לבעל הב"ח היה תלמיד אחד עשיר ובעל צדקה. הגאון היה מלמד אותו תמיד הלכות צדקה, יום יום, פן יבולע לו חלילה ולא יכלא למצב שלא יעשה בצדקות כראוי. כי גם הלכות צדקה צריך ללמוד, ולא נכלם ולא נכשל בכל המעשים, הן בכמות והן באיכות. כל מעשי הצדקה של העשיר, הנגלים והנסתרים, היו כולם על פי עצת הרב הגאון בעל הב"ח. פעם אחת בא אל הרב הגאון, מוזג אחד וסיפר לו כדברים האלה לאמר: הנה עשרות בשנים אני חוכר את בית היין מאדוני הכפר. ועתה, בא יהודי להשיג את גבולי. יום יום הוא דופק על פתחי הפריץ, משדל אותו בדברים ומבטיח לו תוספת גדולה בשכירות, ובלבד שיחכיר לו את בית היין. מורי ורבי, הנה האיש  הלז יורד לחיי בני בתי. רחם עליי והצילני מן הצרה הזאת. ויאמר אליו הרב: לך אל הגביר פלוני בן פלוני ותבקש ממנו גמילות חסד בגופו, שילך אל הפריץ וידבר עלייך טובות באוזניו, ואשר אדוני המקום ישאו פנים אליו. יצא מוזג מאת פני הרב. ויבוא אל הגביר וידבר אליו את כל הדברים אשר דיבר באוזני הרב. גם הפיל לפניו את תחינתו שימליץ עליו במפני הפריץ, כעת הרב הב"ח. העשיר שמע את כל דברי היהודי והבטיח לו לדבר עם אדוני המקום, בדבר המקום בית היין. אך המוזג לא הסתפק בהבטחת הגביר, והפציר בו שילך מיד וימהר לדבר עם הפריץ, שלא יקדים אותו העריץ במזימותיו. התנצל העשיר, ואמר לו: עלייך לחכות ימים מספר, עד אשר אסדר את ענייני מסחרי ליריד הגדול אשר בלייפציג. כי זמן היריד עובר, ואם לא אסדר את הכל בימים הקרובים, אפסיד את רוב הוני. כאשר שמע המוזג את דברי העשיר, התחיל לבכות. ואמר: אם כן הגבר, אנא אני בא! הלא העריץ שבא על גבולי חרוץ הוא, והוא יבוא בתחבולותיו אל הפריץ ויקפח את פרנסתי. החל העשיר לפייסו בדברים, ולחזק אותו באמונה ובטחון ואמר: הלא אתה יהודי, עלייך להאמין לדברי חכמים זכרונם לברכה שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד לראש שנה. ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה. ואם אתה מאמין בדברי חכמים, דע לך, שלא יועילו להעריץ כל התחבולות הכי חרוצות. על כן, לא תירא לפני בעל הדין הקשה ואני בבואי מן היריד, אסור מיד את בית הפריץ וברצון העליון וחסדו הגדול, אהיה שליח לטובתך. אחר הדברים האלה קיים העשיר את הכתוב "תנו שכר לעובד ויין למרי נפש ושתו שניהם להצלחה ולחיים, שלח אותו לביתו. המוזג יצא מבית העשיר ויבוא אל אשתו ויספר לה את כל הדברים אשר דיבר עם העשיר. ליבו מלא תקווה לימים יבואו, אך אשתו לא מצאה ניחומים בדבריו. ולא שתה לדברי העשיר שהבטיח לבעלה. ותבכה ותדבר אליו דברים בוטים כמדקרות חרב. ליבה היה מלא יאוש ופחד, והיא ראתה בעיני רוחה איך משיג את גבולם ואיך העריץ הולך אל הפריץ ומנשל אותם מכל פרנסתם. בעלה ישב ולא יכול להשיב לה דבר. החל לפייסה, לדבר על ליבה, לחזק אותה בביטחון אמונה, והיא פרצה בבכייה וביללה והאשימה אותו , שהוא ורק הוא אשם בכל האסון אשר יקרה אותם. לו היה בא אל העשיר איש אחר, לא היה מסתפק במשלים, דברי כיבושים לבד. לא היה עוזב אותו עד אשר ילך אל הפריץ ויסדר את הכל בכי טוב. וכך עברו על המוזג ימי ריב ורוגז. בביתו אין שלום ושלווה. אך סוף סוף חלפו ימי היריד אשר בלייפציג. והעשיר קיים את דברו. עוד לא דרכו רגליו על פתן ביתו, סר מיד את בית הפריץ ודיבר אותו על המוזג וחכרתו ודבריו מצאו מסילות בלבבו. כאשר יצא העשיר מבית הפריץ, שלח לקרוא את המוזג וחידש את החוזה עמו ל-10 שנים. לימים נפטר העשיר והלך לבית עולמו. בני העיר קרקא הספידהו כהלכה והביאהו  למנוחת עולמים. כאשר נאה לגביר בעמו. והנה, פעם אחת בא בחלום לילה לרביו בעל הב"ח ואמר לו: באתי אלייך מורי ורבי לספר לך איך קיבלו את פני בפמליה של מעלה אחר מותי. בבואי שמה בפעם הראשונה, מצאתי כמה נשמות מרחפות ומחכות ליום הדין ומבניהם שתי נשמות שהכרתי אותם בהיותי עוד בעולם התחתון. הנשמות הללו היו נשמות של שני קצבים שהאכילו נבלות וטרפות לקהל ה' אשר בקרקא במשך ימים רבים. אחד מהם בא אלייך, מורי ורבי, ועוד בימי חייו התוודה על עוונו וביקש ממך תיקון ודרך תשובה. כן, אמר הרב, אמת הדבר. אחד מהם חזר בתשובה שלמה, השני לא התחרט ומת מות רשע. המשיך העשיר את סיפורו, את פתאום שמעתי קול מכריז בכל האולמות פלוני בן פלוני יבוא לפני בית דין של מעלה והנה נכנס האיש, הוא הקצה הרשע, וכלבים עזי נפש אצים, רצים לפניו ומאחוריו בנביחות והם טוענים האיש הזה השיג את גבולנו וגזל מאתנו את הנבלות והטרפות שהם מנת חלקנו וימות עולם, ומכר אותם לבני האדם. לפתע, הושלך הס ובת קול יוצאת ומכריזה בחרדה: טיפה סחורה! איך לא פחדת מיון הדין, איך העזת להאכיל בני אדם נבלות וטרפות מבני ישראל? אך הקצב היה נבוך ולא ענה מאומה ותוך כדי דיבור השליכו אותו לעמקי השאול והוא נאבד מתוך הקהל ואיננו. אחר כך הכריזו עוד פעם פלוני בן פלוני יבוא לבית של מעלה. נכנס חברו, בפחד ורעדה ועמד לפני הבית דין. ונשמע קול שואל בכעס ורוגז: טיפה סחורה איך לא פחדת מלהאכיל נבלות וטרפות לבניי? עוד לא גמרו את השאלה והנה קול נשמע דממה דקה, בא מלאך, ציץ אחד ובידו פסק דין מבית דינו של הב"ח והעדים עדים שקיים את כל מה שכתוב בזה. מיד פרשו את המגילה ויקראו כבדברים האלה: פלוני בן פלוני שהאכיל נבלות וטרפות לעם ה', חטא בכפליים, למקום ולבריות. למה שלנוגע לבריות הרי גזלת רבים, כי לקח מחיר של בשר כשר, בעד בשר טרפה, כמו שקורה היום, רחמנא ליצלן! ואין לו תקנה אחרת, רק להקדיש את כל נכסיו לצורכי הרבים ומה שנוגע למקום, עליו להסתפק בלחם צר ובמים לחץ ושב ורפא לו. והעדים מעדים שמאותו היום ואילך, הקדשי הקצב את כל נכסיו לצורכי הרבים, נשאר בעירום ובחוסר קול ובילה את ימיו בצומות ובתחנונים לפני האלוקים. אחר הדברים האלה לקחו את האיש והובילו אותו להיכל בעלי התשובה. ומיד לאחר מכן, נקראתי אני לבוא אל המלך. כאשר שמעתי את שמי יוצא מפורש מפי הכרוז, התחילו ערכובותי דא לדא נקשן. אולם חסדי ה' היו עליי ויצאתי זכאי בדיני ותכך באו מלכי השלום והוליכוני בקול רינה ושירה להיכלי אשר בגן עדן. שערי גן נפתחו לפניי באורה ושמחה וריח ניחוח עלה באפי שאין לשער אותו. טעם כזה לא טעמי כל ימי היותי על הארץ. ויהיה כאשר דרכו כפות רגליי על סף שערי גן עדן, והנה ראיתי מלאך אחד פוסע קטנות לקראתי, גונח ומתאנח והוא ניגש אליי וניצב לשטני בדרך. ואשאלהו לאמרו: מי אתה? ומה עשית לך שאתה בא לסגור את דרכי בפניי? ויען ויאמר: אני הוא המלאך שנברא מגמילות חסד שעשית עם המוזג, בשעה שהלכת אל הפריץ לדבר עליו טובת. כאשר שמעתי את הדברים האלה יוצאים מפי המלאך, נבהלתי מאוד ואמרתי: וכי אפשר הדבר שמלאך של גמילות חסדים יתייצב לשטני בדרכי?! הלא אנוכי מיהרתי לפריץ תכף בבואי מן היריד והצלתי משפחה שלמה מישראל! אולם המלאך עלה ואמר: אמת הדבר. עשית טובה ליהודי ההוא. אך אינך יודע כמה דמעות נשפכו על ידך, טרם באה הישועה. כמה מריבות וקטטות היו בין האיש והאישה, עד אשר נסעת אל הפריץ. דע לך שכל המעשים האלה נכתבו בספר. והם דורשים מאת בית הדין צדק ומשפט, לדון אותך לפי החוק. אמרתי לו: לא עשיתי זאת מרוע לב, אלא כדי להציל כספי. וללא נסעתי ליריד הזה, הייתי מספיד רוב הוני, אך טענותיי לא הועילו ועוד פעם החזירוני לבית דין של מעלה ואחרי דין ודברים, הוציא בית הדין פסק חדש שעליי לשבת בשערי גן עדן ולא להיכנס פנימה. כמספר הימים אשר המתין המוזג, עד שובי מן היריד אשר בלייפציג. עוד לא סיימו את הפסק, ושני מלאכים קלים אחזו בי, הביאוני לשערי גן עדן וישבתי שם כמה ימים לא אדע, אך לי הדבר היה דומה כאילו אני יושב ימים ושנים. גדול היה צערי בימים ההם שאין לתארו במילים. כלות הנפש ממש הייתה לי בכל רגע ורגע אל מקום מנוחתי, שראיתיו מרחוק ואליו לא באתי.

זה היה הסיפור שסיפר, אותו העשיר לב"ח. ביום השני, סיפר הרב הגאון את החלום בפני קהל ועשיו ואמר: שמעו וראו, עד כמה צריכים בני האדם להיות נזהרים בכל מצווה, לא להחמיץ אותה. ועל אחת כמה וכמה, במצוות שבין האדם לחברו. כגון: צדקה וגמילות חסדים שחיי בני האדם תלויים בהם. צריכים להיות תמיד מן הזריזים המקדימים  למצוות.