ביאורים ומעשים מהגדה של הרב שטיינמן על ההלל - יט | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום

נציב יום, מוריס בן שרה, רפואה שלמה ואריכות ימים ושנים

וגם אלה עילוי נשמת כל מי שאין שיאמר עליו קדיש,

אמן.

ממשיכים במאמרים ומעשים מתוך ההגדה של הרב שטיינמן

בעניין הלל הגדול

למוליך עמו במדבר

כי לעולם חסדו.

כשעם ישראל היו במדבר

עמוד אש ועמוד ענן

חופפים עליהם.

המן יורד להם מדי יום

מן השמיים.

בעירה של מרים מספקת כל צורכיהם.

במצב כזה נקל לישראל לראות ולדעת כי

אדוני הוא האלוהים ואמונתם אמונה חושית.

היום,

כשכבוד השם גלה ממקומו

בבית מקדשנו חרב,

וצרות רבות וקשות פוקדות אותנו,

כמו בימים אלה, בפרעות

ובאוזלת היד של משטרת ישראל שהיא חכמה וחזקה נגד חרדים,

ולא יכולה נגד ערבים,

כיצד נוכל להרגיש ולהשיב את האמונה השכלית?

השאלה הזו נשאלה לפני הרב שטיינמן,

והוא השיב לשואלים.

מי שמסתכל ומתבונן יזכה לראות זאת גם היום.

העומדים לא הבינו בדיוק את הכוונה.

ולפרש אותה למציאות של עם ישראל כיום,

שנמצא בין 70 זאבים

וחצי מיליארד ערבים,

ובין האויבים מבית ומחוץ,

בעל ההנהגה המיוחדת של הזוכים בני התורה,

הסביר הרב בעצמו את הדברים ואמר.

מדובר על אשכנזים.

העובדה שאדם מחתן את ביתו

עם כל ההוצאות הכלולות בכך,

כמו קניית דירה

בשאר הצרכים,

היא נס שבנס.

צריכים רק להכיר בכך כדי להתחזק באמונה בלב שלם.

החרדים האשכנזים על כל בת נותנים דירה או חצי דירה.

זוגות צעירים רוצים לקנות דירה, לא יכולים כל החיים.

ופה מחתנים עם דירות.

זה לא נס.

ולא תגיד שאנשים עובדים בהייטק ויש להם

30-40 אלף שקל בחודש.

אברכי הכולל,

איך זה?

נס שבנס.

אז מה, זה לא ירידת המן?

זה לא בעירה של מרים?

זה לא ענני כבוד?

מי שמתבונן

יכול לראות גם במעשים היומיים

את הנסים.

לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן.

הגמרא בזבחים, כ״ג,

אומרת שאנשי דור המבול

קלקלו ברותחין,

ולפיכך נידונו ברותחין.

מקשה הגמרא, אם מי המבול היו רותחין,

תבה החשגיה.

רש״י מפרש, והלא זפותה הייתה, בזפת, מבית ומחוץ.

מכיוון שרותחין,

המים, האח עם הלכת,

והזפת לא נשאר.

מאוד מקשה הגמרא.

עוג מלך הבשן, איך אכאה?

כתוב שעוג מלך הבשן גם הוא ניצן.

אז איך אכאה? איפה הוא עמד?

מפרש רש״י,

דכתיב בו ויבוא הפליט.

‫מאמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מאנשי דור המבול.

זאת אומרת, מכל אנשי המבול.

אנשי המבול זה אנשים שראויים למבול,

ומתו במבול.

הוא נפלט מהם ונשאר.

הגמרא מתרצת שנעשה נס.

במים שבצידי התיבן הצטננו.

זאת אומרת,

מסביב לטבע היו מים מצוננים.

ניסים כאלה יש גם כיום.

יש באוקיינוס מקומות

שיש מים מתוקים באמצע,

והם לא מתערבבים אף פעם עם המים המלוחים.

‫אז הקדוש ברוך הוא כבר עושה את זה, ‫מראה לנו שהאפשרויות האלה למישהו,

ספקן,

‫יגיד איך זה יכול להיות שזה פג'פג'פג'פ.

‫אז אומרים לו, בוא, ‫בוא, קח אותך לאוקיינוס לסיבוב,

‫מתראה שיש מים מתוקים בתוך מים מלוחים,

‫ולא מתערבבים.

‫אז הגמרא מתרצת שנעשה נס.

‫והמים שבצידי הטבע הצטננו.

‫פרש רש״י נעשה נס והצטננו ‫המים שבצידי הטבע, ‫ושם עמד עוג והראם.

‫וגם הזפת לא נפשר,

‫כי אם המים צוננים, למה שהזפת יופשר?

‫והראם לא צריך להיכנס לטבע.

‫מפני הגובה שלהם הם לא טבעו. ‫עוג מלך הבשן היה ענק,

‫והראם היה ענק.

‫אז הם עמדו על הקרקע.

‫מה היו מצידי הטבע?

‫מסביב הטבע המים היו צוננים.

‫בזמן שבני ישראל היו בדרכם ‫להיכנס לארץ ישראל,

‫הם עברו דרך הבשן.

‫וכתוב בפסוק במדבר כא ל״ג,

‫שעוג יצא לקראתם למלחמה.

‫והקדוש ברוך הוא אמר למשה, ‫אל תירא אותו.

‫למי אומרים אל תירא אותו?

‫למי שירא.

ממה ירא משה?

‫משה רבנו לא פחד מהגבורה של עוג.

‫הרי גם סיחון היה גיבור,

‫ולא כתוב שמשה פחד ממנו.

‫באמת אין כל סיבה לפחד מגבורתם ‫של בני אדם

‫וגם של השניים האלה

שהיו אחים,

‫שכן כלפי הקדוש ברוך הוא ‫הם לא נחשבים לכלום.

‫הפחד של משה מעוג היה,

כמו שפרש רשי,

‫שמא תעמוד לו זכותו של אברהם,

‫שנאמר, ויבוא הפליט.

‫זכותו של עוג הייתה,

‫במה שהוא סיפר לאברהם, ‫שלוט נשבע,

‫וכך יכול היה אברהם לצאת למלחמה ולהצילו.

‫עוג גרם

שאברהם יציל את לוט,

‫מילות.

‫יצא מואב,

‫למואב יצאה רות המואביה,

‫ממנה דוד המלך ומשיח בן דוד.

‫מי גרם להצלה?

‫עוג.

‫כתוב, ויבוא הפליט ויגד לאברהם העברי.

‫רשי מביא על המילים ויבוא הפליט,

‫לפי פשוטו,

לפי הפשט של הפסוק, ‫זה עוג שפלט מן המלחמה.

‫כתוב, כי רק עוג מלך הבשן ‫נשאר מיתר הרפאים.

‫וזה הוא נשאר שלא הרגו ‫המרפל וחבריו ‫כשהכו את הרפאים ועשתרות קרניים.

‫המדרש

בראשית רבה אומר, ‫זה עוג שפלט מדור המבול.

‫זאת אומרת, הפשט אומר שהוא נפלט ממלחמה,

‫והמדרש אומר שהוא נפלט מדור המבול.

‫וזהו מיתר הרפאים. ‫מה זה יתר הרפאים?

‫שנאמר על נפילים היו בארץ.

‫הוא מתכוון שיהרג אברהם ויישא צרה.

‫למה הוא בא להודיע

לאברהם אבינו

‫של לוט נשבה?

‫והוא הכיר את אברהם, ‫כולם שמעו את שמעו של אברהם, ‫שהוא איש חסד גדול.

‫והוא לא ייתן שלא תהיה שבוי

‫ביד המלכים,

‫הוא יצא להילחם נגדם.

‫ואז כמובן איזה סיכוי יש לו

‫מול מיליונים?

‫אז הם יהרגו אותו.

‫ואז הוא נתן עיניו בשרה ואמר, ‫ועכשיו אני אקח את שרה.

‫אז כל התוכנית הייתה כזאת.

‫אז לפי הפירוש הזה,

‫עוג הייתה כוונתו לרעה,

‫שאברהם יצא להציל את לוט ויהרג,

‫וכך יישא את שרה.

‫דעת הזקנים אומר, כיוון שהצלה באה על ידו,

‫היה למשה לירה ממנו.

‫משה רבנו חשש מעצם העובדה ‫שהייתה לעוג שייכות

‫עם אברהם אבינו.

‫ויצאה מזה תועלת.

‫בשמה תעמוד לו לעוג זכות זו ‫במלחמתו עם ישראל ‫ויצליח לנצל את ישראל?

‫זכות אחת,

‫שיכולה לעמוד נגד משה רבנו ‫עם כל הזכויות שלו ‫ועם כל הזכויות של עם ישראל ‫שזכו לצאת ממצרים,

‫מהשם געלם,

‫ליתן להם את התורה,

‫בזכות אחת

של גוי כזה,

‫פוחד משה רבנו, ‫שהזכות הזאת יכולה לעמוד לו נגד כולם.

‫כמו שמביאה הגמרא במסכת ברכות, נ״ד, נ״ד,

‫שעוג עקר הר בגודל שלוש פרסאות

‫12 קילומטר

כגודלו של מחנה ישראל,

‫וחשב לזרוק אותו עליהם.

‫החשש של משה אכן היה מוצדק.

‫אכן עמדה לעוג הזכות

‫של ויבוא הפליט,

‫שהרי בזכות זה הצליח לעקור הר,

‫וכמעט לזרוק אותו על מחנה ישראל ולהשמידו.

‫אלא שהקדוש ברוך הוא הבטיח למשה ‫בהבטחה מיוחדת, אל תירא אותו.

‫כי בידך נתתי אותו.

‫נתתי כבר, לא מעכשיו, כבר נתון לך מזמן,

‫מזמן אברהם, יצחק ויעקב, ‫המדרש מרחיב.

‫מה לומדים מכאן, אומר הרב שטיינמן?

‫שכל מעשה טוב שאדם עושה,

‫אפילו אם הוא לא נעשה ‫מתוך כוונה מיוחדת לטובה,

‫ויתרה מכך, אפילו אם הוא עם כוונה רעה,

‫מקבלים על זה שכר,

‫ואז זכות עומדת לעושה.

‫ולפיכך חשש משה רבנו ‫שמא תעמוד לו זכות של עוג,

‫והוא יצליח להרוג רבים מהם.

‫כמו שראינו שהזכות של נבוכדנצר ‫על ארבע פסיעות שהוא פסח,

‫נתנה לו מלכות על כל העולם כולו,

‫ארבעה דורות.

‫אז רואים שאפילו הדבר קטן,

‫קטן, שאדם עושה,

‫לכבוד השם,

‫אפילו שהוא השתמש בכל מה שהיטיב לו השם,

‫להחריב את בית המקדש ‫ולהרוג מיליונים וכולנו,

‫אבל הקדוש ברוך הוא ‫לא מקפח שכר שום בראייה. ‫כל מי שעשה משהו, משהו,

‫שיצא מזה תועלת,

‫בזכות,

‫זה נשמר לאדם.

‫אבל רשעים לא משלמים להם בעולם הבא, ‫משלמים להם בעולם הזה.

‫לכן הם מקבלים

מלכות

ודברים גדולים.

‫לא יאומן כי יסופר.

‫עכשיו נתבונן.

‫עוג הזה היה האדם היחיד ‫שניצל מהמבול, ‫חוץ מנוח ומשפחתו, ‫שהיו בתוך הטבע.

‫במשך שנה שלמה

היה המבול.

‫הוא ראה ניסים גלויים ‫שאי אפשר לתאר כלל.

‫כל המים רותחים,

‫והוא נמצא במים מצוננים.

‫הוא עומד בתוך המים שנה שלמה,

‫מה אכל?

‫כתוב שמנוח היום הוציא לו מהטבע.

‫איך ישן?

‫מה, הוא הניח את הראש ככה על הטבע ‫ונרדם בעמידה?

‫ובפרט שכל המים מסביב היו רותחים,

‫ורק המים שמסביב לטבע נשאר צוננים,

‫והוא רואה איך העולם כולו נחרב,

‫והוא היחיד שניצול.

‫אז אדם כזה, לא הייתה צריכה להיות לו ‫השפעה טובה מכל מה שהוא ראה?

‫הרי אדם כזה, עד סוף ימיו, ‫לא יכול לעשות מעשה רע אחד.

‫אחרי שהוא ראה את כוחו גבורתו ‫של הקדוש ברוך הוא ואת הבטחתו, ‫שהוא יביא מבול ויחריב את העולם.

‫והניסים שראו עיניו ‫היו צריכים להשפיע עליו השפעה כזאת,

‫שהוא ישוב בתשובה שלמה.

‫אף על פי כן נשאר ברשעתו. ‫כמו שנבוכדנצר נשאר רשע,

‫גם זה נשאר רשע.

‫והוא מוכן להרוג עם שלם ‫כדי שתתנשא מלכותו.

‫מזה השכר חשש משה רבנו ‫שיינתן לעוג מן השמיים, ‫שיצליח להרוג את עם ישראל ‫למען תאוות השלטון.

‫כמו ביליה דבילי, כמו ביבי דיקי, ‫כמו כל אלה.

כל אלה מאותו סוג.

‫רואים מכאן יסוד

‫שמשמיים נותנים לאדם שכר ‫לפי בית הקיבול שיש לו.

‫מי שיש לו השגות

בדברים רוחניים,

‫מקבל על מעשיו הטובים שכר רוחני.

‫הוא יזכה להתענג על השם ‫ולהיענות מזיו שכינתו בחיי הנצח.

‫מי שאין לו השגות רוחניות,

‫לא משלמים לו במטבע הרוחני.

‫אין לו שייכות לזה.

‫לאדם כזה משלמים ‫רק במטבע ששייך אליו.

‫לכן התשלום לעוג עבור המעשה הטוב שעשה,

‫שיצליח להרוג את כלל ישראל, ‫חס ושלום,

‫אם הם היו ראויים לעונש.

‫כי תמיד הקב' ברוך הוא ‫משלח את האויבים בישראל ‫כשהם לא בסדר, כמו עכשיו.

‫הטילים לא באים בחינם, ‫לא על המצוות, כמו שאמרנו, על העבירות.

‫ככל שאדם לומד תורה יותר ויותר,

‫הוא משתדל להתחזק ביראת שמיים ‫יותר ויותר,

‫הוא מכין לעצמו בית קיבול גדול יותר ‫לקבל את התענוגים הרוחניים.

‫השכר שיושלם לו אז על מעשיו הטובים,

‫יהיה במטבעות רוחניים נצחיים,

‫ולא במטבעות גשמיים,

‫שהם הבל בריא.

‫אז אנחנו משבחים בהלל הגדול, ‫ואומרים לסיחון מלך האמורי

‫ולעוג מלך הבשן. ‫מה כתוב לפני כן? ‫למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו,

‫ויהרוג מלכים אדירים כי לעולם חסדו,

‫לסיחון מלך האמורי

‫כי לעולם חסדו,

‫ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו.

‫להרוג אחד כזה שהיה מסוגל ‫בהרמת הר להרוג את כל ישראל?

הקדוש ברוך הוא נתן אותו ביד משה,

זה כאילו עולם חסדו.

כי היה לו את הזכות,

והיה לו את היכולת, והיה לו את הכוח.

והקדוש ברוך הוא הציל את עמו, ועל זה אנחנו משבחים, כאילו עולם חסדו.

אומות העולם לא רוצים להרוס אותנו. לא צריך את עוג היום, יש פצצות גרעיניות, יש זה.

מה אין להם? יש להם.

אבל הקדוש ברוך הוא לא נותן בידם כרגע.

‫פצצה אחת תגיע לפה, זה ברור.

‫זה כבר דיברנו על זה ארבעים שנה.

‫נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו.

‫הודו לאל השמיים כי לעולם חסדו.

‫הגמרא בפסחים ק״ח.

‫למה נקרא שמו הלל הגדול?

‫26 פעם אומרים כי לעולם חסדו, ‫כנגד 26 דורות.

‫מאז בריאת העולם עד נתינת התורה.

‫למה אומרים

כי לעולם חסדו זה ההלל הגדול? ‫למה הוא נקרא הלל הגדול?

‫אמר רבי יוחנן, ‫מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם,

‫ומחלק מזונות לכל ברייה.

‫ברש״י מפרש תכתיב,

‫הודו לאל השמיים.

‫הודו לאל השמיים

כי לעולם חסדו. ‫הודו לאל השמיים כמו עסדו. ‫מה לא עוד עוד?

‫נותן לחם לכל בשר.

‫והיינו זה דבר גדול.

‫חסדי השם עמנו כה מרובים הם.

‫בכל נשימה שאדם נושם חסד השמי

‫בנשמת כל חי אנחנו מזכירים ‫עוד, עוד, עוד הרבה חסדים.

‫מה מיוחד

בכך שהקדוש ברוך הוא ‫מחלק מזונות לכל ברייה,

‫שדווקא משום כך הוא נקרא ‫שמו הליל הגדול, ‫על זה נותן לחם לכל בשר.

‫כשמתרחש נס לא כדרך הטבע,

‫מתפעלים ממנו יותר ‫במעשים הקבועים בטבע.

‫אבל הקדוש ברוך הוא ‫לא רוצה להנהיג את העולם ‫בקביעות באופן של נס.

‫אבל אם באמת יתבונן האדם,

‫בשבח הזה של נותן לחם לכל בשר,

‫הרי זה פלאי פלאות.

‫יש בעולם מיליארדים בני אדם,

‫עשירים ועניים,

‫יש מתפרנסים ברווח, יש בקושי,

‫אבל הקב' ברוך הוא זן ומפרנס את כולם,

‫ופותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון,

‫ונותן לאדם מה שהוא רוצה.

‫וגם אם אין לו רצון, ‫הוא נותן לא רצון.

‫וזה חוץ מבעלי חיים ושרצים ודגים ‫וכו' ועופות.

‫וזה נס שקורה כל יום, ‫האספקה מגיעה.

‫הקב' ברוך הוא יושב ברומו של עולם,

‫ומחלק מזונות לכל בריאה,

‫שליטה בכל הבריאה.

‫כולם גלויים וראויים לפניו.

‫הוא רואה בדיוק מי נמצא איפה,

‫ומשגר לו את המזון, ‫יותר את ה-UPS והמזון.

נכון?

‫ומכל זה יכול אדם ללמוד השגחה,

‫יותר מכל הניסים המתרחשים מדי פעם.

‫כי ברור שלא ייתכן שאדם יפרנס ‫כל כך הרבה אנשים ובעלי חיים.

‫רק הקב' ברוך הוא.

‫וגם אי אפשר לסמוך על ה-GPS ‫בגלל שהוא לפעמים ‫מביא אותך לכפרים ערבים.

‫אז אם היו צריכים לשלוח את המזון, ‫זה היה מגיע אליהם.

‫בקיצור, כשאדם אוכל, צריך להגיד,

‫הודו לאל השמיים, ‫כאילו עולם חסדו, ‫נותן נחם לכל בשר.

‫כאילו עולם חסדו, ‫איך הגיע לאוכל עכשיו?

‫בן אדם חושב

‫שהוא הולך לאוכל והוא קונה את האוכל.

‫אתה יכול להגיע למקום ‫מבקש את מה שאתה רוצה, ‫אומרים לך, נגמר, אין.

‫אז הנה, אתה רואה, אפילו שהגעת, אין.

‫מה שהקב' ברוך הוא מייעד לך לאכול,

‫זה מה שאתה תאכל.

‫אדם בא לאכול,

‫לאף השווארמה בסוף אוכל טורטיה.

‫בכלל לא ידע שיש טורטיה.

‫בסוף הוא אומר, טוב שאכלתי טורטיה, ‫לא אכלתי אליו.

‫נותן לחם לכל בשר.

‫כאילו עולם חסדו, ‫על זה נקרא הליל הגדול.

‫הגמרא בפסחים כ׳ י״ח אומרת, ‫למה נקרא שמו הליל הגדול?

‫אמר רבי יוחנן, מפני שהקב' ברוך הוא ‫יושב ברומו של עולם ‫מחלק מזונות לכל ברייה.

‫ואמרנו שרש״י אמר,

‫הודו לאל השמיים,

‫כי לעולם חסדו, ‫נותן לחם לכל בשר, ‫והיינו דבר גדול.

‫בדבר תמוה.

‫מזכירים פה בהלל הגדול ‫עוד טובות ונפלאות

‫שעשה הקב' ברוך הוא עם בריאו,

‫כמו לעושי הורים גדולים.

‫הקב' ברוך הוא ברא את השמש והירח והכוכבים.

‫אפשר לחיות בלי שמש?

‫אי אפשר לחיות בלי שמש.

זה שבח גדול מאוד.

‫כל ניסי מצרים מוזכרים פה,

‫קריעת ים סוף,

‫מלחמת ציחון ואוג,

‫וכל זה עדיין לא סיבה ‫לקרוא לפרק הזה הליל הגדול.

‫רק השבח נותן לחם לכל בשר.

‫למה השבח הזה הוא יותר גדול ‫מכל השבחים האחרים המוזכרים כאן?

‫באמת צריך להתבונן בכל עניין ‫אמירת השבחים

‫של השם יתברך בפי הברואים.

ידוע שהשם יתברך, יש לו נחת רוח,

‫כשעם ישראל משבחים אותו,

‫וכלל ישראל משבחים אותו,

‫ברוב התפילה...

בפסוקי דה זמרה,

בברכות קריאת שמע,

בתחילת שמונה עשרה,

והסיום שלה, שלוש ראשונות, שלוש אחרונות,

הכל זה שבחים לקדוש ברוך הוא.

מהי הנחת רוח שיש לבורא יתברך מזה שבני האדם משבחים אותו?

מילא אצל בני האדם

שבחים

שייך

אדם נהנה שהבריאות משבחות אותו והוא נפגע

אם מזלזלים בו ולא משבחים אותו ופוגעים בכבודו,

אבל מה זה שייך אצל הבורא עולם?

הרי האדם הוא נברא קטן, היום פה, מחר בקבר,

ומה אכפת לו להשם יתברך אם זה

ישבח אותו?

אם ילדים קטנים

ישבחו ויקלסו

אדם גדול,

זה יוסיף וייתן לו משהו?

והרי אין בכך כל דמיון

מול ההבדל בין הברואים

לבין השם יתברך.

אין כל דמיון בכלל.

אז מה נותן לו השבח של בני אדם?

ואם נעלה על הדעת שכביכול השם יתברך זקוק לשבחים האלו,

אז חסר בשלמותו חלילה,

כי שלמות פירושו שלא חסר כלום,

ואם חסר לו שבחים

זה חסרון בשלמות.

ואז זה לא האלוקים, לא יכול להיות אלוקים.

לכן לא יעלה על הדעת שהקב' ברוך הוא נצלח לשבחי בני אדם.

ועוד יותר קשה על דברי החכמים, זיכרונו לברכה ביומה ל'ח', על הפסוק מישעיהו מ״ג ז״ן

כל הנקרא בשמי ולכבודי

בירתי ויצרתי ואף עשיתי.

כל מה שברא הקדוש ברוך הוא,

לכבודו ברעו.

כל הנקרא בשמי ולכבודי.

וצריך ביאור מה עניין הכבוד שחולקים הבריות לשם יתברך.

יסוד הדברים הוא

כמבואר בספרים.

עולם חסד ייבנה.

כל המטרה של הבריאה

זה הרצון של הקב' ברוך הוא להיטיב עם הברואים

ולהעניק להם מחסדיו.

הטוב הוא מטיב.

בורא ברואים להיטיב להם.

בזה רצונו יתברך להיטיב עם ברואים ולהעניק להם מחסדיו.

כל הנבראים זוכים לחסדי הבורא.

ואין לך חסד והנאה גדולה לברואים מעשיית רצון השם יתברך.

מה באמת?

חסד והנאה הכי גדול של האדם שהוא זוכה לעשות את רצון השם.

ניקח בדוגמה

אם אדם עושה את רצונו של המעביד הוא מרגיש טוב עם זה. הוא יודע שהוא יקבל הענקה

מבעל הבית.

אם אדם עושה טוב

לאדון שלו,

הוא עושה לרב שלו,

יש לו הנאה מזה.

הוא עושה לאבא שלו, לאימא שלו,

לאנשים גדולים,

יש לו הנאה מזה.

אצלנו זה נקרא זכות

שאדם זכה.

ואם אדם עושה נחת רוח לקדוש ברוך הוא, זו הזכות הכי גדולה, זו ההנאה הכי גדולה שיכול להיות לאדם.

כל הנבראים זוכים לחסדי הבורא.

אם אתה מקבל כל כך הרבה חסדים מהבורא,

אין לך חסד והנאה גדולה יותר לברואים מאשר לעשות רצונו יתברך.

אם אחד מרעיף עליך כל הזמן מתנות, מתנות, בכסף, בפרחים, וזה, וזה, וזה.

כשאתה זוכה פעם להעניק לו בחזרה משהו,

זו ההנאה הכי גדולה שיש לך לתת לאדם הכי ראוי, שכל הזמן

משפר אותך.

אז הבורא שנותן לך בכלל חיים, בחסד, בראייה, בשמיעה, בהליכה, והכול, והכול, והכול, והכול.

כשאתה מצליח לעשות משהו לכבודו,

כמו שאומרים,

אז זה ההנאה הכי גדולה בשבילך.

המלאכים, שהם בעלי דעה,

שכלים נבדלים הם נקראים, שכלים, שכל בלי גוף,

שכלים נבדלים,

הם בעלי דעה.

ההנאה שלהם מחוזק הכרתם בקדוש ברוך הוא. ככל שהם זוכים להכיר את הבורא יתברך, זו ההנאה הכי גדולה שיש להם.

ועד כמה שמתחזקת הכרתם בשם יתברך, הם שמחים בעונג שאי אפשר לתאר.

ומה רצונו יתברך?

שתהיה להם הנאה.

הרי כל מה שהוא ברא את כל הברואים בעולם,

מכל הסוגים, זה שייהנו ממנו,

שהוא רוצה להיטיב.

אז זו ההנאה שיש לבורא יתברך מזה שנהנים הברואים ממנו.

אבל בני אדם הם בעלי בחירה.

אז ההנאה הגדולה ביותר זה שהם יכולים לבחור בין הטוב לבין הרע.

והם בוחרים בטוב.

זה ההנאה הכי גדולה.

ואם הם בוחרים בטוב, שכרם לאין שיעור.

ראינו עכשיו דוגמאות

מעוק מלך הבשן, על מעשה אחד מה מגיע לו.

והעונג הזה המיועד לאדם,

אף נברא לא יכול להשיג.

אם בוחר בטוב,

אז שכר גדול לאין שיעור,

והעונג הזה שמיועד לאדם, שום נברא לא יכול להשיג.

שיא החסד ששייך בנבראים,

כפי שגזרה חוכמתו יתברך,

הוא שישיג אדם שכרו על ידי שיעמול בכך

ולא יהיה אוכל חינם.

זאת טענה הכי גדולה.

וכדי שאדם לא יאכל לחם חסד,

נעמא דכיסופא,

ניתנה לו אפשרות הבחירה.

כי אם הוא היה מתוכנת מראש לעשות רק טוב,

הוא לא בחר בזה.

אז זה כמו רובוט, כמו מכונה.

אבל אם אני יכול לבחור ברע ובוחר בטוב,

אז אני לא אוכל בחינם.

עשיתי מעשים שראוי לקבל עליהם.

השם קבע, מי שעושה א', מקבל ב',

ב', מי שעושה ג', מקבל ד'.

זאת אומרת, יש שכר ויש עונש.

ועל ידי שאדם בוחר בחיים ועושה את רצונו יתברך,

הוא זוכה להנאה ולשכר שאין לו שיעור.

הגמרא בירושלמי עורלה, פרק א', הלכה ג', אומרת,

מאן דאכיל מן חברי בהית מסתכל ב',

בהית מסתכל ב'.

מי שאוכל משל חברו מתבייש להסתכל בו.

אתה אוכל משל חברך,

אז קשה לאדם להסתכל בפנים של מי שמאכיל אותו, נתן לו לאכול.

כי זה טבע האדם.

כשהוא אוכל משל אחרים הוא מתבייש מהנותן שנתן לו.

לכן ברא השם אתברך את האדם באופן שיקבל שכרו אחר עמל ויגיעה.

ובכך תהא הנעתו מושלמת. הוא לא התבייש.

עמלתי על זה,

והקדוש ברוך הוא קבע, מי שעושה כך וכך, מקבל כך וכך.

אז אני מקבל

את מה שנאמר, ולא חינם.

לא אוכל חינם.

בחרתי בטוב, מגיע לי טוב.

עד כמה שהנברא מכיר את השם יתברך

וככל שהוא מתקרב אליו יותר,

כך הוא זוכה לחסד הזה.

כדי לזכות לכך הוא מכניע עצמו לפני השם יתברך.

מכניע את עצמו.

כמה אנשים טיפשים, צריך להכניע את עצמו.

מי אתה בכלל?

להכניע את עצמו הוא צריך.

לפני גדלותו יתברך.

אדם שרואה אדם ענק, שתי מטר עשרים, עובר לידו, הוא מרגיש גם מד.

הוא מתבזה ממש, הוא עובר לידו.

זה כולה מטר, שתי מטר עשרים.

מה קרה?

בחצי מטר יותר גבוה ממך.

ארבעים סנטים, מה יש?

ככה זה, כשאדם רואה דבר גדול,

הוא נהיה קטן.

אז

אתה תסתכל רק על השמיים,

פה אלה הקרובים, כן?

איפה אתה ואיפה הם? אז מה אתה צריך להכניע את עצמך? מי אתה בכלל?

אבל כן, צריך להכניע. לאדם יש גאווה?

זה לא יאומן כי יסופר.

בכל אופן,

כדי לזכות לכך, צריך אדם להכניע את עצמו לפני השם יתברך ולהכיר את גדולת הבורא,

את מעלתו של הבורא ואת חסדיו עמו.

פעם טיפש אחד אמר לי, חילוני,

מה הקדוש ברוך הוא מוציא לחם מן הארץ?

אני שמתי זרעים ויצא מזה, השקיתי אותם ויצא זה.

אני עשיתי את זה.

אני עושה את הלחם.

נו, מה אתה יכול להגיד לחובלי כזה?

והזרע מי עשה, אתה עשית אותו?

ואת הכוח באדמה, שהיא תוציא.

זריעה, תהפוך את הזרע לפריחה.

זה אתה עשית את החוכמה הזאת.

ואתה הבאת את המים.

מי יצר את המים? אתה.

במים האלה שאתה משקיע עכשיו את הזרע,

מי נתן בהם את הכוח להפריח את השממה, כמו שאומרים?

וכן הלאה.

עד כמה שהנברא מכיר את השם יתברך,

וככל שהוא מתקרב אליו יותר,

כך הוא זוכה לחסד הזה, אמרנו.

וכדי לזכות לכך הוא מכניע עצמו לפני השם יתברך בעקירות גדולת הבורא את מעלתו ואת חסדיו עמו.

אז נמצא לפי זה שהנחת רוח שיש לבורא יתברך

בכך שאנחנו אומרים את שבחיו,

זה שהאדם זוכה להתקרב אליו באמירה הזאת,

שאתה השגת את הנושא הזה,

שראוי לשבח את הבורא יתברך על כל חסדיו שעשה איתך,

ואתה זוכה להגיד את השבחים האלה,

ובזה אתה בעצם מתקרב אל השם יתברך.

יש נחת רוח לקדוש ברוך הוא בזה.

הוא לא צריך את השבחים האלה שאתה אומר.

השבחים האלה שאתה אומר הם רק מקרבים אותך אליו, זה הנחת רוח שיש לו.

אלא כך הוקבע בבריאה שהאדם

הוא זה שיזכה להתקרב אל השם יתברך,

ככל שיחוש

את השבחים של הבורא והחסדים שהוא עושה איתו,

וכך האדם זוכה למעלות נשגבות אלה,

ולקדוש ברוך הוא יש נחת רוח שאתה מתקרב אליו ומשיג השגות גדולות ועליונות,

וככה הוא יכול להיטיב לך יותר.

זו הנחת רוח.

לא מעצם השבחים,

מעצם ההכרה שאתה השגת את מעלתו, גדולתו ושבחיו וחסדיו של הבורא,

ואתה מתקרב אליו כדי שהוא ייתן לך יותר שכר,

כי מטרתו להיטיב.

אז השבחים זה החטימצא שמביא אותך לעשות נחת רוח לבורא, כי אתה מתקרב אליו, והוא יכול להעניק לך יותר.

אבל קשה לאדם להרגיש בחוש

את כל השבחים הגדולים והנפלאים

של השם יתברך.

וגם אם הוא מכיר

ויודע את השבחים האלה,

הוא לא נפגש איתם שעה-שעה, ורגע-רגע.

כשהיה פעם מלחמה עם סיחון ועוג, אתה מרגיש את זה עכשיו?

כשהוציא אותנו ממצרים אתה מרגיש עכשיו? אפילו שיש מצוות שכירת

יציאת מצרים פעמיים ביום בשחרית וערבית,

אתה מרגיש את זה כל רגע?

לא.

מה כן אתה יכול להרגיש את השבח והחסד של הבורא איתך?

שכל רגע הוא נותן לך מזון.

פתאום אתה צמא, יש שתייה, פתאום אתה רעב, יש אוכל.

כל רגע, כל רגע, כל רגע יש אספקה, אספקה תמידית.

או, זה שבח נותן לחם לכל בשר, אספקה למיליארדים,

כל הזמן.

זה שבח גדול.

אם יתבונן האדם במעט שכל לחשוב מהיכן יש לו מזון,

ואיך הוא משיג אותו, וכמה עבדו,

בשביל שאתה תוכל לקבל את הלאפה, או את הפיתה, או את הלחם,

אם תחשוב עד שזה הגיע לכאן, כמה זה עבר בעולם,

כמה חסד יש שממציא מזון לכל גרועיו,

מביאים חיטה מאמריקה, וצריך אוניות, וצריך אנשים שיעמיסו,

וצריך גם משאיות,

וצריך אחר כך את שטיבל, ואחר כך צריך לעשות מזה קמח,

ואחר כך צריך את זה,

וצריך להביא את זה עד לחנות,

וצריך לעשות את זה אטום מפני תולעים,

ואחר כך תן לי אוחי, ויעשה לנו עוגות, ויהיה ככה, ולשי קדושים, ולכל החבר'ה הטובים, ולמרציאנו, ווי, ווי, ווי, ווי, ווי, כמה מסלול זה עבר,

ווי, ווי, ווי, ווי,

נותן לחם לכל בשר

כי לעולם חסדו.

השבח הזה הוא השבח הגדול,

מפני שהשבחים כאמור

הם לא צורך לשם יתברך.

השבחים האחרים הם לא צורך לשם יתברך.

לא שייך מושג של שבח כלפיו.

הקב' ברוך הוא חפץ שאדם יחוש בשבחים האלו רק כדי שיתקרב אליו יותר ויותר.

אבל אין לך שבח גדול יותר בו יכול אדם לומר מכל הלב

ומתוך עומק הנפש

כמו השבח נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו.

אחרי שאדם סועד את ליבו

והוא נרגע והקיבה והמעיים נרגעו והכל בסדר ויש לו עוד כמה שעות ללכת בכוח האכילה הזאת.

זה שבח

שכל רגע אדם יכול להרגיש ולשבח לבורא יתברך.

אבל לדאבוננו גם זה לא מקרב את האדם כל כך לבורא יתברך.

רוב האנשים חוץ מכבודכם תוקעים גרפס והולכים עליו.

אבל זה נקרא הליל הגדול בגלל שזו ההזדמנות הכי גדולה שלנו להתבונן באוכל, בשתייה,

בכל דבר שסביבנו שהשם מעניק לנו בלי הפסקה, בלי הפסקה ואספקה תמידית.

מה טעמים שאין כדוגמתם?

עם ריבת חלב

לא יאומן כי יסופר.

וצריך להתחיל להגיד

הודו לאל השמיים כי לעולם חסדו,

נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, עוד לפני ברכת המזון

ועוד לפני שמברכים ברכה ראשונה,

השתבח הבורא.

ועל ידי זה מתקרבים לבורא,

ועל ידי זה הקדוש ברוך הוא יעניק לנו עוד יותר כי זה,

זה השבח שהוא רוצה.

זה לא את השבחים שלנו שאנחנו אומרים אתה גדול, אתה גיבור, אתה נורא.

לא הוא רוצה שנתקרב בהשגות, שנכיר אותו יותר,

נוכל להתענג ממנו יותר ויותר.

זה הנחת רוח שלו.

המשך יבוא.