ביאורים ומעשים מתוך הגדת הרב שטיינמן על נשמת כל חי - ט | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום

לעילוי נשמת יצחק בן אסתר, מנוחתו עדן.

ממשיכים בבאורים ומעשים מתוך אגדתו של הרב שטיינמן בעניין נשמת קול חי.

ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל.

גדולה מעלת הציבור ומעלת התפילה עם הציבור.

מצינו כמה מדרגות בתפילה,

זו למעלה מזו.

יש מעלה לתפילת יחיד הנאמרת בשעה שהציבור מתפללים.

אדם שמתפלל יחיד מסיבה כלשהי,

והוא מכוון לשעה שמתפללים הציבור,

יש מעלה בזה.

אך גדולה ממנה מעלה של התפילה עם הציבור,

שעל כך אמרו בברכות חטא,

אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים,

שנאמר, הן אל כביר ולא יימאס.

כללו של דבר,

ככל שהתפילה יותר בציבור,

כך גדולה יותר מעלתה,

ויש יותר תקווה שהיא תישא פרי.

מובא בספרים,

בספר כוונות הארי,

שבשעת

תפילה

יחשוב האדם

לכלול את עצמו עם הציבור ולקיים מצוות

ואהבת לרעך כמוך.

היינו שלא די שהוא עומד

עם עוד תשעה אנשים בתפילה בבית הכנסת,

אלא צריך שיהיה ליבו עימהם ועם כל ישראל.

לא מספיק להתפלל במניין,

צריך גם לכוון את הלב להיות עימהם ועם כל ישראל.

ככל שהוא כלול יותר ברוחו עם כלל ישראל,

כך נחשבת תפילתו יותר כתפילה בציבור.

אז צריך לכוון גם באהבת לרעך כמוך בשעה שהוא הולך להתפלל.

אומרים בשם רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וברכה,

גדולה יותר מזה,

מעלת מזכי הרבים.

כי כשאדם מזכה את הרבים הוא משפיע על הציבור,

אפילו אם הוא חוטא

ועלולות להיגזר עליו גזרות לא טובות, חס ושלום.

מכל מקום הוא ניצול,

כי רבים צריכים לו.

כמו שאומר הפתגם,

כאשר זקוקים לגנב,

מורידים אותו מחבל התלייה.

זאת אומרת, עצם זיכוי הרבים

זו הגנה גדולה יותר מתפילה בציבור

עם כוונות של ואהבת לרעך כמוך.

זו הגנה על מזכי הרבים, אפילו אם יש בו חטאים.

ועלולים לגזר עליו גזרות רעות.

זה שהוא מזכה את הרבים מגונן עליו.

לפי זה,

ככל שהאדם כולל את עצמו עם הציבור

ויש לציבור תועלת ממנו,

יש יותר תקווה שיחוננו אותו מן השמיים.

ודבר זה יכול להיעשות בשתי בחינות,

הן על ידי מעשים והשתדלויות למען הציבור,

מזכה את הרבים,

והן על ידי תפילה בציבור.

אז זה

יכול לגרום שיחוננו אדם מן השמיים,

אפילו אם יש עליו גזרות.

אז מי שנותן תרומות לזיכוי הרבים,

זה יכול להגן עליו גם מפני הצהרות וכולי, כמו שאנחנו רואים.

כשאנחנו מבקשים מהאנשים תשובה או שיקבלו כך וכך ויתרמו כך וכך לשופר,

רבים מאוד נושעים.

וגם נציבי היום האלה, שאנחנו מזכירים כל פעם, ישועות שאין כדוגמתן,

שומעים האנשים לאחר מעשה.

המשנה במסכת אבות אומרת

ואל תהי רשע בפני עצמך

וצריך ביאור.

ושלא בפני עצמך כן תהיה רשע.

ואל תהי רשע בפני עצמך.

בפני עצמך לא להיות רשע,

אבל לא בפני עצמך כן להיות רשע.

מפרש רבנו חיים מוולוז'ין, זכר צדיק לברכה, ברוח חיים.

מה הכוונה?

הוא רצה לומר שלא תתפלל ביחידות בפני עצמך,

כי אם תתפלל ביחידות

ייתכן שתיקרא רשע

חס ושלום,

כי התפילה ביחיד

צריך כוונה יתרה,

באימה,

יראה

ומסירות נפש.

ואם לאו התפילה נדחית לחוץ,

וזה אינו מצוי בעוונותינו הרבים בזמננו.

רבי חיים מוולוז'ין מעיד

שבזמנו,

לפני 250 שנה,

כשהיה דור יותר מהוגן ומוצלח מעולמנו אנו היום,

הוא אומר שתפילה מהסוג הזה,

עם כוונה יתרה, באימה ויראה ומסירות נפש,

לא מצוי בעוונותינו. אז אדם לא יכול להתפלל יחיד.

אבל אם הציבור,

אפילו שלא תהיה תפילתו כל כך בכוונה שלמה,

עם כל זה היא אינה נמאסת.

כמו שכתוב בזוהר הקדוש,

שתפילת יחיד פונים אותה על כל צד,

בדקדוק וחיפוש,

בכל עולם ועולם שהיא עולה,

בדרך העליות של התפילות.

אז בודקים אם היא ראויה לעלות.

אם לאו, חס ושלום.

אבל כתוב לא בזה את תפילתם.

את התפילה של הציבור לא בזה.

אפילו אם היא אינה ראויה כל כך לעלות,

אין מדקדקים עליה כל כך.

כי יש פה את זכות הציבור,

והיא אינה נמאסת על כל פנים.

סיפרנו פעם

שמלך אחד הודיע שהוא מבקש,

שכל אחד

מהאזרחים יביא לו בקבוק יין הכי משובח.

ועד השעה 12 ביום שישי כולם צריכים להביא.

כולם אצו רצו והביאו.

היה עני אחד שלא היה לו פרוטה לפורטה.

מאיפה הוא יביא יין? משובח. יין פשוט אין לו. כלום אין לו.

אז הוא לא הביא.

בדרך הוא פוגש את חברו, אני כמותו.

אומר לו, מה עשית?

אומר לו, אני לקחתי מים,

שמתי בבקבוק עם צבע של יין,

סגרתי עם פקק שעם,

ורצתי עם כולם ונתתי את זה שמה.

פשיעי, איזה רעיון.

אמר לו, גם אני אעשה כך.

הלך ועשה חן.

ורץ.

אבל הוא הגיע ב-12 ודקה.

והוא דופק, דופק בדלת.

מה קרה? מה קרה?

שואלים אותו. אומר, הבאתי, הבאתי. אמרו לו, עד 12. הוא אומר, לא, לא הספקתי, זה יין משובח.

אני לא יכולתי עד שזה.

אמרו, טוב.

יין משובח, יין משובח.

המלך שואל, מה זה הגיע עכשיו?

אומרים לו, יין משובח.

תבזגו לי.

הכיתה מעין.

תפסו את העני, תלו אותו.

אם זה עם הציבור,

איך אפשר לבדוק עכשיו את כל הבקבוקים עד שיבדקו ועד ש...

אז אם זה בא עם הציבור, נבלע.

אפילו זה חרטה ברטה, לא יין.

אבל אם אתה בא ביחיד,

אתה מגיש את זה למלך, הוא אומר, יין משובח.

בודקים.

ואחר כך מקיאים, זה נמאס.

מגעיל.

ואז חס ושלום, מענישים את המתפלל הזה.

מדקדקים בו.

דיאור הדברים.

התפילה צריכה לעבור כל מיני עולמות עד שהיא באה להתקבל לפני הקדוש ברוך הוא.

וכשם שבעולם הזה, כידוע,

כל מי שנצטרך לעבור

בשדה התעופה,

אז ממקום למקום צריך בדיקה ועוד בדיקה, ותרים את הידיים ותחלוץ את הגרביים ואת הנעליים ותרים את הכובע ותעשה ככה,

וישקפו אותך במכונות ו... ו... ו... ו... עד שאתה תעבור בכלל. וואי, וואי, וואי.

כך בודקים את התפילות בכל מעבר,

אם הן ראויות להתקבל.

וקשה שתפילה תעבור את כל המעברים בשלום,

ושיהיה הכול בסדר.

לכן, אל תהיי רשע.

מתי אתה רשע? שאתה בפני עצמך.

אם אתה מתפלל יחיד,

אתה יכול לחשב רשע כמעט בטוח.

אלא תתפלל בציבור,

ואז לא מדקדקים כל כך.

ואפילו אם התפילה לא מתקבלת,

על כל פנים היא לא נמאסת.

כאילו לזה לא רק שהיא אינה מתקבלת,

אלא היא גם נמאסת, רחמנא ליצלן.

אומר הרב שטיינמן, נתבונן.

הגאון רבי חיים מוולוז'ין כתב על זמנו,

וזה אינו מצוי בעוונותינו רבים בזמננו,

שימצא אדם שיתפלל בכוונה יתרה,

באימה, ביראה ומסירות נפש,

כתנאי לכך שתפילתו ביחיד תתקבל.

ומה נענה אנו בדורנו זה,

שהתרחק הרבה יותר מדורו של רבי חיים מוולוז'ין?

כיצד אפשר לא להתפלל בציבור?

תפילה שגם אם היא לא תהיה בכוונה,

לכל הפחות לא תהיה נמאסת.

זאת ועוד,

במשנה באבות מדובר על יהודי טוב,

שומר תורה ומצוות,

אבל מתפלל ביחידות.

נשאלת השאלה, מדוע יקראו ליהודי כזה רשע?

על כורחך שמאחר ומשמיים מדקדקים עליו,

בודקים ובוחנים אם הוא ראוי לעבור במעבר,

אי אפשר שלא ימצאו עליו תביעות

שמחמתן ייקרא רשע.

אבל כשהוא מתפלל בציבור,

אף על פי שמדובר על אותו אדם

שמתפלל ביחיד,

ואם מתפלל ביחיד דקדקים וקוראים אותו רשע,

מכל מקום עתה

שהוא מתפלל בציבור,

הקדוש ברוך הוא לא מדקדק עליו,

ותפילתו אינה נמאסת.

ויש תקווה

במשך הזמן

יעלה וישתפר להיות צדיק

אף על פי שכעת אינו במדרגה זו.

לכן צריך לדקדק מאוד

שלא לחשב רשע ולהקפיד להתפלל בציבור,

וגם אם לא קמת בדיוק בנץ,

להגיע אחרי הנץ

בלי סיפורים ובלי בדותות,

כי זה לא יעזור להגדרה שלך רשע לאותו יום.

ויש להשתדל עד כמה שאפשר לא לחפש פטורים,

מהיתרים,

אלא אדרבה,

לחפש, להשתדל, להתפלל בציבור

שתפילה כזו כאמור אינה נמאסת,

ובתפילה שכזו הוא זוכה לענות גם אמן,

ואמן יש מרבה וקדושה,

ומודים דה רבנן,

וזו זכות גדולה, ואם הוא כהן,

אז הוא לא מפסיד מצוות עשה של כהונה,

ואז יש לקוות

שבמשך הזמן יעלה ויתעלה עד שיגיע לדרגה כזאת,

שיהיה צדיק באמת.

פעם היינו חוזרים מההרצאות

והיינו מתפללים באיצקוביץ',

איצקומט,

שם עד שעה שתיים, שלוש, ארבע,

לפנות בוקר, עוד מתפללים, מה יריב?

מה יריב?

מה יריב?

מה יריב?

מקום ידוע בבני ברק.

פעם אחת התפללנו בשתיים וחצי, הגענו מהדרום,

תפסנו שם מניין,

והתפעלתי.

פתאום הגיעה המונית,

ובן אדם יוצא ממנה,

בא להתפלל.

יש מניין? יש מניין? מודאג, יש מניין.

אומרים לו, תכף יבואו עוד שניים, שלושה, יהיה מניין.

מאיפה אתה?

מנתניה.

הוא בא במונית מנתניה, הלוך חזור, מאות שקלים,

בשביל להתפלל, מה יריב?

שמעתם דבר כזה?

מוכן לבזבז מאות שקלים בשעה שתיים וחצי בלילה,

להגיע להתפלל בבני ברק, שיהיה מניין,

ולחזור. לא אדם עשיר.

לא אדם עשיר.

בחורצ'יק כזה, אני יודע, היה עשרים וחמש, שש.

לא לפספס מניין. אתם שומעים דברים כאלה?

לרומם,

כתוב בנשמת קול חי.

מה הפשט?

אומר הרב שטיינמן, לרומם.

הכוונה שאדם יאמר על הקדוש ברוך הוא שהוא רם.

כלומר,

למעלה משכל האדם.

ואין בכוחנו להשיג את גדלותו.

לרומם, מעל כל השגה.

אבל הוא אומר שמכל מקום הלשון כביכול אינו מדויק.

כי משמע שאני האדם, אני עושה אותו רם, לרומם?

לרומם.

אומנם לרומם זה מעל.

זה לא לקבוע מעלה.

לרומם. כל הזמן לרומם.

אבל הוא אומר, הלשון לא כל כך מדויקת.

לכן אפשר שכלול בלשון עוד דבר נוסף.

למשל,

אם ראובן גבוה יותר משמעון,

ככל ששמעון יעלה יותר, יתקרב יותר אל ראובן.

והמרחק יפחת

ביניהם ממה שהיה קודם.

אבל אדם, כלפי הקדוש ברוך הוא,

ככל שיתרומם בעצמו,

אז הוא יראה יותר את גדולת השם.

כמה שאדם ההשגות שלו מתרוממות יותר,

אז הוא מבין עוד יותר כמה השם רם בנשגב לאין שיעור.

כי כשאדם מרים את עצמו בשעה שהוא מתחיל להתבונן,

הוא מבין שהקדוש ברוך הוא רם יותר ויותר ממה שהוא שיער.

כמו שרבנו סעדיה גאון היה חוזר בתשובה כל יום

על ההכרה של היום,

שהכיר את הבורא מלימוד התורה,

אז הוא ידע שאתמול הוא עבד אותו בהכרה פחותה,

אז הוא עזר בתשובה על אתמול.

כל יום היה חוזר בתשובה.

כי כל יום שהוא הכיר את הבורא יותר,

הוא הבין את אפסיותו של האדם, חוסר ידיעתו והכרתו,

ואת מעלתו וגדולתו של הבורא לאין שיעור.

וזה הביאור בלרומם.

שאדם ירים את עצמו בלקבל מלכות שמיים,

ובזה יכיר יותר את רוממות הקדוש ברוך הוא, שהיא לאין ארוך.

על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי,

הגמרא בסנהדרין צדיק ב' אומרת,

תנור הבנן,

בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה,

מישאל ועזריה לחבשן האש,

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל,

לך בחיי מתים בבקעת דורא.

כיוון שחיה אותן,

באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו.

באו לנבוכדנצר, טפחו לו על פניו והלכו להן.

שאל, מה טיבן של אלו?

מאיפה אלה הגיעו?

אמרו לו, חבריהן של אלו,

זה יחזקאל הנביא של היהודים.

הוא החבר של חנניה, מישאל ועזריה, שיצאו לך מכבשן האש

ולא הצלחת לשרוף אותם.

ומחיה מתים עכשיו בבקעת דורא.

פתח נבוכדנצר ואמר ככתוב בדניאל ג' ל' ג',

אטוהי כמא רב רבין ותמאוהי כמא תקיפין.

מלכותי מלכות עלם

ושולטני עמדר ודר.

הפירוש אותותיו של הקדוש ברוך הוא מאוד גדולים,

ומופתיו התמוהים מאוד חזקים.

מלכותו מלכות עולמין

וממשלתו עם כל דור ודור, עם כל הדורות.

הוא מושל בכל הדורות.

אמר רבי יצחק, יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע.

שאלמלא בא מלאך

וסתרו על פיו,

ביקש לגנות

כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהילים.

רש״י מפרש,

נבוכדנצר היה מסדר שבחות נאות יותר מדוד,

ואילו לא סותר אותו המלאך והיה ממשיך לומר,

היה הקדוש ברוך הוא נוטה אחריהן יותר מאחרי השירות שעשה דוד.

אומר הרב שטיינמן, קשה?

למה נפשך?

אם נבוכדנצר אמר שירות כאלה שהקדוש ברוך הוא היה נוטה אחריהן יותר מאחורי השירות של דוד,

משום שהן היו שירות כה נעלות,

אם כן, מדוע עשתרו המלאך על פיו?

למה סתם לו את הפה?

הרי המלאך אינו עושה כלום מעצמו אלא בשליחות הקדוש ברוך הוא.

ואם אמרנו שהקדוש ברוך הוא נוטה אחריהן יותר משל דוד,

למה לא הניחו לו לומר,

מאחר ששירותיו עדיפות על שירות דוד?

עיקר הדבר צריך ביאור.

איך ייתכן שזמירות של נבוכדנצר הרשע

תהיינה מעולות מהשירות והתשבחות של דוד המלך שבכל ספר תהילים?

לכן אומר הרב שטיינמן, נראה לפרש,

נבוכדנצר נקרא רשע גם אחרי השירות

בתשבחות לקדוש ברוך הוא.

כי כשאדם מושחת במידות,

כל הדברים,

אפילו אותם שראוי לבוא על ידם קידוש השם,

ובה באמת קידוש השם,

אותו אדם מקבל את הכול ועושה מהם סם המוות.

מקבל יכולות

ואפשרויות

והופך את הכול לסם המוות.

נבוכדנצר התפעל מהנס הגדול שראה

שיחזקאל מחיה מתים.

עיני עיני קורא.

המתים באו וסטרו לו על פניו.

אבל הוא לא שינה את מידותיו הרעות.

נשאר מושחת.

רוצח גס רוח.

שקוע וטבוע במידות הרעות.

אלא יש כלל.

הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל ברייה.

ואם כן, גם שהקדוש ברוך הוא לא רוצה את השבחים שלו,

כמו שכתוב בלרשע

אמר אלוהים

מה לך לספר חוקיי?

אומר הקדוש ברוך הוא אני לא רוצה לשמוע את הרשעים מספרים שבחים שלי.

כמו הזמרים הפסולים שאומרים דברי פסוקים ושירות כאלה ואחרות.

עם מידות מושחתות מחטיא הרבים

כי רבעם בנבט.

ונבוכדנצר בוודאי רשע גמור היה.

לכן מה לך לספר חוקיי?

אבל היה צריך לקבל שכר כי השם לא מקפח.

ועל כל השירות והתשבחות שאמר מתוך התפעלות חד פעמית

שראה תחיית המתים בחייו.

ובאמת נבוכדנצר יקבל שכר.

זה גרוע מאוד

כי הוא ינצל את השכר להשחתה.

ולכן הוכרח המלאך לסתור את פיו

ולא נתנו לו אפשרות לעשות את המצווה

כיוון שהוא עושה אותה עם מידות רעות.

זה היה החסד הגדול שהמלאך סתר אותו על פיו.

כאילו לכן היה אסון לעולם.

מאחר שכל השירות עם מידות רעות.

וכוח הפועל בנפעל.

וגם הדבר הנעלה ביותר,

אם עושים אותו עם מידות רעות,

זה סם המוות ומקור השחתה לו ולעולם כולו.

לכן צריך להתבונן מי האיש הפועל הפועלות,

אפילו אם הן גרנדיוזיות,

אפילו אם יש בהן קידוש השם.

מי עומד מאחורי זה אם הוא בעל מידות רעות?

זו השחתה לעולם כולו.

ולא עוד אלא שעלולים לנהור אחריו.

אז לכן צריך להוריד אותו,

לשאול תחתית

ולפרסם את קלונו ברבים.

כמו שהרב

היחיד

שיצא נגד שבתאי צבי,

שנכשלו וטעו בו גדולי ישראל,

וחשבו אותו משיח.

ששפרוט.

רבי יעקב סספורטס. סספורטס.

סספורטס, סספורטס, ששפרוט.

הוא פרסם אותו נגד כולם

והוא צדק.

כל השאר טעו בו.

התפעלו, קבלות וקבלה ועניינים, וזה, פה ושם.

והמטונף הזה,

הוא הצמיח את כל הסדר העולמי החדש.

כל אלה התלמידים שלו, הדיפ-סטייט,

השבתאים.

הרשע המרושע הזה בא על אשת איש עם תפילין בראשו.

משהו כמו ברלנד כזה.

לא יאומן כי יסופר.

אז זאת אומרת, מי שיש בו מידות מושחתות אפילו יעשה מופתים.

אפילו יעשה קידוש של שם גדול.

אפילו תשבחות שהקדוש ברוך הוא אומר שהן ממש מאפילות

על כל ספר תהילים של דוד המלך.

אסור לשמוע אותו. צריך לסתור את פיו.

לסתור את לועו.

ולא להקשיב לו.

דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי, עבדך, משיחיך.

חכמים זיכרונם לברכה במדרש שוחר טוב.

ובא בנפש החיים, בשער ד' פרק ב',

ביקש דוד המלך עליו השלום מלפני השם יתברך

שהעוסק בתהילים

יחשב אצלו יתברך כאילו היה עוסק

בנגעים באהלות.

יש לעיין,

אומר הרב שטיינמן.

האם כוונת דוד המלך

בבקשתו

הייתה שאמירת פרקי התהילים

תהיה בתורת תלמוד תורה או בתורת תפילה?

למה זה ייחשב?

ואומר הרב, נראה שתהילים הם תורה.

והראייה שאסור לומר תהילים בתשעה באב

הוא באמת

ספר תהילים הוא אחד

מכתבי הקודש.

עד כאן.

תודה על ההקשבה.

שבת שלום.