ביאורים ומעשים בברכת המזון על פי הרב שטיינמן זצ"ל - ז | הרב אמנון יצחק

ביאורים ומעשים בברכת המזון על פי הרב שטיינמן זצ"ל - חלק ז

נציבי יום

v      זיווג הגון למרים דינה רחל ומשה בני רות, הי"ו, יזכו לגדל בנים ובנות עם בני זוגם האמיתי, לגדלם לתורה וליראת שמים אמן ואמן.

v      זיווג הגון במהרה משורש נשמתה לגל-אור בת נחמה תחיה שתקים בית נאמן בישראל ולא יסטו מדרך ישראל סבא ימין ושמאל כמלוא הנימה ויתמלא ביתם בנים ובנות הולכים בדרך ה' אמן ואמן.

v      לעילוי נשמת לאה בת רומיה וכל הנשמות שאין מי שיאמר עליהן קדיש אמן.

v      בעזרת ה' יתברך כל היהודים ודודה נורה ומשפחתה שחוסנו לא ייזוקו והחומר לא ישרוד ורשעי העולם יתנערו מהעולם הזה מיד ויבוא משיח צדקנו ויגאל אותנו מיד אמן ואמן.

v      לעילוי נשמת יעקב בן שלום מנוחתו עדן ולהצלחה ותשובה שלמה וכל מילי דמיטב לכל יוצאי חלציו אמן ואמן.

ממשיכים בביאורים ומעשים מתוך ההגדה של הרב שטיינמן על ברכת המזון.

שלא נבוש. כשיצא ספרו העוסק בענייני מוסר התבטא הרב באזני מקורב 'כשמוציאים ספר עם דברי מוסר יש לדאוג שלא תהיינה בושות למעלה שיאמרו עליו שהוא נאה ודורש אבל לא נאה מקיים, ויאמרו לו וכי קיימת מה שכתוב בספר הזה?' אתה כתבת את הספר, לא? קיימת מה שכתוב בספר?

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

במדרש שמואל מביא ביאור שחכמים היזהרו בדבריכם, מזהירים את החכם שיהיה נאה דורש ונאה מקיים, שהוא יהיה נזהר תחילה בכל העניינים שמזהיר לאחרים ויקשוט את עצמו תחילה אחר כך יקשוט אחרים. זה מה שאומר אבטליון חכמים היזהרו אתם בעצמיכם בדבריכם. חכמים היזהרו בדבריכם שלכם, מה שאתם אומרים לציבור, עוד קודם שתזהירו לאחרים, שאם לא כן, אם אתם לא מקיימים, מכם יראו וכן יעשו. ואז כשיתחייבו העם גלות על עוונותיהם, העוון הזה יהיה על צוואריכם.

זה מה שאמר שמא תחובו חובת גלות, לא אמר תחובו גלות, לא מדובר שאתם תחובו גלות, אלא אתם תחובו תהיו חייבים על חובת הגלות שגלגלתם על אלה שטעו בדבריכם, כי ראו שאתם מדברים ולא עושים, גם הם לא עושים. זה יגרום שהם יחובו גלות ואתם תחובו בחובת הגלות שלהם.

ותגלו למקום מים הרעים הכוונה למקום שבו נמצאים גויים רעים עזי פנים שהם לא ירחמו עליכם כלל, וגם יהיה על התלמידים הבאים אחריכם, אלה שנמשכו אחריכם להיות דורשים ואינם מקיימים כמוכם, ונמצא שם שמים מתחלל, שאין לך חילול ה' גדול מזה שדורשים ואין מקיימים.

עוד פירוש מביא המדרש שמואל ואומר היזהרו חכמים בדבריכם הכוונה על הגדרים והסייגים שעשו והוסיפו חכמים על דברי תורה כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כאמרם עשו סייג לתורה - עשו משמרת למשמרתי מה זה סייג? גדר. עושים גדר שאדם לא יתקרב לאיסור, חכמים עשו גדר שלא תעבור אותו. אם תעבור אותו אתה תעבור איסור תורה כבר. אז שומרים עליך, גודרים גדר לפני כן ואוסרים עליך לפני כן איסור מדרבנן כדי שלא תגיע לאיסור דאורייתא החמור.

והטעם בזה שיגדור אדם עצמו בגדרים שלא יבוא לעבור על איסור תורה. אז מה היינו סוברים? שכל זה צריך רק לפשוטי העם. אבל לא לחכמים, כי חכמים הם זריזים לקיים את התורה והם לא צריכים גדרים וסייגים שתיקנו אותם לעם. אז בא התנא אבטליון והזהיר חכמים 'היזהרו בדבריכם שאף אתם בעצמכם תקיימו את התקנה של חכמים וגדריהם'. מה הטעם לדבר? כי אם החכמים בעצמם לא ישמרו את הגדרים והסייגים, הם בעצמם יוכלו להיכשל בדברים קלים, ומן הקל יבואו אל החמור, כי עבירה גוררת עבירה, עד שיכולים להיכשל אפילו בחמורות ממש שעונשם גלות. היזהרו חכמים בדבריכם בגדרים ובסייגים שלא תחובו חובת גלות. על מה מתחייבים גלות? גלות באה לעולם על עבודת אלילים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים. וזה שאומר 'שמא תחובו חובת גלות' כי אם לא תקיימו את הגדרים והסייגים, עלולים להגיע אפילו עד כדי העבירות הכי חמורות שיש בתורה. כי זה דרכו של יצר הרע, היום אומר לך עשה מעט, עד שאומר לך ועבוד עבודה זרה. כך דרכו של יצר הרע וככה הוא מצליח.

נחזור להגדה של פסח בעניין ברכת המזון. 'רצה והחליצנו', בברכת המזון בשבת אומרים 'רצה והחליצנו'. פעם מסר שיעור בהלכות ברכות. הביא את דברי המשנה הברורה בסימן קפ"ח שאמירת רצה והחליצנו בשבת בברכת המזון אינה אלא מדרבנן. ואף על פי כן כותב המשנה ברורה סימן קטן ט"ז אם יש לאדם ספק האם אמר רצה או לא אמר חייב לחזור ולברך שנית ברכת המזון' כי רוב הפעמים בשבוע אדם לא מזכיר רצה, אז זה לא רגיל על לשונו, ואם הוא מסתפק אז סביר יותר שהוא לא אמר, כי הוא לא רגיל להגיד, זה רק פעם בשבוע.

עכשיו שאל הרב שאלה, מה דינו של אחד שכל ימות השבוע לא טועם פת ורק בשבת לכבוד שבת אוכל פת? האם צריך לחזור מספק או לא? כי מאחר וכל השבוע אינו אוכל, רק בשבת הוא אוכל, ייתכן שאמר רצה. למה? כי תמיד הוא מברך ברכת המזון על פת רק בשבת, ותמיד הוא אומר רצה בשבת. ואם קרה פעם שהוא מסתפק אז יותר מסתבר שהוא אמר, כי הוא לא אומר כמו כל האנשים האחרים כל השבוע ברכת המזון בלי רצה, ומסופק, אם הוא בספק על זה והוא רק אוכל בשבת, אז ספק דרבנן לקולא. אז הוא לא צריך לחזור על ברכת המזון לפי זה.

שאלו אותו את הרב כמה שנים הוא לא אוכל פת? הוא דיבר על עצמו. והתשובה הייתה מפתיעה, 70 שנה הוא לא אוכל פת. רק בשבת. הוא היה אוכל רק פירורי לחם 50 גרם. זה בסוף בסוף. בדומה לכך ידוע כי מאז ומעולם נוהג רבנו לשתות מים חמים בלבד ללא תמצית תה, משום שהוא מתייחס לכך כמילוי תאווה. מדוע עליי להיזקק דווקא למים צבועים בצבע חום? היה נוהג לתמוה. כשהסביר לו הרופא שבתה יש רכיבים בריאים עבורו ומומלץ לו להתחיל לשתות תה, הסכים הרב שיכינו עבורו כוס תה. שומע לרופאים. אלא שבשעה שעמד לשתות אותה חזר בו ואמר '90 שנה הסתדרתי בלי תה, דווקא עכשיו להתחיל עם תאוות חדשות?' ולא שתה.

קיץ אחד הזמינו אותו למחנה בני תורה לדרוש בפני בחורים. תוך כדי הנסיעה בכביש החוף קיבלו הודעה שהבחורים עדיין אינם מוכנים ויש להמתין זמן מה. והם היו קרובים לשפת הים, והמשמשים שלו העלו רעיון, הזדמנות מצוינת להמתין בישיבה על שפת הים, לשאוף אוויר צח ודאי יועיל לבריאותו של הרב שכמעט ואינו יוצא מפתח ביתו. ממחשבה למעשה רכשו כסא, עצרו בסמוך לים וסייעו לרב ללכת לכיוון הים. הגיעו לשפת המים, נעמד הרב וברך ברכה בכוונה גדולה, 'עושה מעשה בראשית'. כל הרואה את הים הגדול אחת ל-30 יום צריך לברך. התבונן ואמר 'חושבים אתם שצונאמי יכול לקרות רק במקומות רחוקים? לא ולא. גם כאן מסוגל להיות צונאמי בכל רגע. רק הקב"ה קבע לים גבול ואמר לו שלא יציף את העולם, והוא עושה כדבר ה'. פלא פלאות. "גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" (תהלים ק"ד ט') מה עוצר את הים? חול. פלא פלאות.

במשך 7 דקות נוספות דיבר על פלאי הבריאה ועל השגחת ה' בעולם. לאחר מכן הסתובב והחל לחזור למכונית. 'יש עוד זמן כבוד הרב לדרשה, הבאנו כיסא אפשר לנוח'. אבל הוא השיב 'כבר יצאנו ידי חובת החופשה. זה כבר מתחיל להיות יותר מדי עולם הזה. נחזור לאוטו'. ולא הועילו כל השכנועים, והרב נחוש בדעתו המשיך להמתין בתוך הרכב.

בנוסח של אשכנז אומרים 'לשבות בו ולנוח בו באהבה'. ברצה. בעת מלחמת העולם השנייה פלשו הנאצים יימח שמם וזכרם לצרפת, וכבשוה. שליטתם הייתה מלאה בכל איש או אישה יהודים אשר נמצאו ברחובות צרפת שלא במסגרת עבודה מורשית על ידי הנאצים. אחת הייתה דינם להישלח ברכבות המוות לאחד ממחנות ההשמדה. אחת המתפרות הגדולות בפריז קיבלה אישור של הממשלה להעסיק במסגרתה נשים יהודיות. כך מצאו נשים רבות מקלט מפני הנוגשים הגרמנים.

והנה קרה דבר, המנהל הראשי של העבודה הכריז 'העבודה תימשך בכל ימות השבוע כולל שבת'. לאחר ההכרזה הוא הרגיש שיש תסיסה בין הנשים היהודיות. מבירור קצר עלה כי הנשים מסרבות לעבוד בשבת. מיד קם והכריז בקול תקיף 'אישה שאינה מעוניינת לעבוד בשבת שתקום עתה עם מזוודתה בידה ותצא מהמפעל מפוטרת מהעבודה'.

הנשים היהודיות ידעו היטב את המשמעות לעזוב את העבודה כמעשה התאבדות. העדיפו לשתוק ולשוב לעבודה. להפתעת כולן, נערה אחת לא שבה לעבודה, אלא החזיקה בידה את המזוודה וצעדה בביטחון לכיוון פתח היציאה. זה ללכת למחנות ההשמדה. האחרות ודאי שעשו נכון. אם יש פיקוח נפש מחללים את השבת, לא נאמר ייהרג ולא יעבור.

המנהל שאל אותה 'לאן פנייך מועדות?' השיבה 'אני לא רוצה לחלל את השבת לכן אני עוזבת את מקום העבודה הזה'. המנהל הגוי התרגש מאומץ הלב של הנערה, ולא יכול היה להסתיר את רגשותיו, ובאורח פלא פנה לכל הפועלות ואמר 'אתן כולכן תמשכנה לעבוד בשבת מלבד הנערה הזו שהוכיחה את הדבקות לדת באומץ בלתי ייאמן. אותה אני משחרר מכל עבודה בשבת.' אותה הנערה הייתה הרבנית תמר שטיינמן עליה השלום, אשת הרב שטיינמן, אשת חבר לרבנו שליט"א זכר צדיק לברכה שהתפרסמה באהבתה הגדולה לה' וסיפורים של מסירות נפש נכרכו בחייה.