"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

היום נלמד איך לנצח את יצר הטוב. חכמים אמרו "בכל לבבך" בשני יצרך. ביצר הטוב וביצר הרע צריך לעבוד את הבורא יתברך. ורבים מתקשים בהבנת דברי החכמים לאהוב את ה' ביצר הרע. הלא לא ייתכן אהבת ה' כי אם ביצר הטוב? וביצר הרע אדם עובר על רצון ה' יתברך. אבל נראה שהדבר הוא להפך. יותר קשה לעבוד את ה' בטוב מאשר ביצר הרע. לאהוב את ה' ביצר הרע זה נראה פשוט ונכון. אחד אומר לחברו. במה אוכל לעבוד אותך? בגופי? או בממוני? הכוונה בזה שהוא מוכן לוותר משהו מגופו או ממונו בעבור חברו. כך זה לעבוד את ה' ביצר הרע. לבטל את היצר הרע. הקנאה, התאווה, הכבוד, מפני אהבת ה' יתברך. זה נקרא ואהבת את ה' אלוקיך ביצר הרע.

הדבר הקשה זה לאהוב את ה' ביצר הטוב. שגם צריך לבטל את היצר הטוב מפני רצונו יתברך. אבל נשאלת השאלה הלא יצרנו הטוב הוא רצונו יתברך. אז למה אנחנו צריכים לבטל אותו? אומנם דבר נכבד ורב תועלת לימדו אותנו חכמים זכרונם בזה. גם יצר הטוב ייתכן להיות רע כמו יצר הרע. אם אדם עושה את מעשהו על פיו לבד, על פי היצר הטוב, ולא מתבונן לדקדק אם זה רצונו יתברך, כי ייתכן הוא מצוי מאוד שגם יצר הטוב יהיה לנו לא על פי התורה וכנגד רצונו של הקב"ה. ייתכן עוד שיהיה יותר גרוע ויותר מסוכן לאדם מאשר יצר הרע. מפני שאם הוא לא על פי דרך התורה הוא מעורב משני כוחות: מטוב ומרע. וגם יכול להטעות את האדם יותר מאשר יצר הרע. מפני שנדמה לו שהוא עושה טוב. ומעלתו של יצר הטוב הוא שהוא עוזר לאדם לעבוד את הבורא. מפני שהוא מושך אותו לדברים טובים ורצויים בעיני ה'. אבל זה רע אם מכוון לעשות על פי התורה וכרצונו של ה' יתברך.

על כן, אמרו חכמים זכרונם לברכה: "וכל מעשייך יהיו לשם שמים". המעשים שנעשים ע"י היצר הטוב, על ידי היצר הרע. כל מעשייך. גם המעשים הטובים לא לעשותם רק מפני שהם טובים בלבד, כי אז ניתן להיכשל ויהיו לרעים. אלא צריך לעשותם לשם שמים. וזה לא מפני הכוונה הטובה בלבד. כי אם צריך להתבונן גם במעשים הטובים שיהיו על פי התורה ועל פי רצונו של ה' יתברך, מפני שמצוי מאוד שגם המעשים הטובים יהיו לא על פי התורה וכנגד רצון ה' יתברך. וזה נקרא בפני חכמי המוסר באידיש: "אפרומר יצר הרע". זהו הביאור. ביצר הטוב לפעמים יש לבטל את היצר הטוב מפני רצונו יתברך.

היו לי הרבה הזדמנויות בחיים לעשות דברים עם כוונות טובות. אבל ידעתי שזה לא על פי רצון ה' יתברך. וויתרתי עליהן ויכולתי לעשות הרבה יותר. הרבה יותר בעלי תשובה לאין שיעור! אבל ידעתי זה לא רצונו יתברך. הקב"ה לא מחפש קבלן קולות שיביאו לו כמו בבחירות. העיק אנשים, נשים, לא משנה. תביא מהליכוד, תביא מהמערך, תביא מהמפלגות הערביות, תביא מכולם, העיקר שיהיה לנו קולות. הקב"ה לא מחפש קולות. אם היה רוצה קולות היה לוקח את הסינים. הוא לא צריך אותנו עם קטן. כי לא מרובכם בחר ה', כי מהמעט מכל העמים. אלא בחר באבותיך! מי זה אבותייך? אברהם, יצחק ויעקב. שעשו את רצנו יתברך ומסרו את נפשם על כל תג ותג של רצנו יתברך. והיו מוכנים לוותר על חייהם לכבוד ה' יתברך. לא חיפשו אינטרסים לכבוד ה'. מה יותר ברור שאברהם אבינו לא יקפוץ לכבשן האש? וישתחווה לרגע יבוז ויירק אפילו בשעה שהוא משתחווה לפסל לרגל ואחרי זה המשיך להחזיר את כל העולם בתשובה, לגייר את כולם. מה הבעיה? יותר משתלם להקב"ה, נכון? לא, לא נכון! הקב"ה לא רוצה כאלה, הוא רוצה מה שהוא רוצה. הוא בלבד. אל תעשה לו יותר ממה שהוא רוצה. "והיה כאשר תוריד ופרקת עולו". אם תוסיפו אפילו מצווה אחת לכבוד ה', אז עשו ישלוט בכם. עכשיו יש קליפה חדשה קרואים לה רונית ברש. והיא החליטה שיש לה דרך חדשה. לא של היהדות כמובן, אבל דרך חדשה. והיא משווה את עצמה לרבי נחמן מברסלב, כי היא מארגנת נסיעות אומן כדי להרוויח במכירת הכרטיסים. והיא מתנועעת כל במה בפריצות והיא יודעת שזה זה יעלה ליו-טיוב ויראו אותה רוקדת עם שרוולים שלא מכסים את המרפקים. רוקדת לפני זמר חילוני. מביאה אותו בשביל שיריד את הבנות וצועק להן "תקפצו, תקפצו" וברור למה. זה רשעות שאין כדוגמתה! היא חושבת... היא בכלל לא חושבת, אבל היא חושבת כך, היא משמיעה שזו הדרך החדשה שהיא מיועדת לה וכך היא רוצה לקרב אנשים. כמוה היה כבר ברג שעשה קבלה, שיעורים לקבלה וקירב אנשים. כמוה יש את "הידרדרות" שגם כן מקרבים עם כל מי אנשים כאלה ואחרים וכל מיני תכנים כאלה ואחרים וכל מיני דרכים פסולות ואחרות ועל זה יצאו גדולי ישראל והעדה החרדית והוציאו כנגדם בארץ ובחו"ל וגדולי ישראל לא נחה דעתם מהם וכו'. אבל מה לעשות! כל אחד מחדש לו חידושים וחושב שהוא עושה טובה להקב"ה והעיקר לקרב. בשום אופן לא! בשום אופן לא!

עכשיו נלמד שיעור שיבהיר עד כמה לא. זה נקרא לא לאהוב את ה' ביצר הטוב, לשנוא אותו ולהשניא אותו ביצר הטוב.

ומפני שבעניין זה מצויים הרבה דברים שאפשר להיכשל בהם, על כן נרחיב את הדיבור בזה ונבאר דברים אחדים. להמשיל עליהם את יתר הדברים. ונאמר למשל: אם יתעורר אדם ורצונו לעלות לארץ ישראל, בוודאי שיצר הטוב דוחף אותו וראוי לכל אחד שיהיה לו רצון כזה לעלות לארץ ישראל. אבל אם יעשה על פי רצנו לבד ולא ידקדק שיהיה על פי רצונו של הקב"ה, ייתכן ויכשל ויחטא בזה כמו שיחטא ביצר הרע- להישאר בחוץ לארץ. לדוגמה אם הוא עסקן ציבורי והרבה מוסדות של תורה וצדקה מתקיימים על ידו בהיותו בחוץ לארץ ואם יעזוב אותם יתבטל ולגמרי, אז ראוי לו לבטל את יצרו הטוב מפני רצונו של הקב"ה. מכל מקום צריך שאלת חכם אמיתי במי שהוא פועל ומפעיל באופן כזה. אבל הנה דוגמה שיצר הטוב דוחה לעלות לארץ ישראל, מצווה להתנחל את הארץ. אבל לא בכל מקרה, לא בכל מצב, לא כל אדם ולא בכל תפקיד. צריך לברר את הדברים היטב, היטב. יכול להיות שגם יצר הרע יגיד בתור יצר הטוב שאתה כזה וכזה ולכן את הלא תעלה. גם זה יכול להיות. לכן צריך משיהו ניטראלי, צדיק אמת, חכם אמיתי שיוכל לפשוט את הסוגיה.

וכן בעניין מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה: "זה אלי וענוהו"- התנאה לפניו במצוות. יש מצווה להתנאות לפני ה' במצוותו לתת עד שליש להידור מצווה בשביל לעשות את המצוות לפני הקב"ה כראוי בכל מה שאפשר להנאות לפניו. האם מותר לכל אדם? לדוגמה: מתי שאדם מצבו דחוק, והוא צריך לאחרי אז אין ראוי לו להנאות במצוות ולפזר כסף על זה. ויספיק לו אם ייצא ידי חובת הדין בלבד. ורבו הפשעים והמכשולים בדברים האלה.  אתה דחוק, התורה לא חייבה אותך, להתנאה לפני ה' במצוות זה במקום שיש לך אפשרות ואתה הולך ומתנאה על חשבון זה שאת הלוקח מארחים מעות ועשוה כן. התורה לא התירה לך את הדבר הזה. לכן יצר הטוב דוחף להתנאות ואפילו שמצבו דחוק, אבל על פי דין זה לא נכון. הנה דוגמה נוספת שעם יצר הטוב אפשר לא לקיים את הדין, לא לעשות לשם שמים ולא לעשות לרצונו של ה' יתברך.

רבו גם הפשעים ומכשולים בענייני יצר הטוב לנערים צעירי ימים העוסקים בתורה. יש להם הורים עניים, הם מחליטים לעזוב את ספסל הלימודים, כדי להקל על הוריהם במצב הגשמי. והם מתברכים בלבבם כאילו הם הקריבו קורבן ה' ומקריבים את נפשם ולא מבינים הזחלים הללו שהם עושים גם רע לנפשם וגם להוריהם. מי ביקש זאת מידם? וכי אתם המפרנסים? בורא עולם זן ומפרנס את הכל. גם בלעדיכם, גם לפניכם וגם אחריכם. אבל יצר הטוב כביכול דוחף. ואומר ההורים מסכנים עניים . אני אשב ואלמד פה, אני אוכל ושותה על חשבון הישיבה והוריי רעבים לחם. אז הוא רוצה לצאת לעזור להם. כואב לו הלב. י שלו רגש להורים. הרגש הוא טוב, טוב שיהיה כזה רגש. מצוין! אבל הדין הוא שאתה ממשיך ללמוד והקב"ה זן ומפרנס. אל תחליף תפקידים. אז לכן, הכוונות טובות, זה בא מיצר הטוב, אבל זה לא לרצון ה'. צריך שכל מעשינו יהיו לשם שמים בלבד. לא לספק את הרגש. צריך לוותר גם על הרגש במקום שה' רוצה כך. מה יש יותר מאברהם אבינו ומיצחק? שהיה צריך לוותר על הרגש, הבן היחיד בן 37, עד שהמתין לו 100 שנה וקיבל אותו, בסוף ה' אומר "והעלהו לי לעולה" והוא הול ומעלה אותו בלי שום פקפוק, בלי שום שאלה, בלי... "ויצחק יקרא לך זרע" , איפה ההבטחות? איפה כל הדברים? איך יתקיים העולם וכו', וכו'. בלי שאלות! זה נקרא לשם שמים. לא מתחשבים ברגש. ואם היה הקב"ה בא איתו בדין עוד היה דן את אברהם אבינו על זה שירדו לו דמעות בשעה שהוא עקד את בנו. "עין במר בוכה ולב שמח". הגוף של אברהם אבינו בכל אופן בכה, הלב היה שמח, עושה רצון ה', אבל עדיין הגוף פעל פעולתו וירדו דמעות. כי אם היה בא איתו הקב"ה בדין, לא היה עמד. צריך לבטל כל הרגשות מפני רצונו של הקב"ה. לא מספיק שאת העושה דברים טובים. צריך לשעות אותם כמו שה' רוצה בדיוק.  

רבו המכשולים בזה ולא יעו מהו רצונו יתברך. וכמדומה שכתוב במכתב של הרמב"ם, זכרונו לחיי העולם הבא, לאברהם בנו: "יזהר בני מלעבוד את קרובייך בנפשך כי אם בגופך". אם אתה עושה משהו טוב לקרובים תעשה את זה בגוף שלך, אבל לא על חשבון הנפש שלך. זאת אומרת, יש בחורים נמנעים מלישא אישה מפני שמפרנסים את הוריהם. אז הם דוחים את החתונה. זה איסור גמור. יש כאלה שעורכים כבוד לאחיות הבכירות שהם תנשאנה קודם. זה יצר הטוב. נכון, זה בא מיצר הטוב. ראוי שיימצא רגש כזה בלב, אבל  למעשה זה עניין רע, זה נגד געת תורה ונגד רצונו יתברך. אין ראוי להם להשחית את נפשם בעובר טובת קרוביהם. אמר הרמב"ם לבנו: "היזהר בני מלעבוד את קרובייך בנפשך כי אם בגופך".

וכן מצוי שאחד ייסד איזה מוסד של מצווה ובראשיתו היה טוב, אחר כך נעשה ירוד שניזקו מרובה מתועלתו וראוי לבטלו. קשה מאוד למייסד, אשר עמל וטרח הרבה בהקמתו לבלות את מעשה ידיו וחס על עמלו ויגעו שלא יהיה לריק. הנה הרגש הזה כשלעצמו הוא טוב, שכן ראוי לאדם לחוס על עמלו. אולם קרוב הדבר שמפני נגיעת יצרו הטוב, יחזיק במוסד הזה אף שאין ראוי להתקיים. בדברים כאלה ראוי להתגבר על היצר הטוב ולבטל רצונו הטוב מפני רצון בוראו! לשם כך חייב להיות גיבור כארי. לבלי לחוס ולחמול על יגע כפיו. ועל זה אמרו חכמים זכרונם לברכה "בכל לבבך"- בשני יצרך, ביצר הטוב וביצר הרע. כשם שמקבלים שכר על הדרישה מקבלים שכר גם על הפרישה. הפרישה היא רגע. החלטה של רגע. הדרישה שנים רבים.  שמעון העמסוני דרש כל עת ועת שבתורה. ושהגיע "את ה' אלוקיך תירא" לא ידע את מי עוד אפשר לרבות חס ולשום. מי? ופה הוא עצר ואמר את מה שאמר: "כשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים שכר על הפרישה". הוא פשוט כשדרש את כל ה"את"ים חיפש לעשות רצונו יתברך, לגלות את רצונו יתברך. ברגע שהוא נתקע וראה שזה לא מוביל לשלמות, רק עת אחת חסר לו! אחד! פרישה. הוא לא ימציא משהו. זה נקרא לעשות רצונו יתברך ביצר הטוב. זה קשה! קשה מאוד!

אני לא יכול להשמיע הקלטות של גדולי ישאל נגד "הידרדרות". גדולי ישראל הנוכחים. אבל יגיע היום שאני אשמיע. לא אני יצאתי נגד "הידרדרות, בלבד. גדולי ישראל! אבל מה לעשות. אי אשפר לומר כל דבר בכל עת שרוצים. מהסיבות הברורות.

אכן פליאה גדולה יותר יש כאן שאנחנו נלמד וזה יראה לנו את השיא שבשיאים. עד כמה צריך לבטל את יצר הטוב, אפילו שיתבטל כל העולם כולו. מפני רצונו יתברך. כל איש משכיל ראוי שיהיה נרעש ונפחד מהמראה הגדול הזה- שבירת הלוחות ע"י משה רבנו עליו השלום. מובן כמה הלוחות יקרים. אהובים ונחמדים למשה רבנו עליו השלום. דמי נתתי עליהם נפשי נתתי עליהם. על הלוחות, על תורה הקדושה. והלוחות מעשה אלוקים. והמכתב מכתב אלוקים, בהם תלוי מעמד הר סיני וקבלת התורה וקיום כל העולם כולו. אם לא העולם היה מתמוטט, אם לא הייתה ניתנת תורה לישראל בסופו של יום כמו שאומרים. משה רבנו לא נצטווה על שבירת הלוחות. עשה זאת מדעתו. האם  אפשר לשער כמה הייתה נשפו של משה רבנו שהוא ראה בלוחות אשר קיבל בידיו מעת הקב"ה. לא אברהם, לא יצחק ולא יעקב זכו להוריד את התורה לישראל. הנשמה היחידה שהייתה ראויה להוריד את התורה לעולם, זה משה רבנו בלבד. ובכל זאת בשיא השיאים, בכל זאת לא נעשה משה רבנו עליו השלום נוגע להם ופסק שדינם להישבר. וכן עשהו ביטל ברגע אחד את כל קבלת התורה ואת כל עמלו 40 יום ו-40 לילה, לא אכל ולא שתה. מהפכה זו כמהפכת סדום וערומה עשה משה רבנו לכל העולם כולו. לכל העולם הרוחני וכל זה עשה על פי דעתו ושכלו בלבד. האם זה לא דבר מרעשי ומפחיד את הלבבות? לבטל את מעשה האלוקים ברגע אחד? ראינו בזה שני דברים:

דבר ראשון- חוזק שכלו ודעתו של משה רבנו עליו השלום. במידה גדולה והנוראה ביותר שאפשר לעלות על הדעת. לשעות על דעתו ושכלו דבר נורא ומבהיל בזה- לשבור את הלוחות.

דבר שני- כמה הייתה גדולה מידת האמת של משה רבנו עליו השלום. כמה היה טהור ונקי מכל נגיעה שהיא. אפילו מנגיעת יצר הטוב שלו. מאהבתו הגדולה ללחות שקיבל מידיו של הקב"ה וקיים המידה כל כך גדולה מה שאמרו אבותינו הקדושים וריבונו הקדושים: מה זה ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך? בשני יצרך, ביצר הטוב וביצר הרע. הוא ביטל את יצירו ורצונו הטוב ובכל זה מפני רצונו יתברך. שהוא דן על פי עצמו שכך רצונו של הקב"ה.

הנה מזה נראה מה זה משה אמת ותורתו אמת. מה זה האיש אשר בחר בו הקב"ה לתת תורה לעמו ישראל על ידו. ושהתורה נקרא על שמו. "זכרו תורת משה עבדי". הקב"ה לא בוחר אנשים לעושת דברים גדולים בעולם, אלא לאחר ברירה גדולה, גדולה ולפעמים לוקח דורות. איך כתוב על אברהם אבינו? ברר הקב"ה את כל העולם כולו כמו חול הים, עד שמצא את המרגלית. זה לא פשוט! עד שמגיעה נשמה גדולה מן העליון לעולם התחתון כדי לעשות את רצונו יתברך. זכרו תורת משה עבדי!  

הנה זה יסוד מפורש בתורה לעניין מה שביארנו לאהוב את ה' ביצר הטוב, שלא נהיה נוגעים גם ליצרנו הטוב. ונצטרך לבטל אותו בזמן המתאים מפני רצון ה' יתברך. ועתה יבואר לנו דברי רש"י, זכרונו לחיי העולם הבא, מדברי חכמים זכרונם לברכה. הפסוק אומר :"ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". מפרש רש"י: "ולכל היד החזקה"- שקיבל התורה בלוחות בידיו. "ולכל המורא הגדול"- ניסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא. "לעיני כל ישראל"- שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם. שנאמר "וישברם לעינכם". והסכים הדעת המקום לדעתו. שנאמר "אשר שיברת יישר כוחך ששיברת". הקב"ה הסכים עם מעשהו של משה. הוא לא שאל אותו. בשכלו הגדול, באמת הצרופה שלו, בביטול רצונותיו, הוא הבין שזה רצון הבורא והוא צדק במאת האחוזים.

הנה כיוון שפירשו חכמים זכרונם לברכה "לעיני כל ישראל" על שבירת הלוחות, ממילא נדע שגם "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול", גם זה נמשך לעניין שבירת הלוחות. אפילו שדורשים את זה לעניינים אחרים כמו שאמרנו. אז יש להבין כך: מה זה היד החזקה והמורא הגדול ושבירת הלוחות. האם מה שתפס משה רבנו את הלוחות וגברה ידו על זקני ישראל שרצו לתפוס מידו את הלוחות שלו, שלא ישבור אותם, זה ודאי לא ייתכן לומר שזאת היד החזקה, גבורת ידו של משה רבנו. אבל לפי הדברים שאמרנו כעת מובן יפה. היד החזקה זו גבורת שכלו של משה ודעתו החזקה שגבר שכלו החזק והתקיף על יצרו הטוב ואהבתו הגדולה ללוחות, לוחות העדות. ובהתאם לחוזק שכלו ודעתו ביטל ברגע אחד את מעמד הר סיני וקבלת התורה. זוהי היד החזקה! חזקת גבורה שכלו של משה שעשה מעשה נורא כזה בתוקף שכלו הגדול.

לעמוד בניסיונות כאלה שברגע אחד אתה צריך לבטל אפשרויות והזדמנויות בלתי חוזרות, לא כל אחד יכול. לא כל אחד יכול.

"ולכל המורא הגדול" שהיה כאין גילוי שכינה, בגדר מה שאמרו חכמים: "חכם עדיך מנביא".מעלת החוכמה האמיתית היא גדולה מנבואה. ובשבירת הלוחות היה מורא גדול של גילוי השכל. תוקפו וגבורתו בדרגה העליונה אשר אין למעלה ממנה. וממעשהו זה נלמד עד כמה מגיע כח שכלו של אדם אשר עלול להחריף בגינו עולם כולו בפעם אחת.

מזה ילמדו כל ישראל. שלא יהיה השכל קל בעיניהם לעבור עליו. הנה גילוי חוזק הדעת והחוכמה, הוא כאין גילוי שכינה ונופל עליו מורא גדול. זאת אומרת אדם ששולט בשכלו באופן כזה, שיכול לבטל ברגע אחד מה שאינו לפי רצונו של הקב"ה במאת האחוזים, אדם כזה זה כמו גילוי שכינה. באותו רגע זה גילוי שכינה ממש. לפי זה התגלה לנו סוד גדול ונורא בעניין שבירת הלוחות. והוא שאף שהייתה שבירת הלוחות בגלל ישראל, במעשה העגל, שזה היה הגורם, בכל זאת לא יבצר מאיתנו לומר שזה היה בהשגחה עליונה שיקרה המקרה של שבירת הלוחות שבזה הייתה הכנה לקבלת התורה. ושבירת הלוחות לעיני ישראל זה כאין משנה למלך למעמד הר סיני שהיה לעיני כל ישראל. מעמד הר סיני שהיה לעיני כל ישראל. מעמד הר סיני בא לאמת קבלת התורה. ושבירת הלוחות היה הכנה לקיים תורה. קיום תורה תלוי בגורת השכל החזק והתקיף. מבלעדי הזה אי אפשר להוציא לפועל את קיום התורה והמצוות. זה לא מספיק. לא מספיק שאתה תדע תורה, שתרצה לקיים תורה. צריך שתעבוד את ה' בני היצרים וראינו מה זה יצר הטוב. ולפעמים יצר הטוב אומר: תשמע... דוגמאות של כל יום, אם אתה לא תלך לחתונה יהיה חילול ה', יגידו ככה , זה יפגע במשפחה, אחר כך יהיה נתק, מה תרוויח? הם יתרחקו, הם כך. כל מיני חשבונות כאלה ואחרים. זה חשבונות שלא נתבקשנו לעשותם. אנחנו צריכים לעשות מה שנכון על פי ה' ומה רצונו. הוא רוצה או לא רוצה? אם אני שואל את ה' שאני אלך לחתונה של משפחה, אבל הם מוגדרים על פי ההלכה רשעים. הם מחללי שם שמים, הם מאכילים נבלות וטרפות, הם מביאים זמרים פסולים, תערובת אנשים ונשים בפריצות. אתה רוצה שאני אהיה שמה בשביל לכבד אותם ולא לכבד אותך? אתה מסכים? אתה מוותר על הכבוד שלך? אתה מסכים שלבטל... להעלים עין קצת ככה מהתורה ומהמצוות שלך, שכל הייסורים נעשה אותם ברגע לכבוד המשפחה? אפילו הרמב"ם אמר "תעבוד את קרובייך בגופך אבל לא בנפשך". לא בנפשך. וזה דוגמה. יש כאלה רבות, רבות. שאנשים כביכול מתחבטים ואפילו רבנים עוזרים להם לפתור את הסוגיות האלה, כדי שלא יהיה קיצונים חלילה ויאמרו דברים שיגידו שהם קיצונים. הם צריכים לזרום, להזרים ולהשאיר רבנים חביבים.   

היה דרוש ונחוץ מאוד שביחד עם המעמד הקדוש והנורא הזה שנתאמת לנו, שתורתנו היא תורת חיים יתאמת לנו גם אמיתת שכלו של אדם תוקפו וגבורתו של השכל של האדם האמיתי. שבזה תלוי קיום כל התורה וזה נתאמת לנו על ידי שבירת הלוחות שעשה משה על פי שכלו ודעתו בלבד. וזה היה לעיני כל ישראל, כמו מעמד הר סיני. ממנו ילמדו כל ישראל לסמוך על שכלם על פי התורה, לקיים את התורה ברוב אונים ואמיץ כח. נמצא שעל פי זה הייתה שבירת הלוחות לא ביטול קבלת התורה, כי אם קיום ותוקף לקבלתה. וכאין משנה למעמד הר סיני. והמקרה המעציב הזה בהשגחה. בעניין הזה הוא גם סוד גדול. ועניין העגל שנעשה על ידי אהרון קדוש ה'.

מפה אנחנו רואים דבר אדיר. יצר הטוב הוא טוב, אבל כמו שאמרנו שיצר הרע מרבה ביצר הטוב, בשיעור הקודם, וגורם לך לעבוד את ה' ביתר שאת, יותר ממה שצריך ואז אתה גולש שוב פעם נגד רצון של הבורא. אפשר לעבוד את ה' לא נכון, ביצר הטוב, על די שיקולים טובים וראויים. אבל לא במקום, לא בשעה, לא בזמן הזה. צריך כל דבר שיקול דעת על פי האמת הצרופה. מה התורה אומרת ומה רצונו  יתברך. אם אתה לא יודע בכל מצב מה לעשות, חפש לך תלמיד חכם אמיתי, שאומר את האמת ללא כחל וסרק והוא ינחה אותך. אבל אם תלך לרבנים שהכל מותר, הכל בסדר, כל הכשרויות מצוינות, כל הזמרים חביבים, ככה צריך לקרב, צריך לקרב את הרבים, "קרבהו ואל תרחקהו" וכו', וכו'. יש על זה פסוק: "קרבהו לפחתך, הירצה הוא". יש דברים להביא בעל מם לפני אדם שר וחשוב, הוא יקבל את זה? לא יקבל. אז איך אתה רוצה להביא דברים שהם עם מומים לפני ה' יתברך?

לכן, השיעור הזה צריך להיות לנגד עינכם תמיד. לשנן אותו, להבין אותו ואז תבחינו בין טוב לרע, בין שקר לאמת, בין כאלה שרוצים לקרב עליהם את האנשים והנשים ולא לקרב לשם יתברך כרצונו. יחיה ההבדל הקטן. שהוא גדול.