מהי ברכה ומהי קללה? | ר' משה כהן

 

- - - לא מוגה! - - - 

הדרשה שנאמר הערב

מספר דעת תורה

הביא לספר חוכמת המצפון.

כתוב בפרשה

ראה אנוכי נותן לפניכם היום

דרכה וקללה

תהני בשם רבי אלעזר

הסיף והספר ניתנו מכורכים מן השמיים

אמר להם הקדוש ברוך הוא

אם שמרטם מה שכתוב בספר הזה הרי אתם ניצולים מן הסיף

ואם לאו

סוף שהוא הורג אתכם

אז רבי אלעזר אומר

שהסיף והספר ניתנו מכורכים מן השמיים

ספר התורה והסיף

אז אמר להם הקדוש ברוך הוא

אם שמרטם מה שכתוב בספר הזה

אז אתם ניצולים מהסיף, ואם לאו,

סוף הוא שהורג אתכם.

תן לי בשם רבי שמעון בר יוחאי,

הכיכר והמקל ייתנו מקורחים מן השמיים.

אמר להם הקדוש ברוך הוא,

אם שמרתם את התורה הרי כיכר לאכול,

ואם לאו הרי מקל ללכוד בו.

היכן?

אם תאהבו ושמעתם,

ואם תמהנו ומריתם חרב תאכלו.

אז אומר רבי שמעון בר יוחאי,

הכיכר והמקל ניתנו מקורחים מן השמיים.

שאמר להם הקדוש ברוך הוא,

אם שמרתם את התורה,

הרי הכיכר לאכול,

ואם לאו,

הרי מקל ללכוד בו.

כאשר אנו רואים בענייני גשמיות

שכל דבר ודבר יש בו דבר והיפוכו,

כל מאכל,

אם הוא כתיקונו ושלמותו ובמזגו,

אז תבריא לה האיש

ותיתן לו קיום וחיות,

ולהפך,

אם מתקלקל ומתעפש,

אז לא די שלא תבריאהו,

כי אם להפך,

תחליאהו בחוליים קשים.

ולכאורה הוא פלא.

מצד אחד,

אם זה כתיקונו ושלמותו ובמזגו,

אז תבריאהו,

נותן לו קיום וחיות.

אבל אם להתעפש,

לא רק שלא תבריאהו,

המאכל לא רק שלא יבריא אותו,

אלא

תשים אותו בחוליים קשים.

אכן הוא הדבר,

כי כל דבר יש בו דבר והיפוכו.

וכן הדבר בכל ענייני העולם, לא רק בזה.

ובייחוד לקיום האדם בענייני הגוף ובענייני הנפש.

בענייני הגוף,

אם ינהג עצמו כשורה ובמזג הראוי,

אזי אבריו שמתענגים ומתדשנים.

ואם יצא ממידתו,

אז זה יחליאו בחוליים רעים.

כי הרבה חוליים באים על רוב אכילה.

אז אם אדם נוהג כשורה ובמזג הראוי,

זה ידשן אותו,

זה יענג אותו.

אבל אם יצא מהשורה, יצא ממידתו,

אז

יחליאו בחוליים רעים.

כי הרבה חוליים באים

מרוב האכילה.

וזה בגוף.

ולא רק בגוף.

וכן בענייני הנפש.

יש לו בריאותו וקיומו.

יד תורה והמצוות

והנהגתו על פי השכל.

הם הנותנים בו כוח וגבורה.

מתענג ומתדשן.

וכל מחשבה ומעשה טוב.

אז כל מחשבה טובה ומעשה טוב תיתן בו קדושה וטהרה לא ולגופו.

כידוע,

זו מציאות.

מציאות שעצם המחשבה הטובה ועצם המעשה הטוב

תיתן בו

קדושה וטהרה לא ולגופו כידוע

ולא מחיצוני, אלא זה עצמו.

כמו בגוף שאנחנו רואים את האכילה,

שזה עצמו מביא לו את החוליים

וזה עצמו מביא לו את הבריאות במאכל.

וזה אנחנו רואים ומבינים,

כך גם בנפש.

אז מישהו, יש לו מחשבה טובה, מעשה טוב,

וזה הוא מתענג ומתדשן, נותן בו כוח וגבורה, בעצמו.

ובהפך,

אם יצא מגדרי התורה והשכל וייכנס בגדר הרצון של התאוות של ליבו,

אז היא בעצמה תחליהו ותייסרו בחוליים רבים.

זה עצמו, המהלך שלו הזה שהוא הולך לפי הרצון.

והוא יוצא מגדרי התורה והשכל,

אז היא בעצמה תחליהו ותייסרו בחוליים רבים.

כי עניין הרצון הוא מחלה בנפש.

כידוע מה שכתוב הרמב״ן

על עניין התאוות אהבה.

כי מתאווים לאכול הפחמים והעפר.

וזה בלי ספק חולי רע,

שמישהו מתאווה לאכול פחמים ועפר.

כי הבריא לא יבקש דברים נבאשים,

כי הם דברים בריאים ומתוקנים.

אין זאת כי היא מחלה בנפש.

זאת התאווה, הרצון,

זה מחלה בנפש.

ולכן,

לדור המדבר,

אשר נחסלו פעם אחת במחלת התאווה לפי ערכם,

זכו שנענשו במידה אשר חטאו.

והם זכו בזה, זה לא עונש סתם.

העונש הזה הוא זכות

כדי להורותם,

כי הרצון היא מחלה בנפש

ובגוף.

וישובו בתשובה שלמה,

ונענשו במילוי התאווה.

כי נאמר, ואל העם תאמר,

ויום אחד תאכלון,

על אשר יוצאים מהפיכם, והיה לכם לזרה.

נמצא כי במה שביקשו בזה, נחנשו.

הם ביקשו את התאווה, בזה נחנשו, כפי מידתם,

כפי תאוותם.

למלא להם תאוותם,

עד כי התאווה המיתה אותם.

ולפי זכות נפשתם וגופם לא יכלו לסבול את מחלת התאווה ומתו.

אז הם התאוו את אהבה.

אבל בפועל, לפי זכות נפשם,

כשמילא את אהבתם, עד שהיה להם לזרה.

והם מתו.

כמובע הבירה ששם.

עד אשר יוצא מהפיכם, כתרגומו,

ותקוצון בה, ויהיה דומה לכם,

כאילו אכלתם ממנו יותר מדי.

ויהיה לכם לזרה שתהיו מרחקים אותו יותר ממה שקרבתם.

זה בשביל להורותם,

שיבינו כמה זה מחלה בנפש.

הוא מוסיף רשי, ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקוראים לה חרב זרה.

זה היה לכם לזרה שהשם אומר,

זה כאילו לחרב.

עמר ונורא כל דבריו.

נמצא כי התאווה אשר קרבו מאוד עד שהשליטו בנפשם את התאווה,

לסוף היא בעצמה הייתה להם לסייף.

כדברי רבי משה הדרשן,

שלזרה זה בלשון אחד העמים

שיש לשון שזה זרה.

חרב זה זרה.

רק את דברי המדרש רבה,

אשר הבאתי, אומר המחבר, דעת תורה,

שאמר רבי שמעון ברוך חי

את המשל על הכיכר והמקל,

ואמר רבי אלעזר את המשל על הסייף והספר,

שפה

התקיים שאם תקרמו את התורה

הרי תנצחו מן הסייף,

ואם לאו,

הסוף שהסייף הרוג אתכם

בפרעה מתאווה תאווה,

לא שמרו את התורה,

וזה עצמו היה להם לסייף, זה עצמו הרגה.

אם תאבו,

תאבו בארץ תאכלו,

הרי ספר.

אם תאבו, תאבו בארץ תאכלו, הרי ספר.

ואם לאו, הרי סייף.

כי הספר והסייף ניתנו מכורכים מן השמיים.

שבסייף, כמו שהביא בסוף המדרש,

אם תמאנו ומוריתם, הרי תאכלו.

זה שמתאבו תאווה,

זה הסייף.

זה בסוף הרגם.

בזמן אשר דיברנו, כי התאווה בעצמה תדינת האדם ותייסרו,

עד שתמיתהו ותדינו בדינים קשים.

ודור המדבר,

מרוב זכותם וקדושתם, קיבלו עונש תכף בעולם הזה.

אז עצם התאווה, עצם

העבירה,

היא תעמיד את האדם, תייסרו ותדינו בדינים קשים.

ודור המדבר זכו לזה

שתכף בעולם הזה כבר

קיבלו את העונש.

וזו הקנאה והתאווה והכבוד מציעים את האדם מן העולם.

זה לא שאחרי הקנאה יש לך עונש,

ואחרי התאווה יש לך עונש,

ואחרי הכבוד יש לך עונש.

אלא הם עצמם מוציאים.

ובמשנה תורה ביאר משה רבינו עוליו השלום כמה פעמים

עניין זה.

כי בדבר הזה תארכו ימים,

בשמירת התורה והמצוות, כי הם חכיהם חייכם ממש.

זו לא זכות אחרי המצווה,

אלא זה עצמו החיים שלכם.

ולהפך, לא תאריכו ימים,

כי בעצם המעשה במצווה,

בעצם

בשמירת התורה,

אז כמו שנאמר,

שתאכלו.

אבל אם לאו,

הרב תאוכלו.

בואו עניין ברכה וקללה, רצה לומר, תתבונן ותכיר,

כי בעשיית המצוות, במצווה עצמה יש ברכה,

ובהיפוכה נמצאה קללה.

וזהו מחסידי השם יתברך כמבואה במדרש ראה.

אמר הקב' ברוך הוא,

לא לרעתו נתתי להם ברכות וקללות,

אלא להודיען

איזו דרך טובה שיבחרו אותה.

רצה לומר,

אחרי כי בהטוב יש ברכה ובהרה יש קללה, וזו מציאות קיימת,

זה לא עונש או סתם זכות ושכר,

אלא זו מציאות שבעצם

בדרך הטובה יש ברכה,

בעצם בדרך הרעה יש קללה. אז הוא רק מודיע אותם להציל אותם, שיבחרו בטוב, שיינצלו מהקללה

ויזכו בברכה.

אז אם הוא מודיע אותם, מי לא ירוס להחזיק בברכה ולברוח בתכלית הרחוק מן הקללה?

אכן, כל הטוב והחסד שטרח הקב' ברוך הוא

לא יועיל לנו חס ושלום,

ומכתנו האנושה מאוד.

כי החולה יחזיק תמיד רק בדברי קללה,

בפחמים, במאכלים הנפעשים.

ואך בריאים המה ירגישו תכף שהם חולים.

אבל האדם,

החולה לא ירגיש,

ויכול להישאר בקללה.

אפילו שהשם מודיע אותנו,

ובכל אופן הוא מודיע אותנו להציל אותנו מהקללה.

ואנחנו,

באשר אנו שותים כמיים עוולה,

ואין בנו מתום, רחמנא ליצלן,

כל ראש לחולי וכל לבב דווי.

ובשביל זה מתענגים אנחנו בדברים הנבאשים,

כמו הקנאה והתאווה והכבוד.

זה הרגלנו, זה טבענו.

ואנחנו מתענגים בזה, בדברים הנבאשים, כמו החולה.

כמו הקנאה והתאווה והכבוד.

ואיך נמצא תרופה למכתנו?

אם זה טבענו, ואנחנו לא רואים את זה ולא מבינים את זה.

לכן הצטווינו, בלשון הכתוב, ראה,

אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה.

כמו באלה המשפטיים אשר טוסים לפניהם עד שם ברש״י.

לא תעלה על דעתך לומר

שנייה להם מפרק והלכה

פעמיים או שלוש פעמים,

עד שתהיה סדורה בפיהם.

וכך נאמר,

אשר טוסים לפניהם כשולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם, שהכול יהיה ברור כמו שולחן ערוך לפני האדם.

כן הוא בענייננו בברכות והקללות,

כי מותר לאדם להתבונן ולהכיר את עניין הברכות והקללות

כשולחן ערוך ומוכן לפניו.

אז האדם

מצווה להכיר כשולחן ערוך את כל הברכות והקללות, זה אומר.

כל מעשי המצוות, כל מחשבות פירות שלו הם מצוות.

וכנגד זה חד בשלום המחשבות הרעות והעבירות,

שזה עצמו הקללה.

ואם הוא לא יכיר הוא לא ינצל,

כי הוא יהיה כמו החולה

שאוכל מאכל מנבאשים ולא מכיר במעשה בכלל.

אז צריך קודם כול

להתבונן, וזה צפתה אותנו התורה. ראה,

אנחנו נותנים את זה לפניכם היום ברכה וקללה. צריך לראות את זה בחוש

ולהכיר את זה כשולחן ערוך,

ורק אז

יש סיכוי שהאדם יבחר בדרך הטובה ויברח

מהדרך הרעה,

כי הוא מבין שזו הקללה בעצמה, וזה לא סתם עונש.

בוודאי שהוא יברח מהקללה וירוץ הברכה.

וזו עבודת האדם להתבונן

עד שיראה בחוש ברכה וקללה.

שנזכה בעזרת השם להכיר ולראות ולהתבונן כשולחן ערוך

מהם מעשי המצוות ובריכתם.

וחס ושלום הקללה ורעתם, שנברח מהקללה ונזכה לרוץ אחרי הברכה.

חלבי חלב הנגשו אומר.