצוניות שמסורה בידינו אל הפנימיות שעדיין אינה מסורה בידינו, אז נתבונן נא בתוכנו ובעצמנו.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל מבאר במכתביו, שיש באדם כוחות נפש פנימיים וחיצוניים, הכוחות הפנימיים שרשם עמוק בליבו של האדם ונמצאים מתחת לסף ההכרה, הוא אפילו לא מודע איזה כוחות יש לו בפנימיותו, פעולתם חזקה ונעלמת מעיני האדם, אבל היא פועלת על האדם, הוא לא מרגיש, הוא לא מזהה, ושליטתם מתבטאת ביחוד במעשים שהאדם עושה אותם בלי שימת לב, אבל רישומם ניכר היטב גם במעשים שהאדם רוצה לעשות על פי שיקולי שכלו, ואינו מרגיש עד כמה שהחלטתו עומדת תחת השפעתם. אדם חושב שהכל הוא עושה על פי שכל, אבל לא מבין שכוחות פנימיים הם הם שפועלים ומטים את שכלו למה ששכלו הכריע והוא חושב שזה רק שכלו, ותשמעו דוגמא מדהימה, אתמול דיברנו על דוגמא צדקה תרומם גוי וחסד לאומים  חטאת, בדרשה של אתמול בבת ים, תשמעו שמה מה ההבדל בין גוי ליהודי. אבל תשמעו עכשיו דוגמא נוספת, הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל מסביר את הדבר במשל, אב יש לו תלמיד מצליח ומוצלח, והוא אוהב אותו אהבה עזה, ולרב הזה יש גם בן, הבן לא הולך בדרך ישר, והאב הרחיק אותו, את מי הוא אוהב יותר, את הבן או את התלמיד המוצלח הזה? מה שמענו עכשיו, שאת התלמיד הוא אוהב אהבה עזה ואת הבן שהוא רשע הוא הרחיק אותו, לא הולך בדרך ישר, את מי הוא אוהב יותר? איך אתה קובע? ולמה אומרים לנו שהוא אוהב אהבה עזה את התלמיד ואת הבן הוא הרחיק, למה לא קרב את הבן וירחיק את התלמיד? התלמיד בלאו הכי יסתדר, הוא בסדר גמור, הוא ישר ומוצלח מי צריך אותו, יש לו בן לא בסדר, תטפל בבן תקרב את הבן, למה? איך אומרים איך אתה אומר שהוא אוהב את הבן? איך נדע שהוא אוהב באמת את הבן? איך נדע? איך נדע את מי הוא אוהב יותר? אם תיפול דליקה בביתו באמצע הלילה ויתעורר פתאום משנתו, שניהם ישנים אצלו בבית בחדרים שונים, אל מי הוא ירוץ קודם? הוא ירוץ אל הבן שלו. רואים מפה כי אהבת הבן מתעוררת יותר מהר ומשתלטת עליו ביתר שאת, בלי מחשבה, לפי השכל צריך לא לאבד תלמיד חכם, תלמיד כזה מוצלח, בן כזה שהוא על הפנים הלך הלך יש לך פה אבל מישהו מוצלח, לפי הכשל ככה צריך להחליט, לא? אבל הרגשות הפנימיים המוסתרים שאדם לא יודע שהם שולטים עליו הם נובעים באותו רגע והם מריצים אותו לרוץ לחדר השני. אהבה זו שייכת לכוחות הפנימיים שמקורם מתחת לסף ההכרה, בשעה שאהבה לתלמיד היא מהכוחות החיצוניים ובאה לו ע"י הכרת שכלו, זה ההבדל בין כוחות פנימיים לחיצוניים. בחיצוניות על פי שכל ודאי שעדיף תלמיד חכם לומד ירא שמים מקיים מצוות מבן שהוא סורר, ודאי, על פי שכל, אבל על פי הפנימיות הרגשות שלך איפה אתה נמצא, איפה? באהבת הבן.

קשה לאדם לרדת אל הכוחות הפנימיים ולשנות אותם, אם צריכים שינוי, כן? למרות שאפשר לאדם לדחות כוחות פנימיים או לכבוש אותם, לדכא, לשחק אותה כאילו אתה לא אוהב אותו, כאילו אתה לא זה, כאילו, אפשר לדחות ולכבוש, אבל לשנות, לעקור לגמרי, זה לא קל, לא קל, קשה מאד, וכל הכוחות אפילו אם תכבוש אותם ותדחה אותם הם עלולים לשוב ולהתעורר בכל עת, בזה מבאר הגרי"ס הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל דברי חכמים ז"ל, אמר רבי שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר ה' לא יעזבנו בידו. האדם עומד אין אונים, אין אונים מול הכוחות הפנימיים החזקים לולא העזר האלוקי. וזה לשונו במאמר עץ פרי, אבל מה יעשה אדם עם אלה כוחותיו הפנימיים אשר איננו יודע מהם ובלתי מרגיש אותם, כי אולי יש בכוחם למשול עליו הרבה יותר מהחיצוניות, אי לזה באו חז"ל בדבריהם הקדושים להשיב ניחומים לאיש המתאמץ ליתן מחסום לכוחותיו החיצוניים לבל יפול ליבו. אולי יפול ברשת היצר לרגלי כוחותיו הפנימיים.

לכן באו חכמים בדברים הקדושים להשיב ניחומים לאיש שמתאמץ ליתן מחסום לכוחות החיצוניים שלא יפול לבו, אולי יפול ברשת היצר לרגלי כוחותיו הפנימיות, לכן הודיעו חז"ל כי הקב"ה, אל תדאג יהיה עוזר לך, מתי? כאשר יעשה האדם את שלו להשלים ולתקן את החיצוניות שלו עד היכן שידו מגעת אז ישלח ה' עזרו מקודש לתקן ולהגביר נגדו את הכוונות הפנימיות בשלמות גמור. רק ראשית השתדלותו צריך להיות לתקן החיצוניות בתכלית השלמות, עד אשר יפעלו פעולה חזקה גם על הפנימיות, ואז יעזור לו הקב"ה לנצח את יצרו לתקן את פנימיותו בשלמות.

רבותי בנושא הכשרות שמתפרסם בשבועות האחרונים, ונחשף עד כמה יש מכשלה מצויה וחוסר מודעות רבתי, פה מתבררים הכוחות הפנימיים של בני אדם. יש אנשים שמיד מזדעקים אוי ואבוי, אז מה אני עושה עכשיו, ישר בלי קונצים, יש כאלה שמזדעקים ישר הכוחות הפנימיים של התאוות שלהם, אז מה, אז מה נאכל, אז מה לא נאכל, ישר נשלפת השאלה, אז מה, אז מה נעשה, מאצל כל אחד יוצאת הפנימיות שלו ואז מגלים מי הוא.

אתמול בהרצאה ישבו מאות ורק אחד קפץ ואמר, רגע, אז מה אני עושה עם הבשר שיש לי במקר, אמרתי לו יש לך הזדמנות לקיים "לכלב תשליכון אותו" היה מבסוט ושמח ואמר שהו איעשה זאת. היום שלחו לי תמונה מהמשפחה, כלתי שלחה תמונות איך היא עם הילדים לקחו את כל הבשר שיש במקררים והלכו חיפשו כלבים בחוץ והצטלמו עם הכלבים שנותנים להם לאכול את הבשר. הא, הפנימיות יוצאת החוצה. יש כאלה ישר צעקו, מה עם הגעלת כלים, אז אנחנו עושים היום עכשיו הגעלת כלים, פה עושים עכשיו בחוץ הגעלת כלים. אז מי שרוצה אחד הפנימיות צועקת אוכל! והשני צועק נבלות וטרפות! הצילו! כל אחד עם הפנימיות שלו. פה מתברר האדם, בשכל הוא יכול לנתח לכאן ולכאן ולכאן ולכאן, אבל הפנימיות היא שולטת באדם, היא שולטת, היא מחליטה בדיוק מה אתה שווה, בדיוק מה אתה שווה.

הקב"ה נתן עבודה קשה לאדם, הכוחות הפנימיים אינם מסורים לו, משימתו היא להשתדל בכוחות החיצוניים המסורים בידו על ידי הגברת יראת ה' ע"י זה ישפיע גם על הפנים.

הרמב"ם אומר שאדם נברא מתחילת בריאתו במידות מסוימות, והוא נברא גם עם נטיות למידות מסוימות, ויש מידות שהוא ירכוש אותןב עקבות סביבתו, אז אדם בנוי כבר עם מידות מסוימות, יש אחד שמתחילת בריאתו הוא שקט, יש אחד נמרץ, יש אחד זריז, יש אחד עצלן, יש אחד שונא כזה כל דבר, ויש אחד קפדן ויש אחד ותרן, יש כל מיני בליל של מידות שכל אחד נברא מוכן בילד אין מוכן כבר בפנים, בפנים. עכשיו הוא צריך לפלס במעגלות צדק את מידותיו, מה שיש כבר יש, עשיו כבר היה עשיו, יעקב היה יעקב, אבל יעקב היה יכול להפוך להיות עשיו ועשיו יכול היה להפוך ליעקב, עכשיו זה מהכוחות החיצוניים אתה צריך לגבור להכנס לפנימיות ושמה לתקן. ונשאלת השאלה, למה מסרו לאדם עבודה קשה כזאת שבכוחות עצמו לא יוכל להשלימה? הרי כתוב שרק עזר האלקים יכול לסייע לו להשלים, אבל הוא בעצמו לגמור את המלאכה לבד הוא לא יכול, אז למה מסרו לו כזאת עבודה. כדי שישתדל בכל כוחו וידע שאם יזניח אפילו רגע אחד את ההתחזקות התמידית שוב יתגברו עליו הכוחות הפנימיים.

בפרט אם אדם לא מקבל על עצמו מיד לקיים את מה שנכון, יצר הרע יקהה את חושיו ובסוף הוא ירד ממה שהוא נזעק ואחרי זה זהו נדחה נדחה נדחה וזהו, חוזר למצבו הרגיל. אלא אדם צריך להיות חכם, לתפוס את הרגע, את האור הגדול, את ההבנה הגדולה ועל המקום לצאת לבצע את הפעולה הנדרשת, אם לא ככה כל ימיו זה יהיה בלך ושוב, דחו ושוב, והוא לא יגיע אף פעם לשום דבר, רק אדם נמרץ שמזהה משהו, מבין משהו, חרד על משהו יעשה מיד, לא יעשה מיד לא יהיה שום דבר. 

ראיתם, מי שראה, מי ששמע, את הסיפורים והמעשים של האדמו"ר מאלמין, כמה הוא נלחם, אמריקה כולה נגדו והוא נלחם, למה יש לו הכרה, הוא מבין דבר והוא הולך איתו עד הסוף, גם אם ידפקו לו כדור בראש. אדם מצווה למסור נפש לקב"ה, אז הוא מוכן למסור נפש לקב"ה. כמה יש אנשים כאלה, אנשים לעצמם אפילו לא דואגים, מודיעים להם הם לא רוצים לשמוע, מודיעים להם בא תשמע סכנה, הוא לא רוצה לשמוע.

כדרך העבודה בכוחות הנפש כך דרך העליה בהשגות, התחלנו עם ההשגות, יש שתי דרכים להשגות השגה פנימית והשגה חיצונית. במקום העומק הדרך אליהם על ידי הרחבת ההשגות בדרך החיצונית ע"י השכל כמו שלמדנו, לעשות את האפשרי המסור בידי האדם, ועל ידי זה יזכה בס"ד למה שלמעלה מטבע האדם. אין שום עצה להתגבר על היצר הרע, והיא הנותנת, הכח של אין ברירה, אין ברירה הוא חזק מאד, רק הוא שובר את כל הקשיים העומדים בדרך סיעתא דשמיא, אם הקב"ה מטיל על האדם עבודה קשה כזו אנחנו חייבים להאמין שדוקא בשל הקשיים האלה יצליח כשהוא אוזר את כל כוחותיו נגדם.

דרך העבודה של אין ברירה היא יסוד גדול בעבודת ה', ובדרך הזו תלויה כל הצלחתו של האדם, הרי כך מצינו באאע"ה, אחרי עשרה דורות שהחשיכו את העולם במעשיהם האיר היחיד הזה את העולם באור האמונה, והנה השליכו אותו לכבשן האש, אז מי יוותר להורות דעת אמונה לעולם? אבל הוא הולך בתמימות להשרף בלי חיפוש אמתלאות, ולא חשב על דרכים להנצל וסיבות ותצדקי, הוא מבין שצריך לקדש את ה' ע"י  מיתה, זהו, עד עכשיו הוא קידש בחייו במעשיו והגיע הזמן שצריך לקדש במיתה, ואין ברירה אחרת. אע"פ שגזרה כזאת לא מובנת ע"י השכל, אבל בגלל מסירות הנפש הזאת הוא ניצל. הרן אחיו שחשב להנצל בראותו את הצלת אאע"ה דוקא הוא נשרף. נראה מי נוצח, נמרוד אז אני משלו, אברהם אז אני משלו, אין דבר כזה, רק במצב של מסירות נפש אדם ניצל, מי שמתגבר על החשבונות של השכל זוכה שמראים לו נס למעלה מדרך הטבע, וכן אנחנו קוראים בהלל, כל גויים סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם דחו דחיתני לנפול וה' עזרני, בשעה שהאויב נראה כמכלה את הכל, והנפילה כמוכרחת, בכל זאת בוטח האדם בשם ה' ואז "וה' עזרני", מי שבוטח בה' מובטח שה' יעזור לו, אבל ללכת עם ה' עד הסוף.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.