ביאורים ומעשים מהגדה של הרב שטיינמן על ההלל - ז | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום להצלחת דוד בן שושנה, אשתו, ילדיו, יזכו לקנות בית, קרקע

ולחצי מחוכמתו של הרב.

הצלחה ופרנסה בשפע השלום בית, ויינצלו מהחיסונים והגזירות. אמן.

אנחנו ממשיכים בבאורים ומעשים מהגדה של הרב שטיינמן

בעניין הלל.

והארץ נתן לבנה אדם.

המדרש בראשית רבה כה ב',

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון,

השליטו על הכל.

הפרה הייתה נשמעת לחורש

והתלם נשמע לחורש.

כיוון שחטא אדם,

מרדו עליו.

הפרה לא הייתה נשמעת והתלם לא היה נשמע לחורש.

כיוון שעמד נוח,

נחו.

וצריך להבין, אומר הרב,

הרי חכמים זיכרונם לך בעירובין יח,

יח, אמרו,

אדם הראשון חסיד גדול היה.

אם כן,

אף לאחר שחטא,

מדוע מרדה בו הבריאה?

ואם למרות גדלותו

בכל זאת גרם החטא של האכילה מעץ הדעת,

מדוע בימי נוח הפסיקה המרידה?

והרי החטא עדיין לא תוקן.

יש לומר,

כי מהאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא,

וכן מבניו

שראוהו ושמעוהו,

נדרש יותר,

ולא הועילה לו חסידותו לתקן את מה שקלקל בחטא.

ולכן מרדה בו הבריאה.

זאת ועוד,

הדורות הראשונים הקרובים יותר לבריאת העולם

לא היו עדיין פרוצים באופן מיוחד.

כך שצדקותם של אדם הראשון ובניו

לא הייתה בבחינת התגברות מיוחדת על הסביבה.

כי עדיין לא היו פרוצים באופן מיוחד.

אבל לא כן בנוגע לנוח.

הוא חי בתקופה שהדור כבר היה פרוץ ביותר.

הוא היה הצדיק היחיד

שחי בין רשעים.

כמו שכתב הרמב״ן בתחילת פרשת נוח.

וזה לשונו.

והנכון בעיניי לפי הפשט,

כי טעמו לומר שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם.

אין בדורותיו צדיק

ולא תמים זולתו.

ולכן אמר בדורותיו כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו

ואין צדיק בארץ בלתו.

מעניין מה יגידו על מטושלח וכולי.

משום כך זכויותיו של נוח היו גדולות יותר.

ואף שלא תוקן עדיין החטא,

זכה שנפסקה מרידת הבריאה בו,

וכיוון שעמד נוח,

נחו.

עדיין צריך עיון.

אין סוף כל סוף כללות הבריאה הייתה גרועה בימיו של נוח,

יותר מאשר בימיו של אדם הראשון.

בימיו של נוח אדר הקלקול עמוק עמוק

אל תוך תוכם של כל הברואים,

עד כדי כך שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.

פירשו חכמים, זיכרונם לברכה,

שאפילו החיות קלקלו.

אם כן, מה מועיל?

מה שנוח היה במידת חסידותו גדול במיוחד,

הרי בסך הכל הכללי הבריאה הייתה מקולקלת בימיו יותר מאשר

בימי אדם הראשון,

וחזרה הקושייה למקומה,

אז מדוע הבריאה מרדה בימיו של אדם הראשון

ולא בימיו של נוח?

אומר הרב שטיינמן, נראה לפרש,

כי הנה הכתוב אומר,

תמשילהו במעשה ידיך כל שטה תחת רגליו.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא נותן שלטון וממשלה לאדם שהולך בדרכיו

על כל מה שנמצא תחת רגליו.

אז הקדוש ברוך הוא עשה את האדם למושל על כל הבריאה,

אבל יש תנאי לכך.

האדם צריך להיות שלם

כדי שיתקיים בו הפסוק,

תמשילהו במעשה ידיך, שהוא ימשול בכל הבריאה.

והנה, כאשר יש בעולם אדם שלם

שראוי לתמשילהו במעשה ידיך,

ממילא מתקיים החוק הזה, תמשילהו על כל יצורי אנוש.

וכל היצורים מקבלים את מרותם

של כל בני האדם.

אבל אם אין בדור אדם שלם,

אז לא מתקיים החוק,

תמשילהו.

אפילו אם הדור בכללותו יהיה במצב טוב.

לכן,

בדורו של האדם הראשון

שחטא ונפגמה שלמותו,

לא הייתה הבריאה כבר כפופה לשלטונו,

והיא מרדה בו.

וזה, כאמור, על אף שהדור לא היה במצב של קלקול גדול כל כך כמו בימי נוח.

אבל בדורו של נוח,

מכיוון שנוח בעצמו היה ראוי לתואר האדם השלם,

זכו כל אנשי הדור לשלטון על הבריאה.

וזה היה בזכותו של נוח.

על אף שהיו חוטאים גדולים,

אז

הוא ינחמנו מעיצבון ידינו.

זאת אומרת, הוא הביא להם מצב של מנוחה,

והפרה כבר לא מרדה,

והתלם לא מרד, וכו'.

מכאן למדנו שכל הבריאה מתנהלת לפי האדם השלם.

ומזה אנחנו צריכים לשאוב עידוד לזמננו, אומר הרב,

דווקא בשל העובדה שהמצב של הדור כל כך

שפל

כדורו של נוח.

במעט השתדלות

אפשר לזכות במה שלא זכו דורות קודמים,

וזה רק אם משקיעים בשימת לב

לעשות מעשים בשלמות

לשם השם יתברך.

ואז יכול להיות מצב, שוב,

תמשילהו במעשה ידיך וכל שתת שמת תחת רגליו.

העולם הזה ניתן לאדם.

בהיותו כאן, בעולם השפל,

שולט הוא על כל הבריאה,

מיישר דרכים,

בונה בתים,

כבישים,

גשרים,

ושולט בבהמות ובחיות.

ולא רק הגשמיות

של העולם בידיו,

אלא גם הרוחניות של העולם בידיו.

בכוחו של אדם

לבנות שמיים וליסוד ארץ,

גם מבחינה רוחנית.

שכן, כל העולם,

השמיים, שמי השמיים, וכל צבאם,

הארץ וכל אשר עליה,

הימים וכל אשר בהם,

כולם מתנהלים ומתפקדים

לפי מעשי האדם.

האדם מקדש את הבריאה.

אם כי דברים אלה פשוטים וברורים וידועים לכל,

כמובן, ללומדי התורה,

מכל מקום כדאי להעיר אותם ולהתעורר מהם.

אז מצינו לכאורה סתירה

שניישב אותה לפי ההקדמה הזו.

מצד אחד מצאנו שבשעת מתן תורה,

הר סיני היה קודש קודשים.

ככתוב, ישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו,

כל הנוגע בהר מות יומת.

אך מיד כשנגמרה קבלת התורה,

נותר ההר ללא שום קדושה.

ככתוב, במשוך היובל,

המה יעלו בהר.

אפשר לעלות.

וייתכן שלא נשאר עליו כל רושם כלל.

מצד שני, מובא בגמרא בברכות ו'

כל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו.

ושם

דף ח',

עמוד א',

בברכות,

אמר אביי,

מרש, אבי גריסנא בגו ביתא.

מתחילה הייתי לומד בתוך הבית.

ומצלנא בבי קנישתא.

והייתי מתפלל בבית הכנסת.

כיוון דשמענא,

מאחר ושמעתי

שאין לא לקדוש ברוך הוא אלא ארבע עמוד של הלכה בלבד,

לא אבה מצלנא אלא אחד דגריסנא.

לא הייתי מתפלל אלא במקום שאני לומד.

אז מבואר שישנם מקומות מסוגלים בהם התפילה מסוגלת יותר להישמע מכוח הקדושה שיש במקום.

זאת אומרת, מקום שלומדים בו קדושתו גדולה יותר ממקום שלא לומדים בו.

מדוע איפה נשאלת השאלה לא נשארה כל קדושה על הר סיני?

מדוע לא הפך הר סיני למקום מסוגל מכוחה של הקדושה ששרתה עליו?

התשובה היא תהיה כזאת.

הקדושה

שישנה בעולם הזה היא נוצרת על ידי מעשה האדם.

רק קדושה שבאה מכוח מעשה האדם,

היא קובעת ומשאירה את רישומה על הבריאה

וגם על המקום.

האדם הוא הקובע על ידי מעשיו את הקדושה בעולם.

גם המשכן והמקדש

לא היו מקודשים בטבעם,

אלא רק מכוח האדם שבנה אותם וקידשם במעשיו.

כמו הכותב,

ספר תורה, תפילין ומזוזות.

אם הוא לא אומר, הרי אני כותב לשם קדושת

ספר תורה או תפילין ומזוזות,

לא חלה קדושה על היריעות,

והספר תורה הזה או המזוזה ותפילין הם כמו חומש.

אין בהם קדושה.

רק האדם מקדש.

מעלתו של מקום

שקבע האדם לתפילתו זה משום שהאדם הוא שמקדש את המקום.

לפיכך הופך המקום למקום קדוש,

למקום מסוגל, כמו לעניין תפילות.

כמו כן, אדם שעוסק בתורה ומקדש את מקום לימודו

על ידי מעשיו, שישב ועסק בתורה בצוותא עם השכינה שעימו,

כמו שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

ומניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עימו,

רואים מפה ששכינה נמצאת גם עם אחד שלומד תורה.

אז הוא קידש את המקום

שבו הקדושה נתפסת עליו בקביעות.

במקום שכזה בחר אביי להתפלל.

זאת אומרת, דווקא במקום שהוא לומד.

ולא כן בנוגע להר סיני.

הקדושה שהייתה עליו לא נוצרה על ידי מעשי האדם.

קדושתו נוצרה מכוח מעמד נתינת התורה

והשראת השכינה עליו.

קדושה כזאת אינה נשארת בקביעות.

קדושה שכזאת

יכולה לתפוס רק לשעתה בזמן מתן תורה,

כל זמן שהשכינה עליו.

לאחר מכן הקדושה אינה נשארת.

אומר הרב שטיינמן, ראיתי מעשה נורא,

שאירע בערך בשנת תש׳.

תש׳.

רבי שמואל בינטרופ סיפר

שכשהיה מתפלל בבית הכנסת בבילקומיר,

היה מרגיש בשעת התפילה עלייה רוחנית

שלא הרגיש בה מעודו,

ואילו כשהתפלל במקום אחר לא הרגיש כלום.

לימים הזדמן שוב

לבית הכנסת בבילקומיר

ושוב חש במתיקות ובערבות מיוחדת בשעת התפילה,

כשחקר את פשר העניין.

נודע לו כי בבית הכנסת הזה למד והתפלל הגאון מווילנה זכר צדיק לברכה.

המעשה הזה אירע כ-145 שנים אחרי פטירת הגאון.

והגאון מסתם היה שם בבית הכנסת כמה עשרות שנים לפני פטירתו.

נמצא שהסיפור

של התפילות שלו אירע קרוב ל-200 שנה אחר שהגאון כבר עזב את המקום,

ואף על פי כן רושם הקדושה נשאר במקום מאות שנים אחרי זה.

ויש להבין,

מה שייך שרוחניות

תהיה קשורה למקום?

הרי רוחניות היא דבר שאינו מוגבל.

במקום זה דבר מוגבל.

התשובה לכך, אומר הרב שטיינמן, שכך רצונו של השם יתברך.

מכיוון שהאדם נתון בתוך עולם חומרי,

אז הכל יתנהל לפי מושגים חומריים.

חומריים ארציים.

וגם על הרוחניות

תיתכן הגבלת מקום.

כיוון שכל השגותיו של אדם מוגבלות במקום,

כך מתנהלת ההנהגה עמו ברוחניות נדבקת אל מקום.

מכל מקום,

אפילו שמבואר שחלה קדושה על מקום.

ושורה עליו כוח רוחני.

אין כוח השפעתו של המקום

שווה ביחס לכולם.

כי הנה מדויק בגמרא, שאביי,

לאחר ששמע שאינו לקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה,

היה מתפלל במקום שהוא בעצמו היה לומד.

הוא לא התפלל במקום שלמדו אחרים,

ואחרים לא התפללו במקום שהוא למד.

אחרים אינם צריכים לבוא להתפלל במקום לימודו של הבית.

ילכו הם להתפלל בבית הכנסת ברבעם אדרת מלך.

אלא שביחס ללומד עצמו זה אחרת.

ביחס אליו,

יש למקום בו הוא, הוא יגע בתורה כוח רוחני מיוחד שדבק בו.

ואומנם לקדוש ברוך הוא אין כל נפקא מינא אם האדם מתפלל במקום זה או מקום אחר.

מכל מקום כך היא הנהגת השם יתברך,

שלמקום בו אדם עסק בתורה יש קדושה מיוחדת שדבקה בו.

וממקום שכזה תפילתו נשמעת יותר.

לכן כתוב בספרים שאדם גם כן ייחד בביתו חדר או מקום שיהיה מיוחד לדמות תורה שלו ולתפילות.

בשעה שאינו יכול ללכת,

מסיבות כלשהן,

להתפלל בחוץ,

אז יכול להתפלל באותו מקום,

ויש מעלה גדולה במקום שהוא לומד.

כמובן, כמה שהוא לומד יותר בבירת שמיים,

הקדושה מצטרפת לאותו מקום,

והמקום הזה מסוגל לתפילותיו יותר.

ובתנ״ך מצאנו במקומות רבים שמקום שישראל חטאו בו,

אז המקום הזה מוכן לפורענות.

כמו שכם,

שהיו פורענויות שם, ועד היום רואים מי זה שכם.

וכן הלאה במקומות נוספים.

וכן, להפך, מקום שיתקדש בו שם שמיים על ידי תורה ומצוות,

מקום זה הוא מוכן לישועות.

אז רואים שרוחניות יכולה להצטמצם במקום

ולהישאר מאות שנים ואף יותר.

כמו ששמענו את המעשה הנפלא

עם הרב

שמואל וינטרופ.

לא יאומן כי יסופר.

עד כאן המשך יבוא.