ביאורים ומעשים מהגדה של הרב שטיינמן על ההלל - ח | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום בלחש.

אמן.

ממשיכים במעשים ובאורים מהאגדה של הרב שטיינמן בעניין ההלל.

אהבתי כי ישמע אדוני את קולי.

מובא בילקוט שמעוני שמואל רמז ע'

ח'.

רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמר,

בכל יום ביום הייתה בת קול יוצאת ומפוצצת בכל העולם כולו ואומרת,

עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל.

בכל אישה

שהייתה יולדת בן הייתה מוציאה שמו שמואל.

וכיוון שהיו רואים את מעשיו היו אומרים אין זה שמואל.

וכיוון שנולד זה ורואים את מעשיו אמרו

כמדומין אנו שזהו.

אז לפי זה הבת קול הייתה יוצאת,

מכריזה שעתיד להיות צדיק, ששמו שמואל. כל אישה שילדיו

הייתה

קוראת לבן שמואל,

מתוך תקווה

שזה שמואל,

הצדיק שיצא ויעמוד בעולם.

אבל, כשהיה גודל רואים את המעשים,

זה לא יכול להיות שמואל צדיק.

וכשיצא שמואל האמיתי,

אז אמרו כמדומין אנו שזהו.

שמואל היה ילד כמו כל הילדים שנקראו שמואל.

ואמר הרב שטיינמן,

כל השמואלים הנחמדים הלכו לחיידר,

למדו, התפללו,

ברכו,

היו ירי שמיים.

אבל לא עליהם התכוונה בת קול שיצאה מן השמיים.

רק על הבן של חנה אמרו כולם, זה שמואל.

הבן של חנה, שמואל, היה באמת מיוחד.

כשהיה רק בן שלוש,

כבר היה מסוגל להתווכח עם עלי הכהן.

כשהיה נביא,

והיה מלך, והיה כהן גדול.

ואף הורה הלכה בפני ריבו בגיל שנתיים.

כמו שמובא בחכמים זיכרונם לברכה בברכות ל״א, ונתנו שיעור

שלם על זה

בעניין

מה הורה שמואל הנביא בגיל שנתיים,

ששחיטה מותרת בזר.

אלא שיש להבין,

עם כל היותו של שמואל הנביא מרומם

ובעל סגולות מעל כולם,

שאלה שואל הרב שטיינמן,

למה נועד כל מסע הפרסומת הזה שעליו מספרים חכמים זיכרונם לברכה?

לשם מה היה צורך בבת קול שתכריז מדי יום ביומו

כי עומד לוולד צדיק אחד ששמו יהיה שמואל.

שיוולד,

כולם ידעו שיש אחד שהוא שמואל והוא צדיק גדול, גדול הדור.

מה הבעיה? למה צריך להכריז

יום-יום?

אלא צריך לומר, בשמיים גזרו שיוולד צדיק ושמו שמואל,

אבל לא נגזר עד עיני מי הוא ייוולד.

כלומר, מי יהיו אביו ואמו?

זה אומר שלכל אחד ואחת מישראל היה סיכוי

שמהם יצא הבן הצדיק והגדול הזה ששמו שמואל.

לכן הקדוש ברוך הוא כביכול יצא במסע הפרסום,

כדי שלא יהיה אדם מישראל שיטען שהוא לא שמע מכך,

וניתנה הזדמנות לכל זוג

למשוך את הנשמה הזאת מעולם האמת עליהם.

מה עשו כולם?

קראו לבן שלהם שמואל,

וככה הם חשבו שמזכו לאותו שמואל שעליו דיברה בת קול.

אבל כך לא זוכים בבן כל כך גדול.

לא כל כך בקלות זוכים בבן שבשבילו הרעישו את כל העולם עם בת קול.

אבל רק אחת הבינה ורק אחת קלטה

מה עליה לעשות, זו חנה.

ומה היא עשתה?

היא פשוט בכתה והתחננה 19 וחצי שנה,

ועשתה כל מה שהיה בידה לעשות

כדי שהצדיק הזה יצא ממנה.

על כזאת תפילה שנקראת תפילת חנה, שממנה אנחנו לומדים איך להתפלל,

ועל מה שניתן לה בעבור התפילה אפשר לשבח ולומר את הפסוק

אהבתי כי ישמע אדוני את קולי.

או,

קול כזה שמתחנן ומבקש,

הקדוש ברוך הוא

אוהב לשמוע אותו.

ובעניין זה גם נתן חיזוק הרב שטיינמן

להתעוררות וכוונה בתפילה.

אנחנו צריכים לחשוב כשמתפללים שבינינו לבין ירושלים, הרי אנחנו מתכוונים להתפלל לכיוון ירושלים,

לבית המקדש,

לקודש הקודשים.

ואנחנו צריכים ממקום מושבנו ותפילתנו לחשוב שהמרחק בינינו לבין ירושלים,

יש בדרך מחסומים שמעכבים את התפילה מלעבור,

כמו מחסומים של שוטרים, חיילים, שעושים ביקורת

ונותנים רק לפי תקנות

מעבר למי שמותר וראוי.

כך בתפילה כל מתפלל צריך לחשוב שיש מחסומים שמעכבים את התפילה,

בדרך לירושלים.

ובכל מחסום שואלים אותו,

תציג תעודות,

מי אתה?

לאיזה מטרה אתה נוסע?

מה חפשך?

והם מונעים מתפילתו לעבור.

הוא צריך להתאמץ בתפילה, להתעקש כדי לעבור את המחסומים

בטענות ושכנועים אמיתיים

שהוא רוצה לעשות את רצון הבורא.

למשל,

שואלים אותו, מי אתה?

ראובן,

מה אתה רוצה?

להתפלל.

מה להתפלל?

להיות עובד השם,

שיהיה לי חשק בלימוד,

שיהיה לי פרנסה בשביל שאוכל ללמוד,

שיהיה לי ילדים שאני אוכל גדלם לתורה ומצוות.

נו, במחסום הראשון אומרים לו, טוב, תנו לו לעבור.

תנו לתפילה לעבור.

מחשבות אמיתיות וטובות

אלה שכנועים

ומביאים את האדם להתעוררות גדולה לתפילה.

בואו תשמעו עד כמה כוחו של מתפלל.

בבריסק

היה ידוע רבי חיים זלוטקר,

זכר צדיק לברכה.

הוא היה ידוע כבעל כוח התפילה.

וסיפר הרב שטיינמן שפעם,

כאשר היה בשבת חולה שיש בו סכנה,

התיר רבי חיים מבריסק,

זכר צדיק לברכה, אמירה לגוי

שיישא בשבת אל רבי חיים זלוטקר

כדי שיעתיר

בתפילה בעד החולה, בשבת.

חולה שיש בו סכנה.

אז רואים שבעל כוח התפילה התיר רבי חיים מבריסק שיישאו אליו בשבת גוי

ויבקשו שיעתיר בתפילה.

אז איזה כוח היה לו בתפילה? כל כך ידוע ומפורסם.

עפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני

צריו יגון אמצא ובשם אדוני יקרא.

אומר הרב שטיינמן, כשמלאך המוות רחמנא לצלן משתולל,

כשהמוות פוגע במשפחות של בני תורה,

כמו באסון מירון,

הכל יודעים ומבינים כי הקדוש ברוך הוא דורש משהו ומצפה מאיתנו שנתקן את עצמנו.

מה עושים במצב כזה?

קודם כל עלינו לדעת שכל דבר שניקח לחיזוק

יכול ללמד עלינו זכות

ולהדוף בסופו של דבר את הכוח הנורא של המשחית.

וזה דבר פשוט, כשאבא כועס

כל מה שעושים כדי לפייסו יועיל,

כי הוא רואה שאכפת לנו וכואב לנו,

שחטאנו נגדו.

וזה בעצם העיקר.

אבל עם כל זאת, השאלה במה כדאי להשקיע?

באילו דברים עלינו להתאמץ יותר?

כמובן,

בלימוד התורה,

שהרי התורה היא תורת חיים,

והיא היחידה שיכולה לעצור את מלאך המוות.

הרי ידוע מדוד המלך

שהשם הודיע לו שהוא ימות בשבת,

אז כדי שלא יוכל לפגוע בו מלאך המוות הוא לא הפסיק מלימוד התורה, כי התורה היא חיים.

וברגע שהטעה אותו מלאך המוות,

הוא הפסיק,

אז הוא לקח את נשמתו.

אז התורה

היא הדבר הגדול והיחיד

שיכול לעצור את מלאך המוות.

אבל אם נתבונן בדבר,

נמצא שדווקא בתורה,

שיחסית אנו מתוקנים,

שכן הדור שלנו, עם כל המגרעות,

יש מלא תורה,

בתי מדרש מלאים מפה לפה,

יש עמל תורה, יש ירת שמיים,

אפילו שישנם הרבה דברים טועונים תיקון ושיפור,

אבל התורה מצויה בכל מקום.

מתי היה כדבר הזה שכל אחד רוצה שתהיה לו שייכות לבני תורה?

אז זוהי תקופה שעכשר דרא,

הדור נהיה כשר,

והוכשר.

דור שישיבות מלאות בחורים,

בכל מקום פותחים ישיבות

ומיד מתמלאים בתלמידים עמלי תורה,

כמובן לפי השגה של דורנו.

אכן כך,

אבל התורה עצמה

לא חסרה הרבה.

ריבונו של עולם רואה מהדור שלנו הרבה נחת בלימוד התורה ובתפילה,

אבל האופן שאנחנו מגישים את הדורון הזה לקדוש ברוך הוא אינו מושלם,

ופה צריכים תיקון הרבה.

הנה,

באיזה חלק מגופנו אנחנו משתמשים ללימוד תורה ולתפילה?

על ידי הפה.

מוות וחיים ביד הלשון?

רבי שמעון בר יוחאי ביקש מהקדוש ברוך הוא, אילו היה במעמד הר סיני, שעברה לנו שתי פיות.

ואלה המצוות הכי מצויות,

תורה ותפילה,

כי בסוכה יושבים שבעה ימים.

מצה אוכלים שבעה ימים.

תפילין מניחים רק בבוקר.

מצוות יחידות שמתקיימות כמעט 24 שעות ביממה כל ימות השנה זה תורה ותפילה, ועל ידי מה? על ידי הפה.

שזה מייחד את האדם מבעלי החיים, כוח המדבר.

אז כל אחד מבין

שאם יביאו למלך מתנה יפה שבעולם,

למשל יהלומים חמישים קראט,

אם יעטפו אותם בעטיפה בזויה ומזוהמת,

לא רק שהמתנה לא תועיל,

אלא היא אף תזיק לנותן,

כיוון שהוא פוגע בכבודו של המלך.

התורה והתפילה הם יהלומים אלף קראט.

אין דבר שהקדוש ברוך הוא שמח בו יותר מתייגעות בתורה,

בעבודת התפילה.

אין לקדוש ברוך הוא לארבע עמוד של הלכה.

אבל הכלי שמגישים את התורה למלך, מלכי המלכים,

העטיפה של התורה זה הפה.

אם לא שומרים עליו,

אז הפה הוא מבוזה, בזוי ומזוהם.

אם מדברים לשון הרע, ורכילות, והוצאת דיבה וכו',

אם משוחחים שיחה בטלה בבית המדרש,

אז הכלי המפואר הופך מכוער.

וכך יוצא שאת המתנה היפה ביותר שאנחנו מסוגלים להביא לקדוש ברוך הוא, את לימוד התורה, את היהלומים שלנו,

אנחנו מביאים בתוך כלי לא יפה,

מלוכלך ושרוח.

לא פלא שאין אנחנו רואים ישועה גדולה,

למרות העוצמות הגדולות של לימוד התורה בימינו.

אז מה שמוטל עלינו, אם כן, הוא לקדש את הפה,

שיהיה כלי יפה,

שהיהלומים, שהם דברי התורה והתפילה, שיונחו בתוכו,

יהיו שבים את כל העולם הזה.

ואין לך דורון יפה יותר מזה לבורא עולם.

יש עוד דרך נוספת,

כיצד למעט את מידת הדין.

עפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני.

מה עושים?

כידוע, בימינו כולנו מושפעים בחסדים מרובים.

בכל מקום יש גמחים,

גמילות חסדים.

אין לך כמעט תחום שאין בו אנשים רודפי חסד שמוכנים

לסייע ככל יכולתם למי שרק זקוק לכך.

ממש עולם חסד ייבנה.

אנשים מוכנים לתת את כוחם, את כספם,

ומוותרים אפילו על השינה למען זולתם.

רק דבר אחד קשה להשיג.

קשה לרבים מאיתנו להעניק

הרגשה טובה לחבר.

מדוע, שלא נעניק גם את הדבר הזה לאחרים?

לא שאדם ירגיש שאתה נותן לו,

לא שהוא ירגיש שהוא מקבל,

אלא שיחוש שהוא שווה איתך.

ואדרבא, תן תחושה לשני שהוא עוד עולה עליך.

קשה מאוד לעשות את הדבר הזה.

אדם מוכן לתת הכול,

אבל בתנאי שהשני ירגיש שאני נתתי לו.

לגמרי, לתת לזולת צריך

עד שיחוש המקבל שהוא הנותן ואני המקבל,

כי זאת האמת בעצם.

ושהוא מעליי ואני הנותן מתחתיו.

אבל לזה כבר לא מוכנים.

על אף כל החסדים שאנחנו עושים במסירות נפש ממש,

פה נכשלים.

עלינו לתקן עצמנו במידת החסד,

שנעשה את החסדים בנעימות, בסבר פנים יפות,

כדי שהמקבל מאיתנו ייהנה באופן מושלם,

ולא ירגיש שעשינו לו חסד,

ובזכות זה ישוב חרון אף השם מאיתנו במהרה בימינו, אמן.

המשך יבוא.