ביאורים ומעשים בברכת המזון על פי הרב שטיינמן זצ"ל - ט | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציבי יום יונה דניאל בן מסיקה דליה רפואה שלמה השתחרר מבית החולים בריא ושלם

ברמח איברים ושסה גידים ובפרט ברגליים בחיידקים והווירוסים הרעים יברחו ממנו

לעילוי נשמת אברהם בן נדרה מנוחתו עדן בכלל מתי ישראל יזכה לקום בתחיית המתים אמן.

אנחנו ממשיכים בביאורים ומעשים מאגדתו של הרב שטיינמן

בחלק של ברכת המזון

בלב יבוא אומרים בנוסח האשכנזי

זיכרוננו ופקדוננו וזיכרון אבותינו וזיכרון משיח בן דוד עבדך

וזיכרון ירושלים עיר קודשך

וזיכרון כל עמך בית ישראל.

כתב אבו דרהם

שמזכירים כאן חמישה זיכרונות

זיכרוננו,

זיכרון אבותינו, זיכרון משיח,

זיכרון ירושלים וזיכרון כל עמך.

חמש פעמים מזכירים זיכרונות

כנגד חמש פעמים שקראן ישראל בפסוק אחד.

הפסוק כתוב במדבר פרשת בעלותך פרק ח' פסוק יט'.

ויתנה את הלוויים

נתונים לאהרון ולבניו

מתוך בני ישראל

לעבוד את עבודת בני ישראל

באוהל מועד

ולכפר על בני ישראל

ולא יהיה בבני ישראל נגף וגשת בני ישראל אל הקודש.

זה מרוב האהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו מזכיר אותנו חמש פעמים בפסוק.

משל למלך

ששואל על בנו ואומר

ישן בני?

קם בני?

אכל בני?

הלך בני לבית הספר?

בא בני מבית הספר?

מרוב שהוא אוהב אותו כל הזמן מזכיר בני,

בני,

בני, בני.

ככה הקדוש ברוך הוא מתאווה להזכיר את ישראל בכל שעה.

אז אנחנו מבקשים לפי הנוסח האשכנזי חמש פעמים שיזכור אותנו כנגד חמש זכירות שזכר אותנו פסוק שהוא אוהב אותנו

על זכרוננו, זכרון אבותינו, זכרון משיח, זכרון ירושלים וזכרון כל ישראל.

הרי שישנה אהבה גדולה ועצומה כל כך לכלל ישראל.

ועם כל זה,

כמה צרות אנחנו סובלים, רחמנא לצלן.

אך זאת נחמתנו,

כי לולא אהבת השם יתברך לעמו ישראל, אוי אוי אוי,

היה גרוע לאין שיעור.

ומי יודע אם היינו עומדים בכך. זה אחרי כל האהבה.

זה מרוב מה שאנחנו מצערים את השכינה, מה שאנחנו עושים.

מה שלא אכפת לנו כל כך.

הוא מחכה לנו אלפיים שנה לגאול אותנו. גאולה זה הדבר הכי טוב שיכול להיות

לכל אדם, לכל העם ולכל העולם.

ואף אחד לא מבקש את כל הטובות שהוא רוצה להעניק.

כאילו, טוב לנו אם יש לנו איזה עסק קטן,

ויש לנו איזה עבודה,

ויש לנו איזה פה, ויש לנו שם.

מסתדרים עם זה, כאילו, זהו.

הוא רוצה לתת שפע שאין כדוגמתו.

לא רוצים לקבל את זה?

אז בא במקום זה עכשיו האיפוס הגדול,

ואומר, אני אשלול מכם את הכול. גם מה שיש לכם אני אקח. לא יהיו לכם בתים, לא יהיו לכם קרקעות, לא יהיו שדות, לא יהיו חקלאות,

לא יהיה כלום. אתם תהיו עבדים שלנו,

ונהפוך אתכם למכונות סייבורג,

וזהו.

אתם לא רוצים את הקדוש ברוך הוא, אומר הקדוש ברוך הוא, אני אביא לכם משוגעים,

שיגידו לכם הפוך על הפוך.

ובכן,

בזיכרון ירושלים עיר קודשך.

את הבקשה הזו אפשר לפרש בשתי פנים.

ייתכן לומר שהכוונה שמזכירים זכרון ירושלים עיר קודשך

היא שהשם יזכור את זכרון הצדיקים שבתוכה.

זכרון ירושלים לאו דווקא ירושלים עצמה עיר,

אלא זכרון היושבים בירושלים, הצדיקים שבתוכה, ויושענו בזכותם.

אבל אפשר גם לפרש שהקדוש ברוך הוא יזכור לטובה את ירושלים עצמה,

שזה מקום שיבה השם,

ויבנה אותה במהרה.

זאת אומרת, יותר נראה לרב שטיינמן שהחלק הראשון,

כי זכרון,

כי הכול אנחנו מבקשים זכרון של זכויות,

אז כאילו זה יצא מגדר הסדר.

כי ירושלים, אין לה זכויות ירושלים.

ירושלים חשובה, אהובה, הכול, אין לה זכרון.

אם אתה אומר הצדיקים שבה,

כמו ששאלנו בבוקר

על זכרון משיח ואיפה הזכויות שלו וזה, אז אמרנו, כן, כן, יש לו זכויות,

רק הוא לא נתגלה בגלל עוון הדור.

והוא אומר, ואכן, בספר הרוקח כתב,

בזכרון ירושלים עיר קודשך,

החרב והשמם,

תזכור לרחם.

אז זאת אומרת, לפי הנוסח האחרון שהוא אמר, שאפשר להגיד שזה מדבר על ירושלים עצמה ולא על זכויות הצדיקים שבהן,

כי בעל הרוקח אומר שזכרון ירושלים עיר קודשך מדבר על העיר עצמה שהיא חרבה ושוממה,

אז תזכור לרחם אותה.

ואם הוא ירחם על ירושלים, ייבנה בית המקדש וכו'.

אז כל זה אנחנו מזכירים ביעלבים.

עכשיו, מה שאנחנו אומרים, וזיכרון כל עמך בית ישראל.

בהתחלה אנחנו אומרים,

זיכרוננו,

ואחר כך אומרים, זיכרון כל עמך בית ישראל.

מה יש בזה שלא נכלל בזה?

אם אמרנו זיכרוננו, זה כולל בית ישראל.

אמרנו בית ישראל, זה כולל זיכרוננו. אז למה צריך להגיד בנפרד זיכרוננו?

ובסוף להגיד גם זיכרון כל עמך בית ישראל.

רבי יוסף ליס,

זכר צדיק וברכה, שאל את מרן הגריז,

זכר צדיק וברכה, על מה שאנחנו אומרים.

ניזכר וניכתב לפניך,

אנחנו וכל עמך בית ישראל.

אנחנו זה בית ישראל.

בבית ישראל זה אנחנו.

אז למה כתוב אנחנו וכל בית ישראל?

אז הוא השיב לו שאנחנו הכוונה שמבקשים על כל יחיד מצד עצמו.

זאת אומרת, אנחנו מבקשים על אנחנו, אנחנו עצמנו. כל אחד ואחד מאיתנו מבקש על עצמו.

ניזכר וניכתב לפניך, אנחנו.

אנחנו.

נצביע כל אחד על עצמו.

ואחר כך נוספים בכל עמך בית ישראל.

זאת אומרת, אנחנו זה בקשה פרטית, אישית.

וכל בית ישראל זה בקשה מצד הכלל כולו. מבקשים גם על הכלל כולו.

אז לפי זה זיכרוננו

נבוא קודם על עצמנו,

ואחר כך על כלל ישראל באופן כללי.

וייתכן לפרש באופן אחר.

מה שאומרים אנחנו כוללים בזה את כל אותם האנשים שאנחנו מכירים ויודעים עליהם.

אנחנו זה אנחנו והקנישתא והקהילות פז וכל מי שאנחנו מכירים מסביבנו.

ואחר כך מוסיפים לבקש על כל עמות בית ישראל גם אלה שלא מכירים וגם לא יודעים שהם קיימים בכלל ומבקשים על כולם

כמובן שבאופן טבעי יש פחות רגש

לבקש על מי שאתה לא מכיר.

וכך רואים במציאות. אדם מתייחס בפחות עניין והתפעלות

לשמועות שהוא שומע על אנשים שהוא לא מכיר

מאשר אנשים שהוא כן מכיר,

שזה יותר נוגע אליו.

אז לכן מדברים קודם על זיכרוננו,

אלה שאנחנו, לפי הפירוש החדש,

לפי אלה שאנחנו מכירים

ועל כל בית ישראל זה באופן כללי גם על מי שלא מכיר.

ולכן זה יותר רחוק, כי אנחנו מרגישים על עצמנו יותר מאשר על אלה שלא מכירים.

לכן זה נשאר בסוף.

ועל כל עמך בית ישראל.

אנחנו מבקשים גם ביעלה ויבוא והושענו בוא לחיים

ביום רשע שזה וכו', ביום טוב, לא משנה.

ידוע, למשל, שרבנו יונה,

אדם שירד מנכסיו,

בא אל המלך,

בוכה ומתחנן

שיסייע לו לחיות את חייו.

המלך חמל עליו, נתן לו ממון.

אמר לו, קח, תתבסס,

פתח לך עסק

ועמוד על רגליך.

האדם הזה, מרוב שמחה,

סכום ענק הוא קיבל מהמלך.

מספרים על המלך במרוקו

שהזמינו אותו לבר מצווה של יהודי.

אז הוא נתן צ'ק.

מאה אלף,

אוריאל.

סכום גדול.

אז שאלו, למה הוא נתן?

לא נותנים סכומים כאלה. למה הוא נתן? הוא אומר, מלך לא יכול לתת פחות.

מה ייתן?

100 שקל, 200 שקל, זה מלך.

מאה אלף.

אז המלך נתן לו להתבסס,

ושיפתח עסק, נתן לו סכום גדול. הוא איבד את שפיות הראש.

איבד.

לקח את הכסף

והשליך אותו לים.

יצף עליו המלך מאוד,

וכששב שוב לבקש את עזרתו,

בכה והזיל דמעות כתנין,

הפנה אליו עורף,

ולא נתן לו מאומה,

כי המלך לא נותן כסף

למי שמשליך אותו בים.

הנמשל, אומר רבנו יונה,

החיים הם הדבר הכי יקר שהאדם יש לו,

והוא קיבל את זה מהמלך.

וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו,

כך כתוב באיוב ב' ד'.

ואנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא, בוא הושיענו בו לחיים.

ויעלה ויבוא, אומרים בושיענו בו לחיים ביום הזה.

הוא מעניק לנו מטובו, מחסדו.

ומה עושה אדם עם חייו?

זורק אותם,

מבזבז אותם

על שינה של שחרית,

על ביטול תורה,

על ליצנות,

והקדוש ברוך הוא כביכול כועס עליו.

ואחר כך הוא שב לבקש עוד פעם חיים מהמלך.

יש עוד חודש הוא מבקש מושיענו.

והקדוש ברוך הוא מפנה לו עורף.

למה לתת לו מאוצר החיים, כשהוא משליך הכול לים,

הוא מבזבז את החיים על הבלים?

אז צריך לדעת איך להתייחס למתנה הגדולה שקיבלנו,

ולדעת שזה לא מובן מאליו שיש חיים.

וכשחוזרים לבקש חיים, לבדוק

שלא נכעיס את הקדוש ברוך הוא אחרי שזרקנו אותם בחודש האחרון,

מבקשים עוד פעם, בוא שיענו,

בוא לחיים טובים.

ולשלום גם.

מה עשיתם, החיים, בחודש האחרון?

כי אליך עינינו.

הראו לה רב שטיינמן את הסרטון שהופץ בשנה האחרונה,

שרואים בו את החפץ חיים,

מגיע לכנסייה הגדולה.

ואמרו לה רב

שזה פלא שהקדוש ברוך הוא הסתיר

את הסרטון הזה במשך שנים רבות.

כמעט מאה שנה.

ורק כעת נתגלה הסרטון

שרואים בו את החפץ חיים.

אז מה הוא ענה על זה?

שהקדוש ברוך הוא רוצה להראות לנו ששום דבר לא נעלם.

אדם הלך ברחוב,

צילמו אותו, לא יודע אפילו צילמו אותו.

אחרי מאה שנה יוצא הסרטון, איך צילמו אותו, לאן הוא הלך, מה הוא עשה.

אז זה נותן לך תזכורת שכל רגע אתה מצולם.

דנוך גם בדרך למסעדת הפקחים, צולם, הכל מצולם.

בהמשך

אמר רבנו בנימת התפעלות,

שרואים בסרט שהחפץ חיים הולך ועיניו למטה.

לא יאומן כי יסופר.

שום חשיבות, שום גבהות,

שום דבר, הולך לכנסייה הגדולה, כל גדולי ישראל מתכנסים לדון בדברים ברומו של עולם.

זה מחזה שאין, זה יותר מספר מוסר, לראות צדיק אפילו

שמונה שניות.

הולך,

זה לא יאומן כי יסופר מה זה עושה למי שיש לו קצת יראת שמיים.

אומרים, בברכת המזון

בונה ברחמיו ירושלים אמנה.

בגמרא בסנהדרין צדיק ח'

מבואר שהגאולה העתידה

יכולה להיות בשני אופנים.

אם זכו,

אחישנה.

אם לא זכו, בעיטה.

אם זכו,

אם העם נהיה זך,

מעשיו טובים וראויים לפני השם,

אז המעשים האלה יגרמו שהקדוש ברוך הוא יחיש את הגאולה מהתאריך הסופי,

שזה נקרא בעיטה.

אבל אם לא זכו,

אז מוכרחת להגיע הגאולה בעיטה.

מה החילוק בין שני הזמנים האלה?

בשם הגריז, זכר צדיק ברכה,

אומרים שכל הצרות

וחבלי משיח

שכתוב שיהיו,

זה רק באופן של גאולת בעיטה.

זאת אומרת, אם לא זכו,

אנחנו לא זכים

וגם לא ראויים לגאולה,

אבל כיוון שהשם קבע זמן,

מועד אחרון.

כל הצרות וחבלי משיח שכתוב שיהיו,

זה רק אם באופן שתהיה הגאולה בעיטה ולא זכו.

אבל באופן של החישנה שכן זכו,

הגאולה יכולה להיות בלי שום צרות,

אומר הגריז.

ואמר עוד,

שאפילו אם תוקדם הגאולה בזמן מועט

מכוח החישנה,

יום אחד לפני שיגיע העת של בעיטה,

חצי שעה לפני שיגיע הבעיטה,

וישראל זכו,

ייפטרו מכל הצרות וחבלי משיח.

וזה יכול למנוע צרות רבות מעם ישראל.

למדנו בעבר

ששליש מהצרות של העולם מאז הבריאה עד עכשיו יהיו בזמן ביד משיח.

שליש מכל הצרות, אתם מבינים מה זה אומר?

והנה לפי זה כשאומרים

ולירושלים חירך ברחמים תשוב,

מה הכוונה לירושלים מלחמת ברחמים תשוב,

נמצא שמתפללים רק על גאולה

של בעיטה.

כי בעיטה צריך רחמים.

אם זה לא בעיטה, חישנה, אמרנו שלא יהיו צרות.

מתי צריך רחמים?

אם זה יבוא בעיטה.

אבל באופן שהיה, חישנה,

לא יהיו כל הצרות וחבלי משיח,

כמו שאומר הגריז.

זה אומר עכשיו מי?

הרב שטיינמן.

ואולי אפשר לומר, הוא אומר,

שעצם זה שתבוא הגאולה

באופן של החישנה,

זה כבר רחמים.

זה שהקב' מוותר על כל מה שמגיע לנו

במשך כל אלפיים שנה שדחינו את הגאולה,

גם עצם זה שהיא תבוא בה חישנה שזכו,

זה כבר רחמים.

ועל זה מבקשים ברחמים תשוב,

שתבוא הגאולה באחישנה ואז לא תהיינה צרות.

אז הבקשה שלנו,

או לפי מה שאמר בפירוש ראשון,

ולירושלים ערך ברחמים תשוב, שזה בעיטה,

או שזה יהיה ברחמים,

הכוונה שהחישנה ואז ממילא יהיה רחמים,

בגלל שלא יהיה צרות בכלל.

לפי הגאון מווילנה פירשנו בעבר,

שהוא אמר, מה זה ברחמים תשוב? הרי כתוב, ציון במשפט תיפדה.

זאת אומרת שזה יהיה במשפט,

זה יהיה בעיטה.

אז מה זה ברחמים?

אם זה בעיטה, זה צריך לבוא עם דין.

אז מה זה ברחמים?

אומר הגאון שהשם ירחם שכבר יבוא,

שנגמור עם זה.

כל ההתמשכות הזאת יותר מדי.

אז בואו נגמור עם זה, כמו שאומרים. לכן התחלנו להתפלל על גוג ומגוג שכבר יהיה, והנה אנחנו בגוג ומגוג הרוחני.

כמו שאמר החפץ חיים, שלאו דווקא תהיה

רק מלחמה פיזית,

אלא גם מלחמת הכפירה באמונה.

וזה מה שקורה עכשיו עם כל הסדר העולמי החדש, מכחישי האלוקות.

הבונים,

רחמנא ליצלן.

ויש עיריות שמקדמות כבר את האג'נדה של האו״ם,

2021-2030,

וכבר מתארים את זה בלוחות כמו בגבעת שמואל וכולי.

יש הרבה שותפים פה לפשע הנורא שנעשה בדור האחרון ובשנה האחרונה של רצח עם.

בברכה הרביעית של ברכת המזון אומרים האל אבינו מלכנו.

צריך להאמין,

כשאומרים אבינו זה סיבה לרחמים.

כרחם אב על בנים.

אבל מלכנו זה לא סיבה לרחמים.

מלכנו זה לכאורה דין, מלך.

במשפט יעמיד ארץ.

אז זה דין.

אז איך מערבבים ואומרים?

אבינו מלכנו,

אלא יש לפרש שפה הכוונה מלכנו,

לפי שהמלך רוצה בטובת בני עמו.

אז אבינו הוא גם מלכנו שרוצה בטובתנו.

ותסתכלו ברמב״ם בעלקות מלכים, פרק ד', על החמות.

הנה, עם התואר אבינו,

את התואר הזה יכולים לומר כלל ישראל שהם נקראים בנים למקום.

חביבין ישראל, שנקראו בנים למקום,

אז לכן הוא אבינו.

והתואר מלכנו,

ייתכן שהוא שייך כלפי אומות העולם.

זה לא כל כך מסתדר עם מלכנו.

אבינו בסדר, כי אנחנו הבנים.

מלכנו אם זה הגויים,

אז לא צריך להיות בלשון מלכנו.

מלך היה צריך להגיד.

הגאון

בבאורי אגדות

בכורות

מפרש

בזמן שהשכינה שרויה בתוך ישראל נקרא אבינו מלכנו.

כי מלך נקרא לעולם,

וכשאוכלים על שולחנו אז הוא נקרא אבינו.

כי בזמן שהוא,

בזמן ההוא,

ישנה הנהגת רחמים כרחם אב על בנים.

מתי זה? מתי שהשכינה שרויה בישראל?

אז אבינו מלכנו. למה אומרים אבינו?

כי אנחנו אוכלים על שולחנו של הקדוש ברוך הוא.

ואם אוכלים על שולחנו של הקדוש ברוך הוא,

אז יש הנהגת רחמים, כרחם אב על בנים. למה קוראים מלכנו? כי הוא מלך.

לעולם הוא נקרא מלך.

מלך של כל העולם.

אז לפי זה,

כשאנחנו אומרים עכשיו, בזמן הגלות,

אבינו מלכנו,

אנחנו לא אוכלים על שולחנו של הקדוש ברוך הוא כביכול,

או אלא הם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

אז יש לומר שגם אתה נשאר עדיין מבחינה זו.

או יש לומר שממשיכים לומר,

כפי שהיה בזמן בית המקדש קיים.

אפילו שעכשיו זה לא שייך,

כי אנחנו לא בזמן שוכלים על שולחנו בבית המקדש, קורבנות והכל מה שהם מביאים.

כמו שמציינו בגמרא בברכות ג',

אוי לבנים שבעוונותיהם גלו מעל שולחן אביהם.

ולמרות שהיו נקראים בנים למקום קודם הגלות,

נקראים כך גם עכשיו.

הוא היטיב לנו,

הוא מטיב לנו,

הוא ייטיב לנו.

לכל אדם יש כל מיני רצונות.

ופעמים רבות הוא רוצה ברכה שרצונו יתמלא.

אבל אדם באמת לא יודע מה טוב בעבורו.

ייתכן מה שהוא חושב שטוב בעבורו?

על פי האמת, אינו טוב.

אינו טוב גם לו.

רק הקדוש ברוך הוא יודע מה טוב לאדם.

לכן כשאדם בא לבקש ברכה שיתמלא רצונו,

ראוי לברכו שיהיה לך טוב.

כמו שאנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא גומל חסדים טובים.

יש חסדים לא טובים.

כן, יש חסדים שחושבים שהם טובים והם לא טובים.

אבל הקדוש ברוך הוא כשגומל, גומל חסדים טובים.

אז המברך את חברו שיהיה לך טוב.

כי רק הקדוש ברוך הוא כאמור יודע מה טוב לו,

ואולי מה שהוא רוצה

שיתקיים בעבורו לא טוב לו.

מעשה שאירע

אחד הרוויח כסף רב

וקנה רכב.

ובאותו היום שהוציא את הרכב נהרג בתאונת דרכים.

ברכב החדש הוא ביקש.

היה לא טוב שהוא הרוויח את הכסף?

אבל מה לעשות?

אנשים חושבים שהם מבינים יותר טוב

מהקדוש ברוך הוא.

הרחמן,

הוא השתבח בנו לדור דורים.

הרב שטיינמן סיפר על הנכד של החפץ חיים.

קראו לו רבי הלל זקס,

זכר צדיק ברכה, והוא היה ראש ישיבת חברון בקריית ספר.

סיפר עליו שהיה לוקח אתרוגים מזנים שונים לצאת שיטות נוספות.

אימא שלו אמרה לו,

אבא שלי, החפץ חיים, זכר צדיק ברכה, היה לו אתרוג אחד.

אתה מהדר יותר ממנו?

שאלה יפה.

ענה לה נכד

לסבא,

הספיקו שתי חליפות,

אחת לשבת ואחת לחול.

ביני יש הרבה חליפות,

לכן יש לי גם הרבה אתרוגים.

מה הכוונה?

העולם השתנה,

הוא לא מה שהיה פעם.

כיוון

שהחומריות התרבתה

בעולם

אז לא תהיה כהנת כפונדקית?

אז גם ברוחניות יש להרבות ככל האפשר.

לא ייתכן שאנחנו בדברים של חומר נרבה

ובמצוות לא נרבה, נסתפק

באתרוג אחד.

שלא תהיה כהנת כפונדקית.

זה לא יהיה ככה, ככה דאוי.

שכהנת תהיה פחות?

הרחמנו יפרנסנו בכבוד.

בעניין ההשתדלות לפרנסה, אדם צריך לדעת

שכל מה שקורה לבסוף

זה לא מחמת שעשה עבור זה מעשה.

לא המעשים שלנו בהשתדלות,

הם מביאים את הפרנסה.

יהודי נסע לשבוע לצורך הפרנסה

והוא הצליח לחזור לאחר שלושה ימים.

חצי שעה לפני שיצא לדרכו חזרה,

קיבל את כל הסכום שבדרך כלל היה צריך לעבור עליו שבוע.

אז מה רואים?

רואים שהמזונות קצובים.

ככה הוריתי לבעלי התשובה שהיו לי בכרם התימנים.

סיפרתי, בעבר היה להם בסטות

בשוק הכרמל והם היו מוכרים.

היו פותחים מהבוקר

עד הסגירה בלילה שמשליכים את כל מה שנשאר לרצפה.

ובאים עניי העיר ואוספים.

זאת אומרת, היו עובדים 14 שעות לפחות.

טוב, אבל במסגרת הלימודים שעשיתי,

אם היו צריכים להגיע קצת,

אז היו להם תירוצים, אני עובד, אני לא יכול לעזוב את הבסטה באמצע היום לבוא ללמוד, או לבוא להתפלל מנחה, אני לא יכול, זו עבודה.

פרנסה, פרנסה.

אז אמרתי להם, המזונות קצובים.

כשאתה פותח את החנות

14 שעות,

יש מספר אנשים שקבעו בשמיים שהם יגיעו לקנות אצלך, דווקא הם,

וכמה.

וכמה הם יקנו וכמה כסף תרוויח היום.

אם אתה נותן להם טווח של 14 שעות,

אז הם לא ימהרו,

הם יבואו בלי לדעת בתוך הטווח הזה.

אם תצמצם את השעות, אין להם ברירה, הם יצטרכו לבוא בתוך השעות שאתה צמצמת,

כי הם גזור עליהם לבוא לקנות אצלך.

וככה התחילו לצמצם ולצמצם ולצמצם, וזכו לחזור בתשובה בזכות זה, וראו שההשגחה היא לא משתנה,

הכל קצוב, אתה ממעיט.

היו לי עשרות של אנשים שאמרתי להם את זה, צמצמו,

ושום דבר לא נגרע מהם.

שום דבר לא נגרע.

רבי נחומקה מאורדנה,

זכר צדיק וברכה,

הוא היה הרב

של החפה בחיים, זכר צדיק וברכה.

איזה תלמיד?

תבינו מי הרב.

היה מפרנס עניים,

והיה מלווה עבורם,

ובוטח בשם

שישלח לו את הכסף.

מה זה מלווה בעבורם?

בשביל לפרנס את העניים,

הוא היה לוקח הלבאות

והולך נותן לעניים שאין להם מה לחיות.

היה בוטח בשם שישלח לו את הכסף.

והוא היה אומר למלווה,

מחר עד השעה 12 תקבל את כספך.

חמש דקות

לפני השעה 12 עדיין לא היה יודע מה יהיה עם הכסף.

ובדיוק בזמן השם היה שולח לו את הכסף הנצלח להשיב את העלווה.

זה הרב של החפץ חיים.

מי שבוטח בשם במאה אחוז,

הקדוש ברוך הוא לא יעשה אותו שליח לתת לבניו?

כסף לאכול?

מלווה השם חונן דל.

כתוב בפסוק שמי שמלווה,

מי שחונן את הדלים,

הוא מלווה לשם.

במקום שהשם

ייתן ישירות לעני,

בא אדם, לקח כסף ונתן לעני.

אז כאילו הוא הלווה לקדוש ברוך הוא

עד שהוא ייתן לעני, כבר הוא נתן לו, ואז מה יהיה?

הקדוש ברוך הוא לא יחזיר לו?

אם אחד עשה לקדוש ברוך הוא, כמו שאומרים, הלוואה,

נתן לעני, השם לא יחזיר לו?

בטח יחזיר לו.

אז הוא לקח הלוואות,

והיה בטוח שהוא יחזיר בשעה כך וכך, וגם נקב בזמן,

וכך היה.

הרחמנו יפרנסנו בכבוד.

שאלו את הרב שטיין מנודות אדם שהשם בירך אותו בעושר,

ויש לו כבר כדי סיפוקו לחיות.

האם יסגור את העסק, או ימשיך לעסוק בפרנסה כדי להחזיק תורה?

מה ישיב?

שיסגור את העסק.

כי מה יהיה לו מהכסף?

בקבר לא יכניסו לו את הדולרים.

ומה שהוא אומר, אבל הוא רוצה להחזיק תורה.

לא הבנתי.

אז הוא ידאג רק לתורה של האחרים,

והוא עצמו יישאר בלי תורה?

למה שהוא יישאר בלי תורה? אם אתה באמת דואג שתהיה תורה לאחרים, למה אתה לא דואג שתהיה תורה גם לך?

הרחמן, הוא יפרנסנו בכבוד.

יהודי ביקש עצה להצליח בפרנסה.

אמר לו הרב, תתפלל.

והוסיף, אם אתה מחפש עצה אחרת,

הפירוש הוא שאתה מחפש לעקוף,

חס ושלום, את הקדוש ברוך הוא,

וזו כפירה

לחשוב שאתה יכול להצליח בלי הקדוש ברוך הוא.

אז אתה מבקש עצות, באת לבקש עצה

איך להתפרנס.

אז אני אומר לך, להתפלל. מה זה להתפלל?

תבקש ממי שיש לו רק את האפשרות

לזון ולפרנס ולכלכל.

הכל זה בעיות שלו. מפתח של פרנסה

ליד הקדוש ברוך הוא.

אז תתפלל.

וזה מה שכתוב.

כי ה' נותן לך כוח לעשות חיל,

התרגום יאהב לך עצה למקנה נכסין.

מי יכול לתת לך עצה לקנות נכסים או לעשות דברים?

רק השם.

הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.

אז תתפלל, שהוא ייתן לך את העצה.

אבל אם אתה מחפש עצות מבשר ודם,

אתה מחפש לעקוף את הקדוש ברוך הוא,

בלי לפנות אליו.

כאילו, בוא תגיד לי מה אתה עשית בשביל שיהיה כך וכך, ואני אעשה גם כך וכך.

זה נקרא כפירה, הוא אומר לו הרב שטיינמן.

אתה חושב שאפשר להצליח בלי הקדוש ברוך הוא.

והוא יוליכנו קוממיות לארצנו.

רש״י, בפרשת בחוקותיי, מפרש את הפסוק

והולכתכם קוממיות,

הכוונה בקומה זקופה.

ובתורת כהנים מוסיף

ולא יהיו ירעים מכל ברייה.

מפרש החפץ חיים, זכר צדיק ורכה.

והיינו, שיתבוננו בעצמם אז את מדרגתם,

שהם בני אל חי,

ולא יהיו שפלים ברוחם,

ויתנו על זה תודה לאדוני.

מה הכוונה בהולכתכם קוממיות

בקומה זקופה

ולא יהיו ירעים מכל ברייה?

אז החפץ חיים מסביר.

אז עם ישראל,

בעת הגאולה, יבינו את המדרגה שלהם, שהם הבנים של אל חי,

ולא יהיו שפלים ברוחם.

היום אנשים הולכים עם הבנים של הקדוש ברוך גם עכשיו. מי מרגיש את זה? מי יודע את זה? מי זוכר את זה?

ולכן הם הולכים ככה בדיכאון, חצי דיכאון.

לא מאושרים מספיק, לא שמחים מספיק, כאילו מסכנים, אין להם זה פה שם.

אתה הבן של הקדוש ברוך הוא, בן אל חי.

והוא הולך ברוח שפלה.

אומר, אז ילכו קוממיות

ויתנו על זה תודה לשם,

יכירו במעלתם ובמדרגתם.

אבל לכאורה לא טוב שתזוח דעתם,

שיהיה להם חלילה מזה יהירות, גאווה,

כי על פי רוב טוב שאדם לא מרגיש עצמו שהוא במדרגה גבוהה,

אלא שמכל מקום יש צער עליהם להרגיש שאינם כגויים וייתנו תודה לשם.

על זה נאמר,

ישרים דרכי אדוני וצדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם, ייכשלו בם.

זאת אומרת,

מי שבאמת יש לו את היראה,

אז לא תזוח דעתו והוא יהיה בבחינת בצדיקים ילכו בם.

ואם הוא לא כזה,

אז ייקרא עליו ופושעים ייכשלו בם.

הרחמן ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה ועל שולחן זה שאכלנו עליו.

שוב פעם,

אם ישלח ברכה בבית הזה,

אז זה כולל גם את השולחן שנמצא בפנים.

אז למה צריך להגיד

בבית הזה ועל השולחן הזה שאכלנו עליו?

זאת הקושייה

של הרב.

והוא ביאר הכוונה, השולחן הזה זה להאכיל בו עניים.

כמו שמובא בחכמים, זיכרונם לברכה,

שעל שולחן מאכילים את העניים.

ככתוב, זה השולחן אשר לפני ה'.

מדוע נחשב השולחן שהוא לפני ה'?

מפני שנותן עליו אוכל לעניים.

מי שנותן אוכל לעניים בשולחנו, זה נקרא השולחן שלפני ה'.

כי הקדוש ברוך הוא מקפיד על שברי כלים.

שברי כלים אלה עניים שליבם שבור,

שאין להם.

אתה מאכיל אותם,

אז אתה ממש, השולחן שלך הוא לפני ה'.

ולכן מבקשת בקשה נוספת לא רק על הבית הזה,

אלא גם על השולחן הזה.

זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא ישלח ברכה בשולחן הזה, שנוכל לתת

ולהאכיל את העניים על שולחננו.

א-רחמן,

הוא ישלח לנו את אליהו הנביא, זכור לטוב,

על הפסוק, וזכרתי את בריתי יעקב.

כתב רשי, זיכרונו לברכה,

בריתי יעקב,

כתוב יעקב עם ו' מלא.

בחמישה מקומות נכתב מלא יעקב,

ואליהו חסר בחמישה מקומות.

חסר לו את הוו לאליהו בחמש מקומות בתנ״ך,

וכתוב אליה במקום אליהו.

יעקב נטל אות

ו'

משמו של אליהו,

ערבון

שיבוא ויבשר את גאולת בניו.

כל זה כתב רשי על הפסוק,

וזכרתי את בריתי יעקב.

אומר הרב שטיינמן,

לא מובן בשם מה הוא צריך יעקב ליטול ערבון מאליהו,

וכי אליהו לא רוצה לבוא לבשר את הגאולה בשורות טובות.

ועוד העירו שהרי אם הקדוש ברוך הוא ישלח אותו

הוא מוכרח לבוא,

אז מה הצורך לקחת ממנו ערבון?

ובוודאי שיש בזה מסודות הבריאה.

אז הרב שטיינמן

לא מביא תירוצים על הקושיות שלו.

ומצאתי תירוצים לזה,

וזה יהיה השיעור הבא מייד,

שבואו נסביר מה בעצם

הסודות האלה.

על אליהו הנביא אומרים שהוא זכור לטוב.

למה לא אומרים זיכרונו לברכה?

אומר הרב שטיינמן,

נראה לפרש על בן אדם אומרים

זיכרונו לברכה,

למה? כיוון שהוא מוסיף ומתעלה גם לאחר שהוא מת.

ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה,

שנשמת אדם יכולה להמשיך להעלות מהלכים.

בין העומדים האלה זה המלאכים.

מושרפים עומדים לא ממועל.

וכמו שאמרו זיכרונם לברכה בברכות ד',

תלמידי החכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה,

ולא בעולם הבא,

שנאמר ילכו מחיל אל חיל.

ועל זה שייך לומר לשון ברכה.

ברכה זה מלשון תוספת וריבוי,

כמו בריכה.

אבל על אליהו הנביא,

כשהוא הפך להיות מלאך,

אומרים זכור לטוב,

כי מלאכים אינם עולים,

אלא נשארים במדרגתם הגבוהה מאוד,

אבל נשארים באותה מדרגה.

אז לכן זכור לטוב.

אותו טוב שהוא נמצא בו, הוא נשאר בו.

אבל זיכרונו לברכה זה שזה מתפשט הלאה.

ונתתי לך מהלכים.

עד כאן שיעור זה,

ותכף נתחיל את השיעור הבא,

על החמש ווים שלקח יעקב אבינו עירבון

מאליהו הנביא.

תודה.