"ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו, את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל". אנו סומכים על ההיתר ללמוד שלא לשמה, על פי הבטחת חכמים ז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ככתוב בסוטה מ"ז. אז מי שסומך על זה שהוא יכול ללמוד שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, צריך לדעת שהגר"ח - רבינו חיים מוולאז'ין זצ"ל קבע בספרו נפש החיים, שאדרבא, ההוראה שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, מורה שהלא לשמה הוא שלב הכרחי בסולם העליה המביא לשמה, ז"א זה סולם שהוא הכרחי בעליה שיבוא מלא לשמה לשמה. ואנו רגילים להבין זאת על פי דברי החינוך במצוה ט"ז שאדם נפעל על ידי פעולותיו, והפעולות הטובות סופן שיביאו למחשבה הרצויה. אז אם אדם לא יכול לכוון לשמה מהתחלה, אומר בעל ספר החינוך שירבה בפעולות חיצוניות ומתוך הפעולות החיצוניות הוא יגיע למחשבות הרצויות וזה יהפוך להיות לשמה. שאדם נפעל על ידי פעולותיו והפעולות הטובות סופן שיביאו למחשבה רצויה. ואם ככה, אז מתוך שלא לשמה בא לשמה, וזה סולם הכרחי לעלות מהלא לשמה אל הלשמה, ופעולות חיצוניות הן יכולות בריבוין להביא ללשמה שהמחשבה תהיה רצויה.

בסוגיה הזאת אנחנו עומדים ונבוכים, שהרי היו מגדולי ישראל אבירי הרועים שעסקו כל ימיהם בתורה ובמצוות שלא לשמה, ולא זו בלבד שלא באו לשמה כמו שכתוב, לעולם יעסוק אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לא רק שהם לא הגיעו ללשמה אלא הם גם נטרדו מן העולם, כמו דואג ואחיתופל, ותורתם הפכה להיות סם המוות. סם המוות.

ועוד, לפי הבנתנו, בענין העסק שלא לשמה, שסופו יביא לשמה, כיצד יובנו דברי הגמרא שהוכיחה זאת שמתוך שלא לשמה סופו שיבוא לשמה, מאיפה היא מוכיחה את זה? שבשכר ארבעים ושניים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות, שיצא ממנה שלמה, שכתוב בו "אלף עולות יעלה שלמה", ושלמה העלה אלף עולות לשמה, כל זה מאיפה התחיל? מהשלא לשמה של בלק, סופו שהגיע לשמה, איפה? אצל שלמה אלף שנה אחרי. אמר רבי יוסי בן חוני, רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה, והדברים מתמיהים. אם השלא לשמה הוא ריק מפנימיות וכל תקוותו שבהמשך הזמן הוא יתעלה העושה עד שיגיע לשמה, אם כן כיצד יתכן להעביר התעלות זו בירושה לנכד נכדו לאחר דורות של הפסקה? אתם שומעים את השאלה? אם השלא לשמה הוא ריק מפנימיות, אין בו כלום, לא לשמה גמור. איך יכול להיות שזה עובר בירושה הלא לשמה ומגיע לשמה? הרי אין בו שום גרעין, שום ניצוץ של משהו שימשיך ויעבור. מי שמעביר ריק הלאה מה מקבל השני - ריק, אז איך זה עובד שזה יהיה בסוף? מילא אם בן אדם נגיד הוא בעצמו מתחיל שלא לשמה ולאט לאט הוא מתרגל עד שהוא מגיע ללשמה אני מבין, כמו שאמרנו שמהפעולות החיצוניות, אפילו שאין לשמה, בסוף הוא יגיע למחשבה הרצויה ויהיה לשמה, אבל אם בלק הוא הקריב ארבעים ושתיים קרבנות, ונאמר שלא היה בלא לשמה שלו כלום, איך זה עבר עד שלמה אלף שנה ונהיה לשמה באלף עולות? זאת השאלה.

על כרחנו שצפון וטמון דיוק, דיוק בעומק דברי חכמים ז"ל, והעומק של הדברים הוא ככה, שבתוך שלא לשמה צפון גרעין חבוי ונעלם של הלשמה. חכמים דייקו ואמרו, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, מה זה מתוך? מהתוך של הלא לשמה, אבל התוך, בתוך שלא לשמה יש כבר גרעינון של לשמה, מזה יבוא הלשמה. מהמתוך הזה כבר צפון גרעין חבוי ונעלם של לשמה. ובלק עצמו היתה לו בקרבנותיו נקודה אחת דקה מן הדקה שבה הוא זכה לכוון לשמה, ובהיחשב לתומו להקריב לשמה. ניצוץ זה הפך לשלהבת קדושה על ידי שלמה נכד נכדו שהקריב אלף עולות לשמם בחנוכת בית המקדש.

אז לבלק בתוך עבודת הקרבנות היתה נקודה דקה מן הדקה שזכה לכוון לשמה, הוא לתומו חשב שהוא מקריב לשמה, אבל היה שמה נקודונת, הניצוץ הזה נשאר, והוא הפך לשלהבת קדושה על ידי שלמה נכד נכדו שהקריב אלף עולות לשמה בחנוכת בית המקדש. אז קודם כל במאמר מוסגר אנחנו רואים שכל פעולה שאדם עשה בחייו תתן את אותותיה בזרעו אחריו אפילו אלפי שנים אחרי. כמו שמעשה אבות סימן לבנים, כמו שאברהם יצחק ויעקב כל מעשה שלהם היה סימן לבנים והם השרישו את השורש שעבר בגנום האנושי מה שקוראים היום, בדי אן אי, הם העבירו לנו את זה שמ"לך לך מארצך" אנחנו יכולים לעמוד בגלויות, מהעקידה נעקדנו הרבה ועמדנו בעקידות. ז"א כל עשרת הנסיונות הצלחנו לעמוד בהם משום שזה הושרש בנו וזה עובר. אז כל פעולה טובה שאחד עשה בבנים שלו זה יהיה, לא טובה גם יהיה, הכל עובר. לא רק חולאים מחלות או בריאת, לא רק גוון של פנים וצבע ותואר, אלא גם ענינים רוחניים עוברים. רואים את זה מאיפה - מבלק, שמאצלו מנקודונת קטנטנה בתוך הלא לשמה שלו היה משהו לשמה שהופיע אצל שלמה נכד נכדו אלף שנה אחרי שהקריב אלף עולות לשמה.

וכן מפורש במסכת תענית כ"ח, אייייי, שרואים שמה שכתוב בני פחת מואב בן יהודה תנא הן הן בני דוד בן יהודה דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרויה, למה מזכירים את יחוס דוד או יואב למואב? אלא כדי להודיע ששייכותם לקרבן העצים עדיין נמשכת והולכת מבלק מלך מואב וארבעים ושניים קרבנותיו שהקריב קרוב לאלף שנים לפני כן. וההבנה הזאת תתכן רק אם נאמר שבלק עצמו היתה בו נקודה של לשמה וניצוץ של אמת, והקב"ה השומר אמת לעולם אינו נותן לנקודה של אמת להעלם. ה' שומר אמת לעולם, אם יש בך נקודה של אמת ולו הקטנה היא נשמרת לעולם, והתוך של הלא לשמה סופו שיהיה לטובה כפולה ומכופלת לדורי דורות. כל זאת עדיין אנחנו מדברים בשלא לשמה של גויים, של בלק, שהלא לשמה שלו הוא לאמיתו, כמו שכתוב על הפסוק "חסד לאומים חטאת", והסביר רש"י שישראל הנותן צדקה על מנת שיחיה בנו, כך כתוב בגמרא בראש השנה ד', גומר בדעתו לתת אותה את הצדקה גם אם לא תתמלא משאלתו, אבל גוי אם בנו לא יחיה יתחרט על הצדקה שנתן, והרי גם בלק העלה קרבנות שלא לשמה, היה לו אינטרס, מה האינטרס? שהקרבנות יועילו בשביל שה' יסכים להרוג את ישראל, וכדי שיחיה בנו, הוא רצה שתיהרג אומה שלמה, מי זה בנו? כל העם מואב, ולבסוף לא הפיק זממו, זה לא עלה לו, לא הצליח, ואם כן הוא תהה על הקרבנות כמו כל גוי, ובכל זאת פעמה בו איזה נקודה טובה, והקרבנות פעלו איזה התעלות שעליה הוא לא תהה, ובתוך כל התהום והערפל היה צד של לשמה ועל ידו זכה לזכות הגדולה הזאת, מה הוא זכה? לרות המואביה שממנה יוצא דוד, וממנו שלמה שמקריב אלף קרבנות לשמה. אז על אחת כמה וכמה בן ישראל שאבותיו עמדו על הר סיני ופסקה זוהמתן שיש לו זכויות אין קץ בתורתו ומצוותיו, ואף בשלא לשמה שלו יש כמה נקודות לשמה ודאי, אם אצל הגוי הזה ככה היה שגוי שהוא עושה שלא לשמה הוא עושה שלא לשמה באמת, כי הוא מתחרט גם אם זה לא יוצא טוב, ובכל אופן נמצא אצל בלק איזה ניצוץ קטן, אז אצל ישראל מה, על אחת כמה וכמה שיהיה, ובפרט שעמדו על הר סיני ופסקה זוהמתן וכו'.

והנה בקרבנות האלה היו בלק ובלעם שותפים, זה שוחט וזה זורק את הדם, וכשה' יתברך נקרה לפני בלעם, אמר לפני הקב"ה בלעם, את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח, ופירש הרמב"ן שהוא אמר זאת בדרך תפילה, כאומר ערכתי לפניך מזבח שלם בקרבן שלם, יעלו על רצון מזבחך. ואת הקרבנות האחרונים העלה בלעם לבדו, כי הוא לא רצה שבלק יתעסק בהם שלא יפגל אותם, שמעתם את החסיד בלעם הרשע? הוא אומר אתה עלול לעשות אותם פיגול, אז תן לי בבקשה להמשיך מכאן והלאה.

והנה בלק זכה לכל הקרבנות של שלמה המלך, ובלעם אחריתו עדי אובד ואין לו חלק לעולם הבא, והוא נידון בגיהינום בשכבת זרע רותחת לדורי דורות, כמו שכתוב בסנהדרין צ' ובגיטין נ"ז. אז מה נשתנו אלו מאלו? מה ההבדל בין בלק לבין בלעם ששניהם הקריבו כביכול את הארבעים ושתיים קרבנות, אלא על כרחך שאין הכוונה שהשלא לשמה סופו שיביא לשמה, אלא רק כאשר יש בו נקודה זכה ואמיתית וכנה, מתוך שלא לשמה, שבתוך יהיה לשמה, נקודה כזאת נמצאה רק בליבו של בלק והיא נעדרה לחלוטין מלבו של בלעם, לכן מבלעם לא נשאר אלא גורנישט מיט גורנישט, אבל מבלק צמחו מארבעים ושתיים קרבנות אלף קרבנות של שלמה לשמה, מנקודונת קטנטונת.

נו, אז שמא יאמר האומר שמימד כזה של שלא לשמה שהוא משולל ונטול לגמרי מלשמה, לא יתכן אלא באומות העולם, אבל אילו אנו בני אברהם יצחק ויעקב, לנו אין לחשוש כי במעמקי ליבנו טובים אנו, וכל שלא לשמה שלנו מוצא הד של לשמה בקרבנו, כמו שכתוב בברכות י"ז, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה הוא היצר הרע, ולכן גם פסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות גירושין שבכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אין זה גט מעושה. אדם שלא רוצה לתת גט לאשתו מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, וזה לא גט מעושה. למה כי באמת היהודי רוצה לתת גט רק יצר הרע לא נותן לו, הגאוה, הוא לא רוצה, לא שהוא לא רוצה, הוא עצמו כן רוצה, הוא רוצה לעשות את רצון הבורא, הוא לא רוצה להמרות את פיו אלא משתלט עליו היצר. נותנים לו מכות מגרשים את היצר, אחרי שיוצא היצר אומר רוצה אני. אז הרוצה אני הוא אמיתי, כי אצל ישראל הם רוצים לקיים את המצוות. אז אם ככה הלא לשמה של הגויים יכול להיות לא לשמה שלא יביא לשמה, אבל אצל ישראל לא כך ההינו אומרים, נכון? אבל מה נעשה שמצינו בגמרא בחגיגה ט"ו, אשכחי שמואל לרב יהודה דטלי בעיברא דדשא וקא בכי, היה נתלה רב יהודה על המנעול של הדלת ובוכה, ושמואל שואל אותו, אמר ליה שיננא אמייקא בכית? שנון וחריף למה אתה בוכה? אמר ליה, מי זוטרתא מדכתיב בהו ברבנן, איה סופר, איה שוקל, איה סופר את המגדלים, וכי זה דבר קטן מה שכתוב בחכמים, איה סופר שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, הם היו יודעים לספור את כל האותיות שבתורה, נו, אתה לא יודע לספור גם? בא נתחיל לספר אחת שתיים שלש, לא, הם ידעו איפה יש יתרות וחסרות, יאפה יש ו' ואיפה אין ו', איפה ככה ואיפה ככה, והם ידעו את כל היתרות והחסרות שבתורה והם יכלו לפי זה לספור את אותיות התורה בדיוק. מי שולט עד כדי כך לספור את כל אותיות התורה ביתרות וחסרות, איפה סופר, איפה יש עוד כאלה שהם ברמה כזאת שיכולים לספור את כל אותיות שבתורה. ולא עוד, איה שוקל, איפה מי שיכול להגיד לנו ולשקול קלים וחמורים שבתורה. מה הבעיה להגיד קל וחומר? לא, לא בכל מקום ניתן לומר קל וחומר, אמנם זה אחד מ-13 מידות שהתורה נדרשת בהם אבל לא בכל מקום דרשינן קל וחומר, וצריך שיקול דעת וידיעה ברורה איפה אומרים קל וחומר ואיפה לא, אז מי יכול לשקול? צריך להיות בקיא בכל התורה כולה ובכל הכללים. מי יש לנו כאלה רבנן? ולא עוד, איה סופר את המגדלים שהיו שונים שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר, יש חמש דעות בגמרא מה זה, מה זה המגדל פורח באויר, והם היו מקשים 300 קושיות ולא היה על אף אחד מהם תירוץ מרוב שהקושיות היו קשות, ויש אומרים שלא היה להם סיעתא דשמיא לברר את הקושיות שלהם. ואמר רבי אמי, תלת מאבעיא בהו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ווי ווי ווי, דואג ואחיתופל הם היו כאלה גדולים, כאלה גדולים הוא בוכה, הוא בוכה רב יהודה יו יו יו, איה סופר, איה שוקל, אי, איה סופר את המגדלים, מי אלה היו? אלה היו דואג ואחיתופל, ומה שנינו, ותנן, שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, ובכללם דואג ואחיתופל. הם עם בלעם וגיחזי ביחד אין להם חלק לעולם הבא. בלעם ודואג ואחיתופל אין להם חלק לעולם הבא, בלעם ששכב עם האתון שהיה טמא, שהיה משוקץ, שהיה אי אפשר להגיד מה להגיד עליו עוד, מה עוד אפשר להגיד עליו, והם שדואג היה אביר הרועים, שהיה גאון, שהוא היה סופר ושוקל ויודע את כל המגדלים וכל הדברים כל הדינים והכל, ובכל אופן אין לו חלק לעולם הבא. ואחיתופל שאפילו לקרוא לו אדם אי אפשר, לא יכלו לקרוא לו חכמים אדם כי הוא היה כמו מלאך, והיו שואלים אותו כמו באורים ותומים ואין להם חלק לעולם הבא, איך יכול להיות דבר כזה? והוא בוכה, בוכה רב יהודה, למה אתה בוכה? הוא אומר אם אלה נמנו בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא, אנן מה תהא עלי, מה יהיה איתי הוא אומר, מה יהיה איתנו. אמר ליה שמואל שייננא טינה היתה בליבם. טינה זה לכלוך, טינופת, הלב שלהם לא היה טהור לא היה נקי, היה להם מידות רעות ומושחתות, לא היה להם לשמה כלל וכלל, כלל וכלל, כמו בלעם, כמו בלעם. פשששששש כל התורה הזאת, גדולי הדור, אחיתופל נקרא רבו של דוד, קרא לו רבי אלופי ומיודעי, ואחרי כל זה ששואלים אותו כל ישראל והסנהדרין והוא כמו אורים ותומים ואין לו חלק לעולם הבא, הוא כמו בלעם, אין לו כלום בלב. פששששש. יכול להיות גדול בדור כזה, יבבי, וכולם יטעו בו, וכולם יטעו בו.

עוד אמרו שם, שאל נימוס הגרדי, זה היה פילוסוף אורג, את רבי מאיר, כל עמר דנחית ליורא סליק? כל צמר שמכניסים אותו לתוך היורה - זה כלי שבו שמים את הסממנים, את הצבע שצובעים בו את הצמר, כל צמר שמכניסים ליורה עולה מצטבע כולו ונתפס בו הצבע? פירש רש"י, כל צמר שניתן ליורה של סממנים לצבוע עולה לו צבעו או אינו עולה, כלומר זה משל, כל הלומדים לפני חכמים עולה להם תורתם להגן עליהם מן החטא? האם כל מי שלומד תורה לפני החכמים התורה שהיא לומד היא תגן עליו מן החטא? אמר ליה, כל מאן דהוה נקי אגב אימי סליק, כמו בצמר, צמר שנכנס נקי ליורה כמו שמוציאים את הגיזה מהאמא שלו, איך שלוקחים אותו מהאמא שלו והוא עוד נקי, עוד לא התלכלך והתעפר בעפר או משהו, ולוקחים את זה ומכניסים ליורה, אז נקלט הצבע במאה אחוז. פירש רש,י שהוא לא נתלכלך בגיזה אז עולה לו צבעו, אבל אם הגיזה, אם הצמר כבר התלכלך לא נקלט הצבע, כלומר מה הפירוש - כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו אז עולה לו. אם כשהוא ישב לפני החכמים ללמוד תורה יראתו קדמה לחכמתו אז זה יועיל לו להגן מפני החטא, לכן אין מלמדים תורה למי שאינו הגון, תלמיד שאינו הגון המידות שלו לא הגונות לא מלמדים אותו תורה, כי זה כזורק אבן למרקוליס, אין מזה שום תועלת. צריך שיראת חטא תקדם, ז"א אם הגיזה היא נקיה ייקלט בה הצבע, אם האדם ירא שמים הוא נקי מהמידות הפחותות תקלט בו התורה ואכן היא תשפיע עליו והוא יהיה מה שצריך להיות.

וכתבו התוס', דדואג ואחיתופל דלא מגני להוא תורתם לפי שלא היה להם יראה כלל, התוס' אומרים למה התורה שלהם לא הגנה עליהם? לא היה להם טיפה, טיפונת של יראת שמים. שום דבר גורנישט, אתם מתארים לכם דבר כזה? גאוני הגאונים, אין בדורות שאחריהם כמותם, והם אין להם חלק לעולם הבא כלום, וזאת למה? לא היתה להם יראת שמים כלל. והרי דואג האדומי היה אביר הרועים, ראש הסנהדרין כמו שכתוב בסנהדרין צ"ג, והקב"ה קרא לו גיבור בתורה, סנהדרין ק"ו, יתכן אם כן שיהיה גדול הדור ולא תהיה לו יראה כלל, ומי בכה אחריו וירא מכך? רב יהודה שהוא היה מלאך אלקים, ושמואל רבו הסתמך על יראתו זו של רב יהודה להלכה, כמו שכתוב בנידה נ"ג, ואמר שאימתא דמרי עליה ואין זה ילוד אישה, ככה אמר עליו שמואל, שאימת שמים עליו והוא לא ילוד אשה, זה מלאך זה. ובברכות כ' אמרו, כשחלץ מנעלו האחד  ירדו גשמים, רב יהודה ברגע שהצטער עם הציבור והוריד רק נעל אחת, לא שתיים, כבר בשמים לא יכלו לתת לו להצטער יותר וכבר חמלו על כל הדור והורידו גשמים בזכותו. למה משום שהיה מוסר נפשו על קידוש ה'. והוא  תולה את עצמו על הדלת ובוכה מיראתו שמא ייטרד משני עולמו כמו דואג ואחיתופל, אז מרגיע אותו שמואל, כי אמנם היתה יראתו קודמת לחכמתו, אל תדאג, אתה אצלך היראה קודמת לחכמה, אצלך הצבע עולה ונדבק, זה בסדר, התורה שלך מתקיימת. אבל עכשיו מה אנחנו, מה איתנו, חובה עלינו לברוח כמטחווי קשת להיות כמו בלעם שאין בשלא לשמה שלו שמץ של טוב, אמר לו שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל אצלו לא היה בשלא לשמה אפילו שמץ של טוב כמו שנמצא בבלק. ומהי מידתו של בלעם? רוח גבוהה, שממנה מסתעפת הקנאה בשלמות של חברו, הוא לא יכול לראות את חברו שלם, הוא לא יכול לראות, יש לו רוח גבוהה, הוא בעל גאוה, הוא לא יכול. לא יכול לראות את החבר שלו שלם, הוא תמיד רואה רק חסרונות בחברים. רק הוא שלם, הוא הכל בסדר, וזוהי עין רעה, והיא גורמת לנפש רחבה שאדם מחשיב רק את עצמו ואת רצונותיו ומשעבד את הגשמיות עם הרוחניות רק לעצמו, גם תורה הוא לומד בשביל כבוד, בשביל ממון, הוא לא לומד תורה לשמה, משעבד את הגשמיות עם הרוחניות לעצמו עד שכל מעשיו כולם הם רק לשם עצמו. אין לו שבריר של לשמה ולשם שמים. אז צריך להזהר לא להיות מהתלמידים שלו. ואם לא נקטין את הרגשת האני, את האגו, תאטום הטינה את ליבנו כליל, והשלא לשמה ייעשה סם המוות, כמו שכתוב בתענית ז', כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המוות חלילה, ונח לו שלא נברא משנברא. והתוס' כתבו בלומד לקנטר, אם האדם הזה מצער את חבריו בתורה שיש לו, האדם הזה טוב לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם.

נו, זה גם החילוק שבן בלק לבלעם, בלק פחד מפני בני ישראל, כמו שכתוב "ויבואו קרית חוצות" ורש"י מפרש עיר מלאה שווקים, אנשים וטף בחוצותיה, לומר לו לבלעם ראה ורחם שלא יעקרו אלה, תקלל אותם, תעשה משהו, ומשום כך היה ניצוץ של אמת בשלא לשמה שלו, אפילו שהוא ביקש לדחות נפש מפני נפש את נפש ישראל מפני מואב, מה שאין כן בלעם, בלעם התעבר על ריב לא לו, הוא בא רק בשביל כסף וכבוד ולהגדיל את שמו, כל פעולתו היתה לקנטר, להראות את כוחו, להפיק את רצונו, להאדיר את רוחו הגבוהה ונפשו הרחבה. מה סופו? ירש גיהינום וירד לבאר שחת. העצה היחידה היא להתרחק מדרכו של בלעם ולהתקרב לאורחותיו של אברהם אבינו שהיא מנחילה שתי עולמות, וזה רק על ידי עמל של מוסר ויראת שמים.

וצריכים לדעת שיש תלמידי חכמים שהם נמצאים באוהלי אברהם והם תלמידיו של בלעם. יש אנשים שיכולים להכנס לכולל והם בעצם תלמידי בלעם והם לומדים בכולל של אברהם. איך זה יכול להיות? מי אלה תלמידיו? מי שיש לו רוח גבוהה הוא בעל גאוה, עין רעה זה שהוא רואה חסרונות באחרים ולא בעצמו, ויש לו נפש רחבה, יש לו תאוה. אז אם אדם מזהה משהו מכל אלה שידע שהוא מתלמידיו של בלעם אפילו שהוא יושב אצל אברהם.

אז יכול להיות גדול דור שכולם סוגדים לו ממש, אבל הוא גורנישט מיט גורנישט ואין לו חלק לעולם הבא. אחיתופל, דואג, ויכול להיות בן אדם שהוא גיחזי, הוא מכניס את כל הרבנים הגדולים לרב, חלק הוא מכניס חלק הוא לא מכניס, חלק משלמים וחלק לא משלמים, תלוי, גיחזי כזה אין לו חלק לעולם הבא, והוא יהיה עם בלעם חברותא. איייי.

אז ז"א, גם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה זה רק אם בתוך השלא לשמה יש גרעין של אמת שחפצו ורצונו להגיע ללשמה, וככה הוא יתרגל לאט לאט עד שיגיע ללשמה. והפעולות החיצוניות, כמו שאומר החינוך במצוה ט"ז, הם יביאו אותו לידי כך שיוכל להגיע למחשבה הרצויה, אבל זה חייב להיות שיש שמה בתוך את זה, בלי זה הוא יהיה כמו בלעם, כמו דואג, כמו אחיתופל וכמו גיחזי.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו  יגדיל תורה ויאדיר.